יום אחד, כשאהיה חכמה ומנוסה הרבה יותר, עוד ארקום בלוג שיאגד תחתיו מדריך שלם לסטודנטית הדלפונית, המשתדלת לשרוד ולשלם שכר דירה ולימוד בתל-אביב. בעיני רוחי אני מסוגלת כבר לראות את קצות הקרחון של בלוג כזה, ואת שלל העצות המועילות שניסיוני העגום כבר לימד אותי שחשוב להעביר הלאה. הבלוג ההוא יכיל, מלבד מדריך הישרדות מפורט, גם […]
– טחינה. תחינת קרביי, תוחלת כיסופיי, חטאי, חיי. טחי-נה. נקישת לשון על שן, המייה גרונית ומתחננת, ואחריה, נקישה שנייה במעלה החך שפוערת את הפה לעוד. ט. חי. נה.
וזה לא רק זה שהשנה זה נופל במקרה על יום כיפור. וזה לא רק בגלל שיצא לי להיות ממש חולה כבר שבועיים. זה פשוט התאריך. אין מה לעשות, ימי הולדת מביאים לי ת'בלוז. משהו במוכרחים-להיות-שמח הזה. משהו בריח פלסטיק של בלונים. משהו בזמן שחולף, לעזאזל. והכלכלה. בימים כתיקונם כלכלה היא ממש לא הצד החזק שלי, אבל ביום […]
בשבוע החולף נפלה לידי הזכות לנסוע לטיול בן שלושה ימים בגליל. זכות נדירה זו אינה דבר של מה בכך, מאחר ואל הטיול הנ"ל התלווה אליי לא אחר מאשר התלאביבי א', בחור שמתייחס בחשדנות-מה לכל הצעה או רעיון לנסוע מחוץ לעיר.
"העניין הוא," הסבירה לי שותפתי ס', בעודנו פורשות שלל חשבונות צבעוניים על שולחן המטבח ודנות במצבנו הכלכלי ההולך מדחי אל דחי "לדעת לבחור את עבודת הסטודנטים שלך בחוכמה. צריך להשתכלל. אין מצב שהכספומט שלי ימשיך לנהום עליי כל פעם שאני מתקרבת".
מאז שדרור בורשטיין פרסם את הטור היפה הזה, בא לי לכתוב משהו לזכותו של הקיץ הזה בתל אביב שכולנו מקטרים עליו כל כך בזעף כל הזמן. על זה שדווקא מגניב לפעמים לחוש את החום הסמיך, ולהשיב את נפשך באיזה קפה קר. על כך שבכל זאת נעים לראות כל כך הרבה חריצים בבני האדם שמולך (בין […]
אם אי פעם ניסיתם להפסיק לעשן- [לא. שנייה. תנו לי לנסח את זה אחרת:] אם אי פעם ניסיתם להפסיק לעשן וגם להפסיק לשתות קפה באותו שבוע- [לא. רגע. הנה:]
אם מישהי מכן, נשות חיל יקרות שלי, לומדת או למדה פעם באוניברסיטה, הסיפור הבא בוודאי יצלצל לכן מוכר: ובכן, בשבוע שעבר הייתי צריכה לכתוב עבודה לקורס על ההיסטוריה של אירופה במאה ה-20. מאחר והיקף העבודה היה צריך להיות כשישה עמודים, בחרתי בנושא "הזרם האקסיסטנציאליסטי וההקשר ההיסטורי שלו במאה העשרים", מפני שהגעתי ביני לביני למסקנה המתבקשת ש"אקסיסטנציאליזם" […]
לפני כמה שבועות השכנה שלי, זקנה צפודה וערירית שחיה בדירה הסמוכה, נעלמה. במשך כמה ימים לא ראינו אותה דוחפת את עגלת השוק שלה בחדר המדרגות. כשדפק על דלתה פקח עירוני חמור סבר, אני ושותפותיי לדירה החלנו להמר בינינו באשר למצב הריקבון המתקדם שבו הוא וודאי מצויה (כולל מספר הגיגים מזעזעים בנוגע לחתולה). כשבוע לאחר מכן, […]
אם נבקש לחלק את האנושות, במלא האחריות המדעית והרצינות ההיסטורית, לשתי קבוצות עיקריות, הרי שיהיו אלה בוודאי החומוסים והטחינאים. (חלוקה כזו, יש להקדים ולומר, זונחת כמובן מחוץ לגבולות הראויים להתקרא "אנושות" את כל אלה שאינם חומוסאים ואינם טחינאים. נו, אחריות מדעית, יו נואו).