מג'דרה

דברים שאנשים חייבים להפסיק להגיד לאימהות לתינוק קטן:

"כשהוא ישן- את ישנה"

זו עצה מצויינת כי באמת אימהות מאוד צריכות לנוח ולישון. כדאי מאוד לישון כשהתינוק ישן, וגם לעשות כביסה כשהתינוק עושה כביסה, לענות למיילים כשהתינוק עונה למיילים, ללכת לבנק כשהתינוק הולך לבנק וכמובן להכין לעצמך אוכל כשהתינוק גם כבר במטבח מקפיץ טופו וירקות. בקיצור, עצה מעצבנת שלא קשורה בשיט לכמות הדברים שאת מנסה לדחוס לחצי שעת חסד שבה התינוק שלך מנמנם בצהריים.

המשך…

מאפינס בננות-אוכמניות טבעוניים וסופר פשוטים להכנה

שלושים ואחת דברים שהייתי רוצה להגיד לכל בת עשרים ואחת

(שכמובן לא הייתה מקשיבה לי)

1. את מספיק רזה.

2. כל האנשים שנראים לך מגניבים כרגע לא יראו לך מגניבים בעוד כמה זמן.

3. נכון גם לגבי: מתוחכמים, מוארים, רוחניים, מעניינים. הרבה מהאנשים האלה ימאסו עלייך.

4. טוב לב, לעומת זאת, היא תכונה שעומדת במבחן הזמן.

5. תתרגלי לא לפחד מהקול של עצמך.

6. אם את חושבת שהוא חצה גבול, הטריד מינית או הקריפ- כנראה שהוא בדיוק חצה גבול, הטריד מינית והקריפ. את לא הוזה. את צודקת.

המשך…

יומן הריון. פרק שביעי ואחרון.

פתאום נהיה קיץ והזמן נמתח כמו צוף וזיעה וחופש גדול וריח של אולטרסול ואבטיח.

איך הזמן מתגלגל מהר. הרי בתחילת הסתיו התעטפתי במעיל ונסעתי לדאון טאון לספר לו באמצע היום שאני בהריון. אכלנו מרק חם במקום הזה של הויאטנמים. בכינו וצחקנו. חום שטף לנו את הפנים בבת אחת, וגם רעדנו. הכל היה סתיו וחדש. אכלנו את המרק והתיז לנו הנודלס. אחר כך הוא הלך לאיבוד בדרך למשרד וחתם על משהו מהדברים שמחתימים אותך ברחוב אם אתה יותר מידי מבולבל, ואז לך תבטל את הדבר הזה שנרשמת אליו ויורד לנו עכשיו מהחשבון בהוראת קבע. וכל הזמן הזה שהתקשרנו וניסינו לבטל את ההחתמה התינוק המשיך להיווצר בתוך גופי ולרקום את עצמו להוריו המבולבלים שלא הבינו עדיין כלום.

המשך…

יומן הריון. פרק שישי.

אני ואבנר מדברים על המוות. למות זה משהו שהורים עושים. ילדים הם הדור הבא, כלומר אנחנו הדור הקודם. מעולם לא חשבתי הרבה כל כך על סוף החיים כפי שאני חושבת עכשיו, דווקא כשחיים חדשים נובטים בתוכי.

איפה נמצא המוות? בכל מעבר חציה, בכל דיווח על מלחמות או פיגועים, בכל קרן רחוב חשוכה בעיר. וקודם כל הוא נמצא בתוך הגוף שלנו. בהזדקנות שלנו. רק למול יצור שגילו מינוס שמונה שבועות אני מסוגלת להבין כמה זקנה אני בגיל שלושים.

המשך…

יומן הריון. פרק חמישי.

בספר על ההריון כתוב שבתקופת ההריון תרגישי יפה וזוהרת. העור קורן והשיער מתעבה. את מרגישה נשית.

יום אחד עמדתי מול המראה באמבטיה ופרצתי בבכי. הגוף הוא לא גופי והשדיים אינם שדיי וההליכה הכבדה אינה ההליכה שלי. זה מעורר פלצות. בלילות אני מתעוררת מגל גואה של צרבת שעולה מן הקיבה, והקיבה נמצאת עכשיו איפשהו באיזור הצלעות.

זרקתי לפח את ספר ההכנה להריון. לקחתי מהספרייה את הספר על מטאמורופוזות במיתולוגיה הרומית ועכשיו אני מתעוררת בלילות וקוראת על אלים ועל שינויים ועל אנשים שהופכים לחפצים ולחיות ולצמחים ולעונות השנה.

המשך…

יומן הריון. פרק רביעי.

חלקים שלמים ביומן הפכו להיות כאלה שאני כותבת אל הילד או הילדה שיהיו לי. מאחר ולא ביקשתי לבדוק את מין העובר לפני הלידה אני פונה אליה לפעמים ב"את", לפעמים ב"אתה". אני כותבת אני אוהבת אותך, אני מחכה לפגוש אותך, את ביתי ואני אימך. או שאני כותבת לה כמה שאני מפחדת.

אחר כך אני קוראת וחושבת שמוזר לכתוב לילדה שלך. לא מפני שהיא עדיין לא נולדה, זה דווקא החלק הקל, אלא מפני שאחרי שהיא תיוולד תהיה לעד נפרדת ממני ושייכת לעצמה. האם תדע לפצח את כתב ידי? האם תדע בכלל לקרוא עברית? האם תתעניין לקרוא את היומן שלי מהעבר? האם תבין אותי?

המשך…

יומן הריון. פרק שלישי.

בלילה קראתי אודות הויכוח בין בית שמאי ובית הילל. האם טוב לאדם שנברא או טוב היה לו אם לא היה נברא. במילים אחרות, האם אנחנו עושים משהו טוב למען מישהו בכך שאנחנו מולידים אותו אל תוך העולם הזה. עולם שיש בו אינסוף כאב וסבל, עולם של מלחמות ושנאה.

בשבועות האחרונים צער העולם נוגע בי עמוק יותר. כל האנשים נראים לי ראויים לחמלה. כל אדם הוא קודם כל ילוד אישה. כולם באו אל העולם מגופים נפוחים ודואבים שאהבו אותם. הם הולכים ברחוב ועל כל אחד מהם אני רואה את הדי הצעקה הגדולה שצעקה אימו כשבא אל העולם. את הגוף שנקרע כמו ים סוף כדי לאפשר להם לעבור ולהמשיך את תולדות הזמן. לא כל האנשים הם נשים, אבל כולם ילודי-אישה, עטופים בהדי הצעקה הגדולה הזו. מישהי פעם ליטפה אותם עוד לפני שנולדו. מישהי נשאה אותם בתוך גופה ימים וחודשים. אז איך זה שהם כולם חווים כל כך הרבה סבל בחיים, שנאה, חוסר הבנה. הלב נקרע מכל זה.

לילה אחד צפיתי בעדויות מפרשת ילדי תימן ובכיתי כל הלילה. נלקחו תינוקות מהאימהות שלהם. איך העולם מסוגל בכלל להתקיים.

המשך…

יומן הריון. פרק ראשון.

מה רילקה כתב על הכתיבה: הכתיבה מתחילה מתוך הרגע שבו את מגיעה אל עד קצה-קצהו של הדבר. להיות בתוך החוויה עד שאי אפשר להיות יותר בעומק הבפנים שלה.

חלום שחזר אליי בזמן ההריון: סיוט ההפלה. התינוק כולו נופל ממני, עצמות ונימי דם וסחוסים. ולא רק התינוק נופל, אני כולי נופלת. מתוך הרחם כל כולי, כל גופי, שיערות ומחשבות והורידים והציפורניים, אני נופלת מתוך הרחם מתה, סך מדמם של איברים חתוכים. עד שנותר רק הרחם עצמו וגם הוא מתפורר ונופל החוצה, דרך פתח הרחם. כל מה שנותר ממני ומבני הוא תעלת לידה ריקה, עיגול חלול בצורת אפס שלם. פיהוק.

המשך…

אביב בניו יורק: שבע המלצות למבקרים בעונת הפרחים

spring2

גם אם חלקם יכחישו את זה, רוב הניו יורקרים יוצאים מהבית איפשהו בראשית אפריל בלי סוודר, בלי כובע, בלי מגפי שלג כבדות ובלי עצבים וציניות (כמעט) וקולטים בדיעבד שהם כנראה מחלימים ממש עכשיו מדיכאון-חורף ארוך ומוכחש למדי. אחרי חודשים ארוכים של קור שבהם הגוף מצטופף לתוך עצמו וגושים דוחים של "סלאש" (הכינוי המקומי לגיבובי שלג שחור וחצי נמס ומלא זבל ופיח מהמכוניות) גודשים את מעברי החצייה והופכים את השיטוט בעיר לחוויה מחרידה, פתאום מגיע האביב בבת אחת.

יוצאים מהבית ורואים:

פריחה מרהיבה של דובדבן וסאקורה (יפן זה כאן)

רחובות שטופי שמש עדינה ולא חמה מידי (ניו יורק תמיד עם מזג אויר קשוח, לקור או לחום)

אנשים שמחים שהולכים ברחוב ופשוט מחייכים לעצמם (מאוזן לאוזן)

זו העונה הכי-הכי לבקר בניו יורק (טוב, בעצם הסתיו, כי סתיו בניו יורק זה באמת מושלם) ולהנות גם מהמרחב הטבעי שבה וגם מלהסתובב שעות ברחובות ברגל במזג אויר לא חם מידי ולא קר מידי. תענוג.

המשך…

1 2 3 22