מה רילקה כתב על הכתיבה: הכתיבה מתחילה מתוך הרגע שבו את מגיעה אל עד קצה-קצהו של הדבר. להיות בתוך החוויה עד שאי אפשר להיות יותר בעומק הבפנים שלה.
חלום שחזר אליי בזמן ההריון: סיוט ההפלה. התינוק כולו נופל ממני, עצמות ונימי דם וסחוסים. ולא רק התינוק נופל, אני כולי נופלת. מתוך הרחם כל כולי, כל גופי, שיערות ומחשבות והורידים והציפורניים, אני נופלת מתוך הרחם מתה, סך מדמם של איברים חתוכים. עד שנותר רק הרחם עצמו וגם הוא מתפורר ונופל החוצה, דרך פתח הרחם. כל מה שנותר ממני ומבני הוא תעלת לידה ריקה, עיגול חלול בצורת אפס שלם. פיהוק.
המשך…
גם אם חלקם יכחישו את זה, רוב הניו יורקרים יוצאים מהבית איפשהו בראשית אפריל בלי סוודר, בלי כובע, בלי מגפי שלג כבדות ובלי עצבים וציניות (כמעט) וקולטים בדיעבד שהם כנראה מחלימים ממש עכשיו מדיכאון-חורף ארוך ומוכחש למדי. אחרי חודשים ארוכים של קור שבהם הגוף מצטופף לתוך עצמו וגושים דוחים של "סלאש" (הכינוי המקומי לגיבובי שלג שחור וחצי נמס ומלא זבל ופיח מהמכוניות) גודשים את מעברי החצייה והופכים את השיטוט בעיר לחוויה מחרידה, פתאום מגיע האביב בבת אחת.
יוצאים מהבית ורואים:
פריחה מרהיבה של דובדבן וסאקורה (יפן זה כאן)
רחובות שטופי שמש עדינה ולא חמה מידי (ניו יורק תמיד עם מזג אויר קשוח, לקור או לחום)
אנשים שמחים שהולכים ברחוב ופשוט מחייכים לעצמם (מאוזן לאוזן)
זו העונה הכי-הכי לבקר בניו יורק (טוב, בעצם הסתיו, כי סתיו בניו יורק זה באמת מושלם) ולהנות גם מהמרחב הטבעי שבה וגם מלהסתובב שעות ברחובות ברגל במזג אויר לא חם מידי ולא קר מידי. תענוג.
המשך…
תשמעו, האמת היא שלא האמנתי שאי פעם תצא לי עוגת שמרים באמת טעימה שהיא גם טבעונית. ניסיתי המון מתכונים, וכולם יצאו בטעם סביר מינוס ובטעם מטריד של קוקוס (נכון שאחרי בערך יומיים של טבעונות נמאס לכם שהכל מלא שמן קוקוס שהוא גם לא בריא וגם יש לו טעם אגרסיבי שנמאס די מהר?).
המשך…
לונדון, לונדון, לונדון. עם פאבים של שולחנות עץ כבדים ובירה וריח של צ'יפס. עם הערפל והאור האפרפר (כן, גם בקיץ). עם הגשם, עם הבריטים האלה שכולם מדברים במבטא בריטי (אפילו הילדים הקטנים! נדהמתי לגלות!). עם הקירבה המחודשת שזה נותן לי לארץ, כי פתאום כבר מרגיש קרוב ואפשר לדבר בטלפון. עם הספריות היפות, עם המוזיאונים, עם הפארקים הגדולים והברווזים באגמים.
אין עיר יותר טובה מלונדון כדי להרהר בה מחשבות כאלה שצריך בשבילן אור חורפי. כדי להתעטף במעיל גדול ולהתעלם מאנשים בטיוב. הג'ין טוניק בה טעים יותר. הגברים לבושים צעיפים יפים יותר. האוכל ההודי בה מפנק ומגוון יותר.
נופר אומרת שלונדון היא קצת כמו האחות הגדולה של ניו יורק. אני מסכימה. היא עתיקה יותר, רגועה יותר, לבושה טוב יותר. לא מתביישת ללכת לישון בעשר ולא ממהרת להשתנות. יש לה נעליים הרבה יותר יקרות ורכבות הרבה יותר נקיות ואחרי כמה שבועות בה אני תמיד מתגעגעת הביתה לניו יורק המופרעת.
המשך…
שקית מצרכים נשברת בדרך הביתה. צריך לכתוב "נקרעת" אבל נשברת, זו המילה שהתיישבה. במיוחד בקבוק חומץ מזכוכית שהתנפץ על המדרכה והזכוכיות שלו נועצות בושה ברחוב המטונף, בושה מול העוברים ושבים. עננת ריח דביק ומסוכן שנספגת בנעליים ובחולצה ובתיק.
ולא רק הוא. אלא שזה רגע כזה שהכל נשבר. הניתוק משם והניתוק מכאן. הגעגועים והכעסים על כל הבתים שלך, ועל כל המקומות שהם לא הבתים שלך. חרטה, אשמה, קופסת עגבניות שרי מתפזרות על המדרכה. את דורכת על אחת מהן בצעד כושל. יש חלומות שחשבת פעם שהם כדורים פורחים ונשארו כבולים אל הרגל כמו כדור כבד ורע של תותח.
המשך…
פעמיים בשנה אנחנו חוגגים יום נישואין: החתונה באמריקה, החתונה שבארץ.
פעמיים בשנה משלוחי מנות ותחפושות: פורים והאלווין.
שני ימי הולדת: שלי ושלו.
אבל ראש השנה, ראש השנה יש לי רק אחד. עם כל הכבוד לזיקוקים, לאורות, לשלגים ולחמישה חודשים רצופים של קניות לקראת הכריסטמס, ה-31 בדצמבר הוא זמן להתכבל בשמיכה ולהתחמם, לסיים משימות של הסמסטר, לנעוץ בשלג מגפיים כבדות ולנסות לא להחליק. לא לאתחל את הנפש ולחשוב על תוכניות ומשאלות. לא זמן להתחלות חדשות. בטח שלא לקבל החלטות.
שום דבר טוב לא מתחיל בינואר.
המשך…
*כל התמונות בפוסט הזה צולמו על ידי נטלי לוין המוכשרת*
צ'מעו. זה. כל. כך. מוזר. לבוא. לבקר. בארץ. הביקורים האלה תמיד גדושים ועמוסים ולכן הם גם מתישים וגם ממלאים מצברים מאוד, ובעיקר מוצפים ברגשות שונים מכל מיני כיוונים (ואתם כבר מכירים אותי, זה לא שברגיל אני בנאדם שמאוד מנותק מעולם הרגש). קרו המון דברים, ראיתי חברים והחזקתי תינוקות. הזעתי המון וקיטרתי כמו כולם על החום והלחות. קיבלתי קצת מהפרספקטיבה שרק מסעות חזרה הביתה נותנים לך. כאלה.
המשך…
דברים שמרעננים גם בסוף אוגוסט:
1. לנסוע ברכבת לעיר אחרת (בונוס למתקדמים : להתנשק בתחנה כאילו אתם תיירים, או כאילו הוא ספן שחזר ממסע של שלושה חודשים בים)
2. אוזניות על האוזניים זה חם מידי ומזיע. עדיף להישאר בבית ולשים לעצמך בקולי קולות מוזיקה. אם המזגן מספיק חזק אפשר גם לרקוד.
3. להסתפר קצרקצר (השנה לא התאפקתי והוספתי כחול וסגול בשיער)
4. למצוא מישהו שבאיזשהו הקשר יגיד לך: בדיוק כמו שאת, זה ממש בסדר (אם דמויות סמכותיות זה עובד יופי. למשל רופא משפחה).
המשך…
*תמונות בפוסט הזה צולמו רובן על ידי שני. השאר שלי, מהפלאפון*
כשהיינו בנות 12 התיישבתי לידה בשולחן בכיתה והחלטתי שהיא תהיה החברה הכי טובה שלי. תמיד היו לי אינסטיקטים חדים וגם עקשנות בריאה בכל מה שקשור באהבה. בהתחלה היא לא אהבה אותי, אבל אני התעקשתי. שמונה עשרה שנה וכמה עשרות אלפי קילומטרים לאחר מכן אנחנו יושבות במרפסת השמשית שלה בווסט פילדלפיה ושותות קפה.
היא מבשלת את הקפה במאקינטה שקניתי לה לפני שנים בירושלים, כשקפה מזרחי בשוק עוד מכר כלי מטבח. המטבחים שלנו והחיים שלנו מנוקדים באינסוף חפצים ומתכונים וזכרונות שהעברנו אחת אל השנייה בביקורים או בשיחות או בחבילות ומכתבים ארוכים, בכתב יד, בדואר ישראל. לפעמים אני מספרת לה סיפור מצחיק ותוך כדי נזכרת שהיא זו שסיפרה לי אותו. לפעמים אני נותנת לה ספר של דרור בורשטיין ונזכרת שהיא נתנה לי אותו לפני.
המשך…
תשמעו, אני לא יודעת איך לספר לכם את זה, אבל קרה לי משהו מוזר ואני אוטוטו בת שלושים.
בחיי.
דווקא אני, שבעיקרון לפני משהו כמו עשר דקות הייתי בת עשרים והתעסקתי בלהתאהב בבנים באוטובוס ולתכנן תוכניות לאחרי-הצבא, מצאתי את עצמי השבוע עונה למישהי ששאלה וככה בנון שאלנט נוקבת בגיל עגול, שמגיע אלי עוד שלושה חודשים והוא לגמרי גיל של אישה כבר. זה מגיע עם כל מיני דברים, המספר הזה, חלקם מבאסים ורובם הגדול טובים, ובעיקר עם הרצון לעשות נכון דברים שלא עשיתי נכון עד עכשיו, וגם כל הזמן לדייק ולנקות ולהוריד מהדברים המיותרים: מאכלים מסובכים שלא באמת טעימים, מסיבות עם אנשים שלא באמת מעניינים, האנרגיה שמתבזבזת בהרהורים על מה אחרים חושבים.
המשך…
