דברים בעלמה

אנחנו מחפשים את הדרך לספרייה של המחלקה להיסטוריה, ובסוף המדרגות מגלים חדר בשיפוצים ושלטים שמכוונים אותנו למקום אחר. ריחות של צבע, כיסאות אקראיים, עובד ניקיון. כ' מתרגז. שנה אחת שלא היה פה, וכבר ככה. ועכשיו הוא צריך למצוא דירה, ולטפל ברישום של האוניברסיטה, ולגלות איפה הספריות החדשות.

"זה בוודאי באסה," אומר לי כ' בעברית מצוחצחת ובמבטא גרמני עמוק, "אני קצת בבעיות ברגע זה."

שנה אחת שלא היה פה, היה בישראל. פרנהיים במבטא גרמני עמוק, זה בוודאי באסה, בחזירתו מצא את הספרייה נעולה. אנחנו נוסעים באוטו שלו חזרה, והדיסק שמתנגן הוא "הבנות נחמה". הוא לא בטוח מאיזה כיוון לנסוע, ומתרגז על עליית מחירי הדלק.

מדברים על איזה פרופסור אגדי ומשוגע מירושלים. מדברים על סטודנטים שלמדו איתנו בסמינר כאן. מדברים על ספרות עברית והוא מבקש ממני המלצות. משהו שכתוב בשפה יחסית פשוטה, אבל לא ספר ילדים, ספר טוב וקריא.

אני ממליצה לו על החדש של קשוע. זה ספר מצוין, ועוד יותר לירושלמים. הוא שואל אם יש לי כאן עותק, כי הוא לא יהיה בקרוב בארץ כדי לקנות אחד. כשהוא אומר "בארץ" הוא מתכוון ישראל, בעברית מצוחצחת ובמבטא גרמני עמוק.

להמשך קריאה »

תנועת האנשים ברחוב בדקות הראשונות של הגשם.

אלו המגבירים את צעדיהם, ממהרים להיבלע במדרגות הכניסה לרכבת התחתית. אלו שמתעלמים, ממשיכים בנחישות, זה רק טיפטוף. אלו העוצרים ופותחים ברגע מעיל או מטריה. אלו שמאיצים על האופניים, מחשבים את המרחק המועט שנותר להם ומנסים להגיע לפני שהגשם עוד יתחזק. אלו שמושכים את רגליהם פתאום, אולי בהתרסה, והולכים לפתע לאט יותר, נותנים לטיפות העדינות, הראשונות, להרטיב.

אלו שמסתופפים: מובילים את הגוף אל סיפו של בית זר, הגגון שלפני דלת הכניסה משמש להם מגן רגעי, הרחוב ואנשיו חולפים על פניהם כמו סרט מצויר (המגבירים, והמתעלמים, והעוצרים, והמושכים).

המסתופפים מתכרבלים בתוך עצמם. בודקים מה השעה. מדליקים סיגריה. ממתינים.

להמשך קריאה »

"ברלין היא מקום טוב במיוחד למהגרים, כי אתה לא חייב להרגיש כאן בבית. אתה לא צריך להרגיש בבית בברלין בכדי להרגיש כאן בנוח. אתה יכול לחיות כאן, בנחת, מתוך מזוודה. בית, מולדת- "מכורה"- זה יהיה במקום אחר. בברלין עצם הרעיון הזה של מכורה נשמע כמו מילה זרה ושאולה.

ההריסות של מלחמת העולם השנייה שהפכו אותה לאתר בנייה מתמשך. שום דבר אף פעם לא באמת מסתיים.

מה שישנו עכשיו מתיישן כאן מהר יותר מבמקום אחר. ברלין היא כל דבר מלבד מוזיאון. היא לעולