עלי גפן ממולאים

כשהתחילו לסגור את ניו יורק בגלל הקורונה היו לי המון רעיונות מקסימים לגבי מה שאספיק לעשות בתקופת הסגר. חשבתי שיש לי ציפיות ריאליות מעצמי ולכן תכננתי רק לכתוב כמה פרויקטים חדשים, ללמוד שפה חדשה, לסיים פרויקט שהתחלתי מזמן וקשור בשיפור איכות ההוראה באוניברסיטה, ללמוד לתכנת בפיית'ון, להשתמש בקודים שאכתוב בפייתון כדי לנתח מגמות ברגולציות מזון במאה העשרים (קשור לתחום המחקר שלי בדוקטורט), להפוך להיות האמא הכי סבלנית ומשקעינית בעולם, להיגמל מסושיאל מדיה, לצפות בסרטי קולנוע איכותיים, לאכול בריא כל יום, לקרוא חמישים-שישים ספרים. כל מיני דברים קטנים, בקיצר.

מן הסתם, מכל התוכניות הצנועות האלה נותר רק עפר ואבק. מה שאני יכולה לספר עכשיו, אחרי שהיו לי חמישה חודשים בעיר סגורה בלי מסגרות לילדים ובלי היכולת לעבוד לא-מהבית, ורגע לפני שאני מתחילה עוד סגר בישראל, הוא שהקדשתי את רוב זמני ומרצי לארבע משימות עיקריות:

1. לא לחלות בקורונה

2. לא להפיץ קורונה לאחרים

3. לגלגל עלי גפן

4. לצפות שוב בכל העונות של סקס והעיר הגדולה

המשך…

קצ'ורי אפונה הודי (כיסונים פריכים ומתובלים של אפונה ירוקה)

הכיסונים המושלמים האלה נכנסו לחיי בעידן של הרבה אי ודאות והרבה שיממון מטבחי. בדרך כלל כשאני מרגישה שנכנסתי לרוטינה משעממת של בישול (מכינים כל הזמן את אותם שלושה-ארבעה דברים, אין לי השראה במטבח ואין לי חשק, לא הגיע שום ירק חדש לאחרונה) אני מתלבשת על ספר בישול מעניין ומנסה להכין ממנו כמה שיותר דברים. כך נכנסתי מאז שהתחיל הסגר לספר של מירה סודהא שכבר המלצתי עליו כאן בעבר, והחלטתי להכין כמה שיותר מאכלים הודיים כדי לגוון את מה שאנחנו אוכלים. בעיני המטבח ההודי הוא היחיד שטעים כמו זה המזרח תיכוני, עם מלא תבלינים חזקים, שימוש מגוון בקטניות בריאות, רטבים וחריפות ממכרת.

המשך…

טראפלס תמרים (או: כדורי אנרגיה בריאים ומושלמים להנקה)

אחת השאלות שקיבלתי הרבה בשנים האחרונות, וגם שאלתי אחרים לא מעט – היא מה להביא ליולדת אחרי לידה. מן הסתם, בהנחה ואתם לא יכולים לתת במתנה שעות שינה, אוכל זו מתנה שמתקבלת באהבה, אבל כל אחת רוצה לאכול משהו אחר וההעדפות משתנות מיולדת ליולדת (וגם יש הבדל עצום בין הילד הראשון והשני).

יש כאלו שרוצות אוכל כמה שיותר עשיר ומפנק (וכן, גם קצת אלכוהול) ויש כאלה שמהעייפות והשוק יכולות להתמודד רק עם מגש פירות חתוכים. הימים הראשונים אחרי לידה מבלבלים ומוזרים גם מבחינת תיאבון. אני למשל לא רציתי שום דבר מתובל מידי, למרות שבימים כתיקונים אני אוכלת סחוג מהמקרר בכפית (וגם צ'אטני חריף, מבחינתי מדובר בסוג של מילקי).

המשך…

סלט גזר, חמוציות ופקאן (הסלט של מאיה)

תקשיבו, שנות התשעים חוזרות. וזה לא רק הפאוצ'ים.

אני יודעת כי הייתי בברוקלין השנה וראיתי שם את הכל. נעלי ספורט מגושמות, גומיות עבות לשיער עם קטיפה (קטיפההההה) שנקראות סקנצ'י, מכנסיי קורדוריי (אלוהים שישמור עליי) ואפילו, תחזיקו חזק, מכנסיים בגזרה נמוכה שמתרחבים לפדלפון (חלום הבלהה של כל מי שכמוני רכשה מכנסי "ציפי" בכיתה ח' ורק הרבה שנים אחרי זה הבינה איך זה נראה).

