אני גרה בעיר של אמביציה. עיר של מגדלים פורחים באוויר. עיר של רכבות מהירות, כסף גדול, אנשים שבוער להם כל הזמן להגשים את עצמם. לממש את ההבטחות שמודבקות להם מאחורי הריסים.
ותוכנית הדוקטורט בקולומביה היא כמובן חלק מזה. מהתחושה שכולם דוחפים קדימה, גבוה, שצריך להצטיין. כבוד, יוקרה, מילים גדולות. בני אדם שמנסים למקסם את עצמם: זה בעצם גם דבר מאוד מצחיק. וקצת טיפשי. אנשים שלוקחים את עצמם ברצינות רבה זה דבר קצת מעייף.
קופסאות אוכל שמביאים לעבודה זו אומנות שלמה. צריך בד"כ להיזהר עם השום, כי את בציבור, ולהימנע מפטרוזיליה, פרג וכוסברה (שנתקעים בשיניים).
צריך משהו בריא, כי זה המפלט שלך מהג'אנק שמוכרים בקפיטריה, ולא כבד מידי, אבל משביע, וצריך משהו לא רטוב מידי שלא יהפוך לסמרטוט ולא ישפך בכל התיק.
וצריך כמובן את הקופסא הנכונה, שהיא אטומה מספיק וגדולה מספיק. וצריך לזכור להביא כף (אני תמיד שוכחת).
(שימו לב, השבוע פוסט במתכונת פורים מיוחדת בה כל בלוג אוכל "מתחפש" לבלוג אוכל אהוב אחר. המתכון, למרות האווירה המבודחת מסביב, דווקא ממש טעים ברצינות גמורה. לא בתחפושת.מבטיחה. ואפשר להכין אותו גם עם עגבניות טריות ותרד טרי, אבל יצא לי סבבה גם עם עגבניות של קופסת שימורים (יש לזה יתרון דווקא מבחינת הנוזליות, כי זה מגיע כבר ברוטב) ועם תרד קפוא משקית של הסופר).
***
המתכון הזה, כמו הרבה דברים טובים אחרים, הגיע אליי מחברתי שני, שהיא מוזיקאית ומפיקת סאונד אבל בעצם גם בשלנית מוכשרת ביותר. כל האירועים המוזיקליים שהיא קשורה בהם איכשהו כוללים גם ארוחות ובישולים, וכך שמעתי על הרעיון הזה לרוטב וניגרט לסלט שיש בו מיסו במקום חרדל דיז'ון.
לפני כמה שנים הייתה לי שיחה עם איתמר על ספרים.
ישבנו על הדשא ושתינו קפה שחור והיה חם והורדתי את הסנדלים.
חורף קשה, וזה אומר שהרוח צורבת את העור מרוב קור כשעולים במדרגות של הסאבווי אל הרחוב. זה אומר שחושבים פעמיים אם ללכת עשר דקות לסופר, וצריך כפפות רציניות כדי שכפות הידיים לא יקפאו כשמחזיקים שקיות עם ירקות.
זה אומר שיצאתי בוקר אחד עם שיער רטוב מהמקלחת אל הרחוב והוא קפא לגוש מלא נטיפי קרח. או המהירות שבה כוס קפה חמה ששותים בחוץ מתקררת לגמרי. או שאי אפשר לענות לטלפון ברחוב כי הוא קר מכדי להצמיד אותו לפנים.
הניוקי הזה הוא הניוקי של ההחלמה הסופית של היד שלי, שהאצבעות שלה חזרו לזוז כמו שצריך ואפשר ללוש בה. והוא גם הניוקי של החורף שהגיע אל ניו יורק בתרועת שלגים שקטה. והוא גם הניוקי של הפוסט המדהים שראיתי אצל שרון מהבלוג pasta every day וגרם לי להבין שאני חייבת לנסות להכין גם.
אבל קודם כל זה הניוקי של עזרא.
יורד פה שלג, ויורד כאן גשם, והטמפרטורות בקלות יורדות מתחת לאפס, ולאנשים יש מעילים חמים ומגפיים אטומות והשלג מפונה מהכביש בשעות מסודרות והחורף, אלגנטי ועדין שכמוהו, מתנהל ליד החיים ולא מעליהם או בתוכם.
בארץ זה כמובן אחרת. בארץ כל שנה החורף הוא נרניה: ממלכה שלמה, קסומה וזרה ומחרידה שנפתחת בתוך ארון הבגדים. סערות והפתעות, כבישים מוצפים, בפלורטין אפשר לחצות את הכביש רק עם סירה, רשתות קורסות, אנשים יוצאים משלוותם, מאושרים, מבטלים תוכניות, מתחפרים בתוך שמיכה. העולם הרגיל עוצר ועולם אחר מתחיל.
לא שאני הולכת לחדש לכם, אבל אפונה היא מלכת הירקות. משהו בירוק-ירוק הזה, במתיקות, בצורה העגלגלה של האפונים עצמם (שלא לדבר על זה שהפרחים מריחים נפלא בעונתם ושמרק אפונה זו הסיבה העיקרית לזה שיש חורף בעולם).
אם התמזל מזלכם ונפלתם בעונה (הקצרה) של האפונה על אפונה טרייה- זו בכלל חגיגה.
הפסיק הגשם וקצת פחות קר.
אורות קטנים דולקים על כל העצים בשדרה.
דוכנים של שקדים חמים מבושלים בסוכר.
בפארק יש זוג מבוגר. הם יושבים על ספסל. היא הורידה את המגפיים והוא עושה לה מסאז' בכף הרגל. אני לא מכירה את השביל הזה.
הברווזים השמנים שוחים לאט והצורות שהם עושים על המים שקטות ועגולות. גברים רצים, נשים רצות, כולם מתנשפים. יש להם אוזניות.