סלט גזר, חמוציות ופקאן (הסלט של מאיה)

תקשיבו, שנות התשעים חוזרות. וזה לא רק הפאוצ'ים.

אני יודעת כי הייתי בברוקלין השנה וראיתי שם את הכל. נעלי ספורט מגושמות, גומיות עבות לשיער עם קטיפה (קטיפההההה) שנקראות סקנצ'י, מכנסיי קורדוריי (אלוהים שישמור עליי) ואפילו, תחזיקו חזק, מכנסיים בגזרה נמוכה שמתרחבים לפדלפון (חלום הבלהה של כל מי שכמוני רכשה מכנסי "ציפי" בכיתה ח' ורק הרבה שנים אחרי זה הבינה איך זה נראה).

אין מה לעשות. ככל הנראה הגיעה העת שבה טרנדים איומים שזכורים לנו – החלק המעט מבוגר של הסקאלה המילאניאלית – יחזרו ובגדול. כל מה שנותר לנו לעשות זה לרגוז בפינה ולראות דור נוסף עושה את אותן השגיאות. אנחנו את שלנו בתחום המכנסיים הנמוכים כבר עשינו, תודה.

המשך…

שני רטבים מהמטבח ההודי: צ'אטני כוסברה חריף ורוטב תמר ותמרינדי

מתו כבר עשרת אלפים איש בניו יורק. המומחים אומרים שזה יקח זמן. המון זמן, מעט זמן, יש כל מיני אורכים לזמן, כך גיליתי בחודש האחרון. אחר כך אמרו שהשבוע יהיה הפרל הארבור של המלחמה בקורונה. הניין אילבן של האסון. אני מפחדת מכך שהרבה אנשים ימותו, וחרדה גם מתחושת הזרות שמכה בי כשאני מבינה מה הוא פרל הארבור בשביל אמריקה ואיך החרדות שלי מקודדות אחרת, מחומרים תרבותיים והיסטוריים אחרים.

ההתפרצות של הוירוס סימנה כאן כל מיני תנועות פנימיות של הגירה. הרבה אנשים מיהרו לברוח מהעיר להורים שלהם בפרבר של המדינה הזו או למדינות אחרות בארה"ב. הרבה מהישראלים ברחו חזרה לארץ. משהו בדינאמיקה המהירה של המשבר דורש מאנשים לברר ביומיים משהו שרובנו מבררים במשך חיים שלמים: איפה הבית.

המשך…

חלה קלאסית מושלמת

לבלוג יש זמן משל עצמו. זמן שמתקדם מהר עם ההשתנות של האינטרנט אבל גם נעצר שוב ושוב על אותו הרגע. יש מתכונים (למשל עוגת השזיפים) שכתבתי לפני מיליון שנה ואנשים עדיין חוזרים אליהם. יש ימים שבהם אני נופלת אל תוך חור של הזמן. אני מקבלת איזו שאלה לגבי עוגת השזיפים, נכנסת רגע לבדוק, ופתאום מכות בי המילים והסיפור שסביב המתכון. מילים של מישהי כל כך אחרת ממי שאני עכשיו.

אני תמיד צריכה רגע לנשום ולשתות כוס מים לפני שאני מסוגלת להתמודד עם הקריאה בטקסטים ישנים. לא רק כי יש לי ביקורת על הסגנון ועל המתכונים עצמם, אלא גם כי הבלוג הוא אחד המקומות שבהם  אני קיימת. יש הרבה רסיסים של עצמי מכל מיני תקופות במקום הזה. וצריך הרבה סבלנות וחמלה כדי להיות מסוגלת לפגוש פתאום את עצמך של גיל עשרים וקצת ולא להתעצבן עליה או להתבייש בה.

המשך…

בצל אדום מוחמץ

קראתי פעם ציטוט של קוקו שאנל לגבי סטייל:
"אם אין לך את זה כשאת עירומה, לא יהיה לך את זה כשאת לבושה".

אני לא יודעת אם קוקו שאנל בכלל אמרה את זה, ואין לי ממש מושג איפה קראתי את המוטו הזה, אבל—-
כן. אני מסכימה במאה אחוז.
וכמו שבלי הסטייל הפנימי שלך שום בגדי מעצבים לא יעזרו לך, כך גם בלי אהבה והקשבה אמיתית לאוכל אי אפשר לבשל. לא משנה כמה מפואר המטבח שלך ואיך הצטיידת בכלים הכי משוכללים ובטרנדים האחרונים של מכשירים לקילוף ירקות.

המשך…

טופו קריספי עם אטריות אורז וירקות (קערת קיץ ויטנאמית)

הפוסט הזה נולד בעקבות שיחה עם חברתי הדס, ששלחה לי הודעת ווצאפ שנוגעת לזה שכולנו בדרך לשואה אקולוגית

(אתם יודעים, שיחות קאז'ואל רגועות עם חברה ביום שני בבוקר)

ושאלה על רעיונות למתכונים בלי בשר.