אין מה לעשות. ככל הנראה הגיעה העת שבה טרנדים איומים שזכורים לנו – החלק המעט מבוגר של הסקאלה המילאניאלית – יחזרו ובגדול. כל מה שנותר לנו לעשות זה לרגוז בפינה ולראות דור נוסף עושה את אותן השגיאות. אנחנו את שלנו בתחום המכנסיים הנמוכים כבר עשינו, תודה.

המשך…

שני רטבים מהמטבח ההודי: צ'אטני כוסברה חריף ורוטב תמר ותמרינדי

מתו כבר עשרת אלפים איש בניו יורק. המומחים אומרים שזה יקח זמן. המון זמן, מעט זמן, יש כל מיני אורכים לזמן, כך גיליתי בחודש האחרון. אחר כך אמרו שהשבוע יהיה הפרל הארבור של המלחמה בקורונה. הניין אילבן של האסון. אני מפחדת מכך שהרבה אנשים ימותו, וחרדה גם מתחושת הזרות שמכה בי כשאני מבינה מה הוא פרל הארבור בשביל אמריקה ואיך החרדות שלי מקודדות אחרת, מחומרים תרבותיים והיסטוריים אחרים.

ההתפרצות של הוירוס סימנה כאן כל מיני תנועות פנימיות של הגירה. הרבה אנשים מיהרו לברוח מהעיר להורים שלהם בפרבר של המדינה הזו או למדינות אחרות בארה"ב. הרבה מהישראלים ברחו חזרה לארץ. משהו בדינאמיקה המהירה של המשבר דורש מאנשים לברר ביומיים משהו שרובנו מבררים במשך חיים שלמים: איפה הבית.

המשך…

חלה קלאסית מושלמת

לבלוג יש זמן משל עצמו. זמן שמתקדם מהר עם ההשתנות של האינטרנט אבל גם נעצר שוב ושוב על אותו הרגע. יש מתכונים (למשל עוגת השזיפים) שכתבתי לפני מיליון שנה ואנשים עדיין חוזרים אליהם. יש ימים שבהם אני נופלת אל תוך חור של הזמן. אני מקבלת איזו שאלה לגבי עוגת השזיפים, נכנסת רגע לבדוק, ופתאום מכות בי המילים והסיפור שסביב המתכון. מילים של מישהי כל כך אחרת ממי שאני עכשיו.

אני תמיד צריכה רגע לנשום ולשתות כוס מים לפני שאני מסוגלת להתמודד עם הקריאה בטקסטים ישנים. לא רק כי יש לי ביקורת על הסגנון ועל המתכונים עצמם, אלא גם כי הבלוג הוא אחד המקומות שבהם  אני קיימת. יש הרבה רסיסים של עצמי מכל מיני תקופות במקום הזה. וצריך הרבה סבלנות וחמלה כדי להיות מסוגלת לפגוש פתאום את עצמך של גיל עשרים וקצת ולא להתעצבן עליה או להתבייש בה.

המשך…

בצל אדום מוחמץ

קראתי פעם ציטוט של קוקו שאנל לגבי סטייל:
"אם אין לך את זה כשאת עירומה, לא יהיה לך את זה כשאת לבושה".

אני לא יודעת אם קוקו שאנל בכלל אמרה את זה, ואין לי ממש מושג איפה קראתי את המוטו הזה, אבל—-
כן. אני מסכימה במאה אחוז.
וכמו שבלי הסטייל הפנימי שלך שום בגדי מעצבים לא יעזרו לך, כך גם בלי אהבה והקשבה אמיתית לאוכל אי אפשר לבשל. לא משנה כמה מפואר המטבח שלך ואיך הצטיידת בכלים הכי משוכללים ובטרנדים האחרונים של מכשירים לקילוף ירקות.

המשך…

טופו קריספי עם אטריות אורז וירקות (קערת קיץ ויטנאמית)

הפוסט הזה נולד בעקבות שיחה עם חברתי הדס, ששלחה לי הודעת ווצאפ שנוגעת לזה שכולנו בדרך לשואה אקולוגית

(אתם יודעים, שיחות קאז'ואל רגועות עם חברה ביום שני בבוקר)

ושאלה על רעיונות למתכונים בלי בשר.

האמת היא שבזמן האחרון אני שמה לב שאני ועוד הרבה אנשים בגילי הרבה יותר מודאגים, ובצורה קונקרטית יותר מאי פעם, ממשבר האקלים ומזה שאנחנו, בני האדם במדינות המפותחות, צורכים הרבה יותר מידי ומזהמים הרבה יותר מידי.

