דברים בעלמה

.

לא פשוט לי להבין את הכאב שבלהיות זרה. גם מפני שאני רגילה לחשוב על עצמי כאישה שששה אליי הרפתקאות ואוהבת את תחושת הזרות והמסע, גם כי מערכת היחסים שלי עם הארץ מאוד לא פשוטה, ובעיקר כי לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קשה.

הבית שלי הרי היה ועודנו מקום שאני חולקת עם א' ומדברים בו עברית. האינטרנט מאפשר לי להיות בכל המקומות כולם ובאף מקום. לקרוא בלוגים וחדשות מהארץ, לראות את כל החברים שלי ברשתות החברתיות, לראות את הפנים בסקייפ.

ובכל זאת. האמת הפשוטה ואולי המובנת מאליה היא שזה לא קל בכלל להיות זרה. ושאת מוצאת את עצמך לרגעים בתוך תחושה עמוקה של תלישות, חוסר נחת. והרבה מאוד געגועים לדברים שהיו לך במקומות אחרים, וגם לדברים שלא היו לך מעולם, אבל את נכספת אליהם.

להמשך קריאה »

.

לקח לי זמן להבין את זה, אבל עכשיו זה "החגים". כלומר, הזמן הממושך, הלא-לגמרי מוגדר הזה, שבו כל דבר שצריך לקרות יכול לקרות רק "אחרי החגים", וכולם נוסעים לכל מיני אירועים משפחתיים. לקח לי זמן, גם בגלל ש"החגים" מזוהים אצלי בדרך כלל עם ספטמבר בישראל ועם התחושה הזו שבכל שבוע עבודה יש רק שלושה ימים.

להמשך קריאה »

עוגת שזיפים from Noa Levin on Vimeo.

להמשך קריאה »

.

בבת אחת נהיה קר. אפור בחוץ, וגשם. איך זה קרה ככה פתאום. הרגע הזה שבו העיר מחליפה עונה. חשוך כבר בשלוש אחר הצהריים. בשוק מוכרים המון סוגים של דלועים. דלורית, דלעת, דלעת עגולה, דלעת ערמונים. לא נראה לי שיש לכל הסוגים שמות בעברית.

על פני האדמה, בני האדם שיש להם מתעטפים במעילים ובצעיפים. מתחת לפני האדמה, בתחנת הרכבת התחתית, בני האדם שאין להם נאספים בלילה.

אני חוזרת הביתה אחרי חצות ורואה את המנקים של חברת הרכבת מגרשים אותם. הם עייפים, וגם המנקים עייפים, ולכן המאבק כולו לוקח פחות מרבע שעה. הם עוזבים את התחנה השוממה, הנקייה, ועוברים לבתי הלילה שלהם.

להמשך קריאה »

(מולטי פוסט בשיתוף פעולה עם מאיה מבצק אלים)

זה קטע מוזר, עם הזמן. תמיד יש לי תחושה שהוא עובר מהר מידי או לאט מידי, או לצדדים, או לאחור. היום, למשל, חשבתי פתאום על זה שכבר שלושה חודשים עברו מאז שנסעתי לכאן.

זה מרגיש פחות, כי נדמה לי לפעמים ששלושה חודשים זה הרבה. וזה מרגיש יותר, כי אני כבר רגילה איכשהו לשגרת החיים שלי כאן. הדברים התחילו להסתדר ולהיות הגיוניים. כשא' מתקשר לשאול איפה אני, אני עונה "בדרך הביתה". ושנינו יודעים למה אני מתכוונת.

בשבועיים הראשונים שלי בבודפשט התגוררתי אצל אישטיבן ויאנקה. יאנקה היא אחת הבשלניות המוכשרות ביותר שיצא לי להכיר, והתקופה הקצרה שחייתי אצלה השאירה אותי עם המון טעמים, רעיונות, ותובנות לגבי בישול.

כשאני נזכרת בערב הראשון שלי כאן, ואיך אישטיבן בא לאסוף אותי מהשדה והעמסתי מזוודה ענקית לאוטו, זה נראה לי ממש ממש מזמן.

אבל כשאני נזכרת בבישול של יאנקה, וביום ההוא שצלינו המון עגבניות, זה מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול. הריח השרוף של השום והמיץ וכל האדום שטוחנים מיד ניצת בדמיוני, ואני הולכת למטבח להכין עוד צנצנת של רוטב.

להמשך קריאה »

.

אני לא תמיד יודעת לזהות את הרגע המדויק, כשמשהו משתנה באופן בלתי הפיך. את הרגע שהחלמון של הביצה הופך מצהוב מבריק לצהוב עמום, וצריך לכבות את האש.

את הרגע שבו נהיה פה פתאום קר, קר באמת, ואני מתעטפת בשכבות רבות לפני שיוצאת מהבית.

להמשך קריאה »

.

(הפעם אין כאן אוכל)

לפעמים, במיוחד בימים שלפני יום כיפור, במיוחד בתקופות מעבר וחשבון נפש וסתיו, צפות בי הסליחות שלא אמרתי. סליחות שצריך לבקש ולא ביקשתי.

סליחות מאנשים שכבר נעלמו מחיי, או מתו, או אינם. סליחות מעצמי, כאלה שמעולם לא ביקשתי. סליחות שאני מתביישת לבקש. סליחות שלא מנומס לבקש כבר. סליחות שעבר-כל-כך-הרבה-זמן-אז-יאללה-כבר-אבל-הן-עדיין-בתוכי.

לפעמים, בשעות אחר צהריים קרירות, נוסעת חזרה הביתה על האופניים מהר, דורסת את העלים הצהובים והיבשים. ערמונים נופלים מהעץ.

ברגעים כאלה אני מאמינה בניסים.

ובכלל, אמרתי את זה כאן כבר הרבה מאוד פעמים, בדרכים שונות. יש ניסים שמתרחשים.

והאינטרנט- עם כל המילים וכל האנשים, וכל השוטטות, והזרם האינסופי של חדשות חשובות ושל חדשות לא חשובות, וסטטוסים, ובלוגים, ופורנו, וסרטונים של חתולים, וקליפים, ומוזיקה-

האינטרנט הוא מקום שבו קורים ניסים.

להמשך קריאה »

.

כמה שאנחנו צבעוניים, מעורבבים, קהל הממתינים במשרד ההגירה. איש-איש וטפסיו, אישה-אישה וטפסיה. והמבט שמתרומם בכל פעם בהישמע הפעמון, לראות אם המספר שבידם כבר הגיע.

אב סיני צעיר נושא בידיו פעוט שמשחק ברעשן. קנדית שחורת עור מפטפטת בטלפון שבידה באנגלית. תורכי שמן מאוד שמביט בקיר.

יש פה את כל מה שאנחנו זקוקים לו. עטים, טפסים, וכיסאות. מכונת צילום שניתן להפעיל במטבעות. מכונת קפה עם כוסות פלסטיק שחורות, מכונה למכירת משקאות קלים. תא צילום עם וילון שניתן לסגור, ובתוך האולם העמוס, ובתוך ההמולה, לחייך אל בבואתך ולהדפיס אותה בארבעה עותקים. פינת עישון בחוץ.

יש פה את כל מה שאנחנו זקוקים לו. ושפע של זמן המתנה. מהחדר השני מגיחה מפעם לפעם פקידה, קוראת בכל פעם בשם אחר, ומחזירה מסמכים עם חותמות. אמריקאים, ניגרים, סיניים, הודיים, היא משבשת את השמות של כולנו באופן שווה, ואנחנו מתקשים לזהות את עצמנו. כולנו זרים.

להמשך קריאה »

.

טוב, כבר הרבה זמן רציתי לפרסם כאן פוסט על הנבטה, וכל פעם זה לא יצא. ואז הגיעה האזכור המפרגן של רחל טל שיר ב"גלריה", וחשבתי לעצמי: חייבת לפרסם פוסט על הנבטה, כל הבריאותנים הולכים להגיע לסלון שלי!

(אגב, אני חייבת לתקן את הנאמר בכתבה ולהגיד שאני לא דוקטורנטית, רק מאסטרנטית. יש עוד זמן)

בכל אופן, הפוסט הזה, בניגוד למנהגי הרגיל, לא יכלול סיפור ולא יכלול מתכון, אלא רק הסברים שקשורים להנבטה. הסיבה היא שרציתי להיכנס להסבר הזה באופן ממוקד, לעשות אותו נגיש עבור כל מי שבא לו להתחיל להנביט, ולהפריד אותו מהמתכון שבו השתמשתי בשעועית הזו (שיפורסם ביום ראשון הקרוב).

להמשך קריאה »

.

מצד אחד, נדמה לך שאת מחוץ לישראל. שאת רחוקה ממה שקורה שם, שאת לעצמך.

שאת עשויה לשבת על שפת איזה כביש באיזו עיר ולהמתין שם לאיזו רכבת, כאחת הנשים בתחנה, כאילו תמיד ישבת כאן וחיכית לרכבת הזו.

זרות שאת מתעטפת בה כמו מעיל. את הולכת ברחוב וסביבך אנשים מדברים בשפה שאת לא מבינה. אף אחד לא עוצר אותך ושואל אם קוראים לך מיכל והייתם ביחד בצופים.

להמשך קריאה »