האמת היא שבזמן האחרון אני שמה לב שאני ועוד הרבה אנשים בגילי הרבה יותר מודאגים, ובצורה קונקרטית יותר מאי פעם, ממשבר האקלים ומזה שאנחנו, בני האדם במדינות המפותחות, צורכים הרבה יותר מידי ומזהמים הרבה יותר מידי.

המשך…

4 משקאות כדי לשרוד את יולי אוגוסט

כשהיינו ילדות היינו מסמנות זו לזו באוויר אותיות במהירות, במומחיות, מצרפות סימנים למילים ומילים למשפטים, מרכלות על כל הכיתה. ואז בגרנו והפכנו לנשים ויצרנו ילדים מתוך הגוף שלנו והם מסמנים באויר סימנים שאנחנו לא יכולות לקרוא.

אני אוהבת לראות אימהות עייפות בגן המשחקים. אנחנו מפטפטות על דברים בלתי-חשובים, מציעות זו לזו קרקר, מגבון, מזכירות סנדל שנשכח. בעיניים אנחנו אומרות אחת לשנייה: את זוכרת, פעם היינו ילדות ועכשיו איננו עוד. אין בעולם מלאכה קשה יותר ויפה יותר מזו.

עברו שנתיים היום מאז שהלכתי אל קצה גופי וחזרתי עם בני אביתר. שנתיים שהן תמיד. כבר שכחנו איך היינו גוף אחד. הוא מסמן את הסימנים שלו בעולם. נוקש בלשון על גג הפה. מצביע מטוס, ירח, ציפור. אומר לילה טוב לסוס, לילה טוב לכיסא, לילה טוב ללילה. מילים באנגלית הוא אומר עם ל' עגולה שמעוררת בי תמיהה. אביתר ילד של בדיחות. לכל הדברים הוא נותן צבעים ושמות. בלילות הוא רוצה שירים ומסיבות. את השלט של המזגן הוא מצמיד אל הלחי כדי להגיד "הלו??? הלו???" יש לו שיחות דחופות עם אסטרונאטים בגלקסיות נעלמות. אף פעם לא אבקר בהן. במסירות רבה הוא מרים מחאות קולניות כנגד הכניסה לאמבטיה וכנגד היציאה מהאמבטיה. דחוף לו בכל מאודו ובכל גופו הזעיר להתנגד. קודם כל: לא. הוא רוצה להתווכח כדי להזכיר לי שהוא כבר לא בתוכי, ובו זמנית להזכיר לי שהוא דווקא יודע שבא מתוכי, ושאני אוהבת אותו, לתמיד, בתוך כל געש רגשותיו. ולי דחוף מאוד להתנגד. דווקא כן אמבטיה. דווקא כן תחתונים. לרגעים ליבו נשבר (תחתונים אדומים!!!! לא תחתונים צהובים!!!) וגם ליבי נשבר איתו (כל כך הרבה פעמים בחיים רציתי משהו אדום וקיבלתי רק צהוב). הכל איתו עכשיו כל כך, מהיר כל כך. אין דבר שמתלהט מהר יותר ומתקרר מהר יותר ממזגו של פעוט. שברון לב, שיעמום, עניין, וצחוק.

אני ואבא שלו בלילה בסלון דנים ומקטרים. איך הוא סרב לאמבטיה. איך הוא מקפיד על צבעים אדומים בכל הבגדים. איך הוא שוב הלך לישון מאוחר ודרש עוד סיפורים. אנחנו מוכרחים להיות קטנוניים כמו שניים שיושבים במטוס ומדברים על האוכל המגעיל, רק כדי לשכוח שהם עכשיו בתוך הפלא ממש, עפים בשמיים כציפורים. אחרת מה נגיד, איך נכיל את זה בכלל. את גודל האהבה וגודל האחריות. את גודל הנס שמתרחש עלינו בוקר וערב כבר שנתיים ימים. גם ההולך על חבל מביט תמיד רק על הצעד שלפניו. ואולי בכלל על כלום הוא לא מביט. מישיר עיניו אל נקודה אחת אקראית, לא חשובה, תשמעי, אחרי כל ההשכבה הוא דרש שוב את הספר על האריות. את מאמינה? אני מאמינה, אהוב שלי. האהבה רצופה תמיד החלטות ואמונה. הייתי כאן כבר אבל שונה. עברה עוד שנה.

המשך…

שושני שמרים וקרם קשיו עם פטל

פוסט שנולד במקרה.

התחלתי להכין את עוגת השמרים הטבעונית שלי, ונתקעתי בלי שוקולד ובלי חמאת שקדים.

אז ניסיתי לאלתר איזשהו מילוי אחר. נניח קרם גבינתי של אגוזי קשיו. וקצת פטל חמצמץ וטרי שישתלב במתיקות של הקרם.

ואולי בלי הצורה המסורתית של ה"בורג" כשמלפפים עוגת שמרים? מתחשק לי שושנים.

וגם שתהיה עגולה. בא לי עוגה עגולה.

עוד שינוי ועוד רעיון, ובסוף נולדה עוגת שושנים טבעונית שמצדיקה פוסט בפני עצמה.

המשך…

דייסת למחרת: פודינג שיבולת שועל וצ'יה

שקרים קטנים ושקופים של חודש אפריל:

  1. "לא ראיתי את המייל" (ראיתי, לא עניתי)
  2. "אין לנו בבית טלויזיה" (כולם יודעים שאתם רואים טלויזיה על המחשב)
  3. Self care (ובהרחבה: כל הקטע הזה שפתאום לעשות מסיכת פנים זה מעשה פסיכולוגי-רוחני)
  4. סיפור אהבה בין ברדלי קופר וליידי גאגא (אין דה שה שה לה לה לה לאוווו)
  5. פאוור נאפ (שינה קצרה אינה שינה)
  6. "הפסקתי ללכת לחדר כושר אבל אני עושה תרגילים בערב מהבית" (לא עבד לאף אחד, אף פעם)
  7. "זה לא נורא שהנסיעה ארוכה כי אספיק המון עבודה בדרך לשם על הרכבת" (עבודה על הרכבת אינה עבודה)
  8. "אני אוכלת כמה שוקלד שאני רוצה, זה הכל גנים" (כל דוגמנית, בכל ראיון, בכל מגזין נשים)
  9. "לשים ראש"
  10. "להעביר סמרטוט"

(ולא אמרתי עדיין שום דבר על השקרים של הבחירות)

***

המשך…

מרק כתום-חריף-מתוק עם ערמונים (לאפקט הוואו: מקושט באגסים מקורמלים בפלפל שחור)

יש כל מיני דברים שיכולים לקרות כשאת פוגשת חברה אחרי שלא התראיתן הרבה זמן.
יש את הטקסים של העידכונים. מה קרה בכל חזית. עוברות על רשימת מכולת. איזה דייטים או חתונות או פרידות קרו (לכן ולאחרים), מה הילד שלך כבר יודע לעשות (הולך, מדבר, התחיל גן). אתן מתישות את עצמכן כאילו שאין בשביל סוג העדכונים הזה רשתות חברתיות בעולם.
יש את הלהגיד: כמה זמן לא נפגשנו! וואו, כמה זמן! שיט יואו כמה זמן לא נפגשנו, וואו.
(בגילנו זה גם כולל כמה דברים על איך את נראית טוב, כלומר איך יחסית לא רכשת הרבה קמטים).
יש את הסיפורים שכבר סיפרת הרבה פעמים. סיפורים שממש שיכללת היטב. את משמיעה אותם במומחיות. גם היא. אתן גם טובות בלהיות קהל לסיפורים האלה. למשל שתהיה לך תשובה מאוד טובה על "איך בניו יורק".

המשך…

רשימות ניו יורק: הבייגלים הטובים ביותר

 

cg

כמו הרבה מהדברים הכי טובים שיש כאן, הבייגל הגיע לניו יורק יחד עם גלי ההגירה. וכמו כל המהגרים, גם המאפה החינני הזה המציא את עצמו בעיר הזאת מחדש. ככל הנראה מדובר בגלגול של הפראצל הקשה והדק יותר שנמכר במזרח אירופה, שבדרך גם היה ביילי למשך כמה זמן במאה ה-19 (ביילי הוא בייגל קטן שאין לו חור באמצע, כמו פיתה קטנה שבמרכזה בצל מטוגן), והיום נמכר בכל מקום בעיר ועם שלל ממרחים ומילויים.

אין לי מושג איך זה שהבייגל בניו יורק טעים כל כך, אבל הוא באמת שונה מכל מאפה אחר. האגדה מספרת שהמים בניו יורק נותנים למאפה טעם מיוחד, אבל אולי זה רק צ'יזבטים של יהודים. בכל מקרה, בייגל פה, במיוחד בקרב הקהילה היהודית (אבל לא רק) זה קטע. כמו החומוס עבור הישראלים, מרק הפו בקרב הויאטנאמים, והסושי ביפן- אנשים פה יהיו מאוד נאמנים לבייגל האהוב עליהם, וישבעו לכם שהבייגל שהם אוהבים הוא הכי טוב בעיר.

המשך…

1 2 3 23