נכון, הבטחתי להעלות את המתכון הזה כבר ביום שישי, אבל העניין הוא שהייתי נורא עסוקה. ישנתי.
למעשה, לישון זה רוב מה שאני עושה בשבועיים האחרונים. ביום אחרי הגשת התיזה קיבלתי החלטה שלא האמנתי שאי פעם אקבל: להתחיל לצמצם באופן יזום ובלתי מתפשר את כמויות צריכת הקפה שלי.
עכשיו, בואו נשים את הקלפים על המאקינטה: אני וקפה זו מערכת יחסים ארוכה ואינטנסיבית. מה זה ארוכה, מגיל 12 בערך. מה זה אינטנסיבית, בערך כל הזמן.
אז זהו.
אנחנו נפרדות.
עברו עליי הרבה מאוד ימים ולילות איתה בזמן האחרון, ההיא שהפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני ומאיך שהיום שלי נראה. בשוכבי ובקומי. ברגעים הקשים שלנו היא קראה לי "מפגרת" ואני קראתי לה "סבל". ברגעים היפים שלנו היא קראה לי "מבריקה" ואני קראתי לה "מרתקת". ברגעים הסתמיים היא חיכתה לי בשקט ואני התעלמתי ממנה והמשכתי לבזבז את זמן האיכות שלנו על ידי גלישה בבלוגי בישול.
עכשיו אנחנו רשמיות הרבה יותר. אני קוראת לה "תיזה" והיא קוראת לי "מאסטר אוף ארט".
תודו שזה נשמע כמו תואר של מישהו מהארי פוטר.
'
יום אחד העיר נשטפה בשמש והנהר נעשה בהיר ותכול.
כאילו צצו משום מקום, הרחובות שליד הנהר גדושים בתיירים.
הגשרים מלאים בזוגות מתנשקים. מתנשקי צהריים, סמוקים משמש ומפנאי. מתנשקי בין ערביים, משקיפים אל שקיעה ואל הצבעים הכתומים מעל המים.
זוגות שנתמכים במעקה של הגשר, שלא יפלו חס וחלילה בלהט הנשיקה אל המים או אל השמים שמעל, וזוגות שנראה כאילו הגשר נתמך בהם, מפני שהם עומדים ביציבות מופלאה, באין תנועה כמעט, ונראים שלווים בהרבה מהמים ההומים מתחת.
מסע תענוגות בארץ הקודש (שברי יומן מסע).
#יום שבת#
מסע תענוגות בארץ הקודש. איפה שהטחינה טעימה לי, והקפה עם ההל טעים לי, והתחילה עונת התותים, והמלפפונים סוף סוף בגודל נורמאלי, ויש זעתר וסומאק וסילאן ותמרים נפלאים. מסע תענוגות בארץ הקודש, הראש שלי סחרחר מרוב מילים, שברי מפגשים עם אנשים אהובים, עם אנשים אהובים פחות, החום, הקור בערב בירושלים, ובכלל כל הרעיון הזה של להגיע לכאן עם כרטיס טיסה חזרה להיכן שהוא אחר. היא צדקה, זו שאמרה פעם ש"חופשת" מולדת זה חופש בערך כמו "חופשת" לידה. חופשה שאחריה צריך לנוח.
.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל שירה ופרוזה עושים לאנשים שני דברים אחרים לגמרי. משהו בקצב, משהו בתשומת הלב, משהו במשך הזמן.
אפשר לקרוא רומן כמה שבועות, והוא נח כל לילה ליד המיטה, אבל שיר חייבים לקרוא עד תום, חייבים לגלגל על הלשון, לקרוא כמה פעמים, אם אפשר. הרבה אנשים שכותבים שירה לא כותבים פרוזה, והרבה אנשים שכותבים פרוזה לא כותבים שירה.
וגם האנשים שאוהבים לכתוב, או לקרוא, את שניהם, מרגישים שזה מפעיל אצלם את הלב ואת הגוף אחרת לגמרי.
אם בלילה אחד את יוצאת החוצה, נניח לחצי שעה, או קצת פחות, וכשאת חוזרת הביתה הדלת איננה נפתחת.
בחוץ הטמפרטורה היא מינוס שבע עשרה מעלות, ואת לובשת רק מכנסי טרנינג מהוהים ומגפיים. המפתח שלך איתך, אבל המפתח של האיש שלך נשאר כנראה תקוע בדלת מבפנים, ואת לא מצליחה לפתוח.
את יודעת שהוא חולה, ושלפני שיצאת הוא לקח שני כדורי אספירין ונכנס למיטה לישון. את מצלצלת בפעמון, ודופקת על הדלת, והוא לא פותח. את יורדת למטה ומצלצלת מהאינטרקום, כדי שישמע את הצלצול ויתעורר. הוא לא מתעורר. פתאום את מבינה שאולי הוא ישן חזק באמת, ואולי לא תצליחי להיכנס הביתה כמה שעות. הפלאפון הסלולרי שלך נשאר בבית, וגם ארנק אין עלייך עכשיו. מה תעשי.
.
מאז אתמול בבוקר השלג לא מפסיק לרדת, ואני מאושרת. משהו בי כמעט נרעד מלכתוב מילים כמו "אני מאושרת", אולי בגלל שאני מפחדת שהאושר יחמוק ברגע שאודה בו, ואולי בגלל שכתיבה תמיד מרגישה כמו התחייבות.
אני הולכת, בפעם הראשונה בחיי, ברחובות הקפואים. אומרים שעשרים וחמש שנה לא היה קור כזה. מתבטלות רכבות וטיסות. בסוף השבוע צפויה סופת שלג ומינוס עשרים ומשהו מעלות.
.
לא פשוט לי להבין את הכאב שבלהיות זרה. גם מפני שאני רגילה לחשוב על עצמי כאישה שששה אליי הרפתקאות ואוהבת את תחושת הזרות והמסע, גם כי מערכת היחסים שלי עם הארץ מאוד לא פשוטה, ובעיקר כי לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קשה.
הבית שלי הרי היה ועודנו מקום שאני חולקת עם א' ומדברים בו עברית. האינטרנט מאפשר לי להיות בכל המקומות כולם ובאף מקום. לקרוא בלוגים וחדשות מהארץ, לראות את כל החברים שלי ברשתות החברתיות, לראות את הפנים בסקייפ.
ובכל זאת. האמת הפשוטה ואולי המובנת מאליה היא שזה לא קל בכלל להיות זרה. ושאת מוצאת את עצמך לרגעים בתוך תחושה עמוקה של תלישות, חוסר נחת. והרבה מאוד געגועים לדברים שהיו לך במקומות אחרים, וגם לדברים שלא היו לך מעולם, אבל את נכספת אליהם.
.
לקח לי זמן להבין את זה, אבל עכשיו זה "החגים". כלומר, הזמן הממושך, הלא-לגמרי מוגדר הזה, שבו כל דבר שצריך לקרות יכול לקרות רק "אחרי החגים", וכולם נוסעים לכל מיני אירועים משפחתיים. לקח לי זמן, גם בגלל ש"החגים" מזוהים אצלי בדרך כלל עם ספטמבר בישראל ועם התחושה הזו שבכל שבוע עבודה יש רק שלושה ימים.
עוגת שזיפים from Noa Levin on Vimeo.