המשך…

4 משקאות כדי לשרוד את יולי אוגוסט

כשהיינו ילדות היינו מסמנות זו לזו באוויר אותיות במהירות, במומחיות, מצרפות סימנים למילים ומילים למשפטים, מרכלות על כל הכיתה. ואז בגרנו והפכנו לנשים ויצרנו ילדים מתוך הגוף שלנו והם מסמנים באויר סימנים שאנחנו לא יכולות לקרוא.

אני אוהבת לראות אימהות עייפות בגן המשחקים. אנחנו מפטפטות על דברים בלתי-חשובים, מציעות זו לזו קרקר, מגבון, מזכירות סנדל שנשכח. בעיניים אנחנו אומרות אחת לשנייה: את זוכרת, פעם היינו ילדות ועכשיו איננו עוד. אין בעולם מלאכה קשה יותר ויפה יותר מזו.

עברו שנתיים היום מאז שהלכתי אל קצה גופי וחזרתי עם בני אביתר. שנתיים שהן תמיד. כבר שכחנו איך היינו גוף אחד. הוא מסמן את הסימנים שלו בעולם. נוקש בלשון על גג הפה. מצביע מטוס, ירח, ציפור. אומר לילה טוב לסוס, לילה טוב לכיסא, לילה טוב ללילה. מילים באנגלית הוא אומר עם ל' עגולה שמעוררת בי תמיהה. אביתר ילד של בדיחות. לכל הדברים הוא נותן צבעים ושמות. בלילות הוא רוצה שירים ומסיבות. את השלט של המזגן הוא מצמיד אל הלחי כדי להגיד "הלו??? הלו???" יש לו שיחות דחופות עם אסטרונאטים בגלקסיות נעלמות. אף פעם לא אבקר בהן. במסירות רבה הוא מרים מחאות קולניות כנגד הכניסה לאמבטיה וכנגד היציאה מהאמבטיה. דחוף לו בכל מאודו ובכל גופו הזעיר להתנגד. קודם כל: לא. הוא רוצה להתווכח כדי להזכיר לי שהוא כבר לא בתוכי, ובו זמנית להזכיר לי שהוא דווקא יודע שבא מתוכי, ושאני אוהבת אותו, לתמיד, בתוך כל געש רגשותיו. ולי דחוף מאוד להתנגד. דווקא כן אמבטיה. דווקא כן תחתונים. לרגעים ליבו נשבר (תחתונים אדומים!!!! לא תחתונים צהובים!!!) וגם ליבי נשבר איתו (כל כך הרבה פעמים בחיים רציתי משהו אדום וקיבלתי רק צהוב). הכל איתו עכשיו כל כך, מהיר כל כך. אין דבר שמתלהט מהר יותר ומתקרר מהר יותר ממזגו של פעוט. שברון לב, שיעמום, עניין, וצחוק.

אני ואבא שלו בלילה בסלון דנים ומקטרים. איך הוא סרב לאמבטיה. איך הוא מקפיד על צבעים אדומים בכל הבגדים. איך הוא שוב הלך לישון מאוחר ודרש עוד סיפורים. אנחנו מוכרחים להיות קטנוניים כמו שניים שיושבים במטוס ומדברים על האוכל המגעיל, רק כדי לשכוח שהם עכשיו בתוך הפלא ממש, עפים בשמיים כציפורים. אחרת מה נגיד, איך נכיל את זה בכלל. את גודל האהבה וגודל האחריות. את גודל הנס שמתרחש עלינו בוקר וערב כבר שנתיים ימים. גם ההולך על חבל מביט תמיד רק על הצעד שלפניו. ואולי בכלל על כלום הוא לא מביט. מישיר עיניו אל נקודה אחת אקראית, לא חשובה, תשמעי, אחרי כל ההשכבה הוא דרש שוב את הספר על האריות. את מאמינה? אני מאמינה, אהוב שלי. האהבה רצופה תמיד החלטות ואמונה. הייתי כאן כבר אבל שונה. עברה עוד שנה.

המשך…

שושני שמרים וקרם קשיו עם פטל

פוסט שנולד במקרה.

התחלתי להכין את עוגת השמרים הטבעונית שלי, ונתקעתי בלי שוקולד ובלי חמאת שקדים.

אז ניסיתי לאלתר איזשהו מילוי אחר. נניח קרם גבינתי של אגוזי קשיו. וקצת פטל חמצמץ וטרי שישתלב במתיקות של הקרם.

ואולי בלי הצורה המסורתית של ה"בורג" כשמלפפים עוגת שמרים? מתחשק לי שושנים.

וגם שתהיה עגולה. בא לי עוגה עגולה.

עוד שינוי ועוד רעיון, ובסוף נולדה עוגת שושנים טבעונית שמצדיקה פוסט בפני עצמה.

המשך…

1 2 3 23