קראתי פעם ציטוט של קוקו שאנל לגבי סטייל: "אם אין לך את זה כשאת עירומה, לא יהיה לך את זה כשאת לבושה".
אני לא יודעת אם קוקו שאנל בכלל אמרה את זה, ואין לי ממש מושג איפה קראתי את המוטו הזה, אבל—- כן. אני מסכימה במאה אחוז. וכמו שבלי הסטייל הפנימי שלך שום בגדי מעצבים לא יעזרו לך, כך גם בלי אהבה והקשבה אמיתית לאוכל אי אפשר לבשל. לא משנה כמה מפואר המטבח שלך ואיך הצטיידת בכלים הכי משוכללים ובטרנדים האחרונים של מכשירים לקילוף ירקות.
הפוסט הזה נולד בעקבות שיחה עם חברתי הדס, ששלחה לי הודעת ווצאפ שנוגעת לזה שכולנו בדרך לשואה אקולוגית
(אתם יודעים, שיחות קאז'ואל רגועות עם חברה ביום שני בבוקר)
ושאלה על רעיונות למתכונים בלי בשר.
האמת היא שבזמן האחרון אני שמה לב שאני ועוד הרבה אנשים בגילי הרבה יותר מודאגים, ובצורה קונקרטית יותר מאי פעם, ממשבר האקלים ומזה שאנחנו, בני האדם במדינות המפותחות, צורכים הרבה יותר מידי ומזהמים הרבה יותר מידי.
כשהיינו ילדות היינו מסמנות זו לזו באוויר אותיות במהירות, במומחיות, מצרפות סימנים למילים ומילים למשפטים, מרכלות על כל הכיתה. ואז בגרנו והפכנו לנשים ויצרנו ילדים מתוך הגוף שלנו והם מסמנים באויר סימנים שאנחנו לא יכולות לקרוא.
אני אוהבת לראות אימהות עייפות בגן המשחקים. אנחנו מפטפטות על דברים בלתי-חשובים, מציעות זו לזו קרקר, מגבון, מזכירות סנדל שנשכח. בעיניים אנחנו אומרות אחת לשנייה: את זוכרת, פעם היינו ילדות ועכשיו איננו עוד. אין בעולם מלאכה קשה יותר ויפה יותר מזו.
עברו שנתיים היום מאז שהלכתי אל קצה גופי וחזרתי עם בני אביתר. שנתיים שהן תמיד. כבר שכחנו איך היינו גוף אחד. הוא מסמן את הסימנים שלו בעולם. נוקש בלשון על גג הפה. מצביע מטוס, ירח, ציפור. אומר לילה טוב לסוס, לילה טוב לכיסא, לילה טוב ללילה. מילים באנגלית הוא אומר עם ל' עגולה שמעוררת בי תמיהה. אביתר ילד של בדיחות. לכל הדברים הוא נותן צבעים ושמות. בלילות הוא רוצה שירים ומסיבות. את השלט של המזגן הוא מצמיד אל הלחי כדי להגיד "הלו??? הלו???" יש לו שיחות דחופות עם אסטרונאטים בגלקסיות נעלמות. אף פעם לא אבקר בהן. במסירות רבה הוא מרים מחאות קולניות כנגד הכניסה לאמבטיה וכנגד היציאה מהאמבטיה. דחוף לו בכל מאודו ובכל גופו הזעיר להתנגד. קודם כל: לא. הוא רוצה להתווכח כדי להזכיר לי שהוא כבר לא בתוכי, ובו זמנית להזכיר לי שהוא דווקא יודע שבא מתוכי, ושאני אוהבת אותו, לתמיד, בתוך כל געש רגשותיו. ולי דחוף מאוד להתנגד. דווקא כן אמבטיה. דווקא כן תחתונים. לרגעים ליבו נשבר (תחתונים אדומים!!!! לא תחתונים צהובים!!!) וגם ליבי נשבר איתו (כל כך הרבה פעמים בחיים רציתי משהו אדום וקיבלתי רק צהוב). הכל איתו עכשיו כל כך, מהיר כל כך. אין דבר שמתלהט מהר יותר ומתקרר מהר יותר ממזגו של פעוט. שברון לב, שיעמום, עניין, וצחוק.
אני ואבא שלו בלילה בסלון דנים ומקטרים. איך הוא סרב לאמבטיה. איך הוא מקפיד על צבעים אדומים בכל הבגדים. איך הוא שוב הלך לישון מאוחר ודרש עוד סיפורים. אנחנו מוכרחים להיות קטנוניים כמו שניים שיושבים במטוס ומדברים על האוכל המגעיל, רק כדי לשכוח שהם עכשיו בתוך הפלא ממש, עפים בשמיים כציפורים. אחרת מה נגיד, איך נכיל את זה בכלל. את גודל האהבה וגודל האחריות. את גודל הנס שמתרחש עלינו בוקר וערב כבר שנתיים ימים. גם ההולך על חבל מביט תמיד רק על הצעד שלפניו. ואולי בכלל על כלום הוא לא מביט. מישיר עיניו אל נקודה אחת אקראית, לא חשובה, תשמעי, אחרי כל ההשכבה הוא דרש שוב את הספר על האריות. את מאמינה? אני מאמינה, אהוב שלי. האהבה רצופה תמיד החלטות ואמונה. הייתי כאן כבר אבל שונה. עברה עוד שנה.
יש כל מיני דברים שיכולים לקרות כשאת פוגשת חברה אחרי שלא התראיתן הרבה זמן.
יש את הטקסים של העידכונים. מה קרה בכל חזית. עוברות על רשימת מכולת. איזה דייטים או חתונות או פרידות קרו (לכן ולאחרים), מה הילד שלך כבר יודע לעשות (הולך, מדבר, התחיל גן). אתן מתישות את עצמכן כאילו שאין בשביל סוג העדכונים הזה רשתות חברתיות בעולם.
יש את הלהגיד: כמה זמן לא נפגשנו! וואו, כמה זמן! שיט יואו כמה זמן לא נפגשנו, וואו.
(בגילנו זה גם כולל כמה דברים על איך את נראית טוב, כלומר איך יחסית לא רכשת הרבה קמטים).
יש את הסיפורים שכבר סיפרת הרבה פעמים. סיפורים שממש שיכללת היטב. את משמיעה אותם במומחיות. גם היא. אתן גם טובות בלהיות קהל לסיפורים האלה. למשל שתהיה לך תשובה מאוד טובה על "איך בניו יורק".
כמו הרבה מהדברים הכי טובים שיש כאן, הבייגל הגיע לניו יורק יחד עם גלי ההגירה. וכמו כל המהגרים, גם המאפה החינני הזה המציא את עצמו בעיר הזאת מחדש. ככל הנראה מדובר בגלגול של הפראצל הקשה והדק יותר שנמכר במזרח אירופה, שבדרך גם היה ביילי למשך כמה זמן במאה ה-19 (ביילי הוא בייגל קטן שאין לו חור באמצע, כמו פיתה קטנה שבמרכזה בצל מטוגן), והיום נמכר בכל מקום בעיר ועם שלל ממרחים ומילויים.
אין לי מושג איך זה שהבייגל בניו יורק טעים כל כך, אבל הוא באמת שונה מכל מאפה אחר. האגדה מספרת שהמים בניו יורק נותנים למאפה טעם מיוחד, אבל אולי זה רק צ'יזבטים של יהודים. בכל מקרה, בייגל פה, במיוחד בקרב הקהילה היהודית (אבל לא רק) זה קטע. כמו החומוס עבור הישראלים, מרק הפו בקרב הויאטנאמים, והסושי ביפן- אנשים פה יהיו מאוד נאמנים לבייגל האהוב עליהם, וישבעו לכם שהבייגל שהם אוהבים הוא הכי טוב בעיר.
כל שנה, איפשהו במהלך פברואר, מתחילה להיות לי דודא מטורפת לחזרת. כמו דובי הקוטב שיודעים שאוטוטו מגיע הזמן להתעורר משנת החורף, למרות שאין להם לוח שנה או שעון, כך גם אנחנו, הפולנים, יודעים שהגיע הזמן לנגוס בדבר החריף הזה, להאנח גם מעונג וגם מהצריבה של הלשון, ולברך על כך שעברה עוד שנה ושוב הגיע החג.
אני מעריצה שרופה של חזרת, שהיא למען האמת הגירסא האשכנזית לוואסבי. וגם לזאנקס. ממרח חריף שמקפיץ טעמים ומשכך מכאובים מהנפש.
וואו, לא הייתי פה איזה זמן, אבל עשיתי בירור בסטורי שלי באינסטגרם (אתם כבר שם, כן?!) ומאחר וכולם דרשו מתכון לחרוסת החלטתי לסגור לכם את הפינה הזו לחג.
זו החרוסת הכי טעימה שאני מכירה, כי יש בה גם חמצמצות וחריפות ותבלינים. ומתוק, ברור, אבל זו החרוסת שהכי לא מזכירה לי גוש טיט מתוק להחריד ומשעמם.
המתכון הוא של אחותי. ואולי אי אפשר באמת לקרוא לזה "מתכון". תקשיבו, ניסיתי כבר כמה פעמים לשחזר מאכלים שאחותי מכינה לבלוג, אבל זה תמיד די בעייתי.
איך אחותי מבשלת? טעים, ממש טעים, אבל בתשוקה, ביצירתיות, בצורה קפריזית לחלוטין ובשום אופן לא באיזשהו סדר שאפשר לשבת לכתוב ממנו מתכון. כשניסיתי לשחזר את לחמי השאור שלה היא אמרה לי "בערך כוס" על כל הכמויות. שאני מנסה להכין את הסלטים המושלמים שלה ושואלת מה היה בהם היא אומרת "הממ דברים, פומלה, ודברים", וכשניסיתי להכין את החרוסת האגדית שלה שמעתי ממנה כל פעם עוד איזה פרט שהיא שכחה להזכיר בפעם הקודמת שדיברנו על זה בטלפון.
בכל אופן, חרוסת זה מאכל של בלאגן יצירתיות מתיקות ותשוקה, אז המתכון של אחותי מעביר גם משהו מרוחה של הבשלנית. הגעתי כאן לגירסה מעולה שגרפה מחמאות על שולחן הסדר שלי, לפי הנחיות כלליות מאחותי (לא הצלחתי ליצור שחזור מדוייק).
עקרונות החרוסת של יולה
1. חרוסת היא לא ממרח, היא תערובת. צריך להיות בה צ'אנקים של תפוחים ושל אגוזים ובשום פנים ואופן המרקם לא צריך להיות חלק. החרוסת של יולה דומה לסלט רענן ומתוק ולא לממרח חום כבד ויצוק, ולכן התפוחים מגוררים גס מאוד, האגוזים קצוצים גס, וממרח התמרים מאחד את כל רכיבי התערובת.
2. חרוסת היא לא רק מתוקה. כלומר, ברור שהחרוסת מתוקה, אבל צריך להיות בה גם כמות יפה של תבלינים וריחות, המון המון לימון שיתן חמיצות, לא מעט ג'ינג'ר שיוסיף לזה את האדג' ועוד כיד הדימיון מה שמתאים לכם ויש לכם בבית.
3. מגוונים ומאלתרים. הגירסה כאן חביבה עליי והיא זו שאני מכינה לארוחת סדר כשאני לא עם אחותי, אבל כבר טעמתי חרוסות שונות של אחותי עם כל מיני דברים. לפעמים אגסים ולא רק תפוחים, לפעמים אגוז מוסקט מוצא את דרכו לתערובת, לפעמים מצטרף גם הל ולוקח את זה לכיון יותר אקזוטי, ולפעמים במקום ממרח תמרים יש תמרים שלמים שקוצצים.
יאללה למטבח! (קערית שמתאימה לשולחן סדר של שישה סועדים)
2 תפוחים ירוקים חמצמצים גדולים (מסוג גרנד סמית)
חתיכת ג'ינג'ר לפי טעמכם (כדי לתת לג'ינג'ר להיות כוכב אמיתי צריך בערך עובי של סנטימטר)
מיץ לימון מלימון אחד גדול
חצי כוס ממרח תמרים
חצי כפית מי ורדים
חצי כוס אגוזי מלך קצוצים גס מאוד
חצי כפית קינמון
הכנה:
מגררים את התפוחים בפומפיה או במעבד מזון לחתיכות גדולות וגסות מאוד (לא צריך לקלף את התפוחים לפני)
מגררים גם את הג'ינג'ר לפיסות זעירות בעזרת פומפיה דקה מאוד או במעבד מזון או שכותשים אותו בכותש שום שמוציא אותו בחתיכות קטנטנות.
מערבבים את התפוחים עם כל שאר הרכיבים והתבלינים וממרח התמרים. נותנים לחרוסת לשבת יום בתוך המיצים של עצמה, היא הכי הכי טעימה יום אחרי ההכנה.
דרך אגב, מאחר ומאז לידת אביתר עולים כאן פחות מתכונים אני משמ ממליצה לכם להירשם למנוי במייל, ולקבל ממני התראה בכל פעם שעולה פוסט חדש. אני לא מספימה (תשמעו ממני רק על פוסטים! וגם זה פעם ב-) וזו השיטה הכי טובה לא לפספס פוסטים.
דברים שאנשים חייבים להפסיק להגיד לאימהות לתינוק קטן:
"כשהוא ישן- את ישנה"
זו עצה מצויינת כי באמת אימהות מאוד צריכות לנוח ולישון. כדאי מאוד לישון כשהתינוק ישן, וגם לעשות כביסה כשהתינוק עושה כביסה, לענות למיילים כשהתינוק עונה למיילים, ללכת לבנק כשהתינוק הולך לבנק וכמובן להכין לעצמך אוכל כשהתינוק גם כבר במטבח מקפיץ טופו וירקות. בקיצור, עצה מעצבנת שלא קשורה בשיט לכמות הדברים שאת מנסה לדחוס לחצי שעת חסד שבה התינוק שלך מנמנם בצהריים.
