בזמן הזה אנחנו גרים על הירח. הנוף החביב עלינו: מכתשים. מים: אין. כח הכבידה: איננו. כל הזמן קר. אנחנו מרחפים בחליפות האסטורנאוט שלנו ונראים כמו שני בלונים כסופים. מחוברים בחוט טבור אל מכונה שמספקת לנו חמצן. אנחנו נודדים בין כמה כוכבי לכת ואיננו שייכים לשום מקום מלבד לספינת האם. מדווחים זה לזו בקודים מיוחדים את […]
חגי תשרי בארץ מהגרים. קר ויש בחוץ שלכת וגשם. בבית הכנסת החזנית שרה על הבמה ויש להקה עם כלי נגינה. הרב נושאת דרשה ברוח אוניברסאלית. אומרת שבית הכנסת פתוח לכל אחד וכל אחת, לא משנה מין ומיגדר, אוריינטציה מינית, רמת האמונה באלוהים ורמת הידע בעברית שפת התפילה. ככל שהיא מדברת יותר ויותר על פתיחות ואינקלוסיביות […]
כתבתי על זה פעם פעם באחד הפוסטים העתיקים בבלוג: נראה לי שהמאכלים הכי טעימים הם כאלו שאת אף פעם לא ממש אוכלת, אלא יותר *מיישרת* אותם בצדדים. שעה שעתיים של תבנית חמימה שעומדת על השיש, וכל אחד מיושבי הבית כבר הספיק לעשות איזה יישור בקצוות. על הדרך, בעמידה ליד הכיור, כבר מתרוקנת לה חצי תבנית.
הניוקי הזה הוא הניוקי של ההחלמה הסופית של היד שלי, שהאצבעות שלה חזרו לזוז כמו שצריך ואפשר ללוש בה. והוא גם הניוקי של החורף שהגיע אל ניו יורק בתרועת שלגים שקטה. והוא גם הניוקי של הפוסט המדהים שראיתי אצל שרון מהבלוג pasta every day וגרם לי להבין שאני חייבת לנסות להכין גם. אבל קודם כל […]
אחד הדברים המפתיעים שהולכים ומתבררים לי לגבי העניין הזה של לגור בניו יורק, הוא כמה הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי, למרות שאני כבר כאן, במצב שלא ברור לי בו עד הסוף עד כמה אני בניו יורק ועד כמה אני בעצם בישראל. תחושה של משהו מקפץ בפנים, אולי ג'טלג ריגשי כזה, להיות בכמה מקומות בו […]
בסוף רחוב הכרמל יש נקודה שממנה אפשר לראות את סוף העולם. יש אנשים שמדלגים מעליה, זורקים מבט (כמו להשליך אבן אל באר, לשמוע ואז למדוד את העומק) וממשיכים ללכת. חלקם הולכים לכיוון הים וחלקם הולכים לכיוונים אחרים. אנשים מגיעים. הם אוספים עגבניות, פלפלים, שאריות של דג מלוח. יש שם אישה עם מטפחת ויש איש גבוה […]
(מולטי פוסט בשיתוף פעולה עם מאיה מבצק אלים) זה קטע מוזר, עם הזמן. תמיד יש לי תחושה שהוא עובר מהר מידי או לאט מידי, או לצדדים, או לאחור. היום, למשל, חשבתי פתאום על זה שכבר שלושה חודשים עברו מאז שנסעתי לכאן. זה מרגיש פחות, כי נדמה לי לפעמים ששלושה חודשים זה הרבה. וזה מרגיש יותר, […]
/ ממש כמו הילד המפורסם ההוא, שהכלב אכל לו את שיעורי הבית, הולכת ומתגבשת בי ההכרה שככל הנראה בימים אלה פטרייה רעילה אוכלת לי את סמינר המחקר. עובש אימתני, מסתורי, שמתקדם בשקט ומכלה את ארכיון העיר תל אביב. תעודות מלפני מאה שנים, מילים ותמונות. מי תספיק קודם, הפטרייה או אני. היא מזכירה לי עד כמה […]
. מי שהמציא את המצלמות, כמו מי שהמציא את הסיפורים, היה לו צורך לקרוץ מהמציאות עוגיות מדויקות של זמן. אולי היה איש שהתגעגע. אולי גופו עייף מן התנועה, ולכן היו דרושים לו דברים שמונחים במקומם. ייתכן שהצטער על כך שאינו פיטר פן, כלומר, לא יוכל להישאר תמיד ילד, ולא יוכל לעולם לעוף. מרוב צער, הפך […]
/ הבמאית י' סיפרה לי לא מזמן שלפי ביוגרפיות שפורסמו בעשור האחרון, מסתבר שברכט היה גנב ערמומי. כל הרעיונות הגדולים שלו, המחזאי החשוב והמשפיע ביותר של המאה העשרים, נהגו בכלל על ידי הנשים והמאהבות שלו, שנותרו, כמעט תמיד, בצילו הענק. זה פנטסטי בעיניי. אני חושבת על ברכט, שודד הדרכים האהוב עליי, פיראט קומוניסטי שכמותו, חזיר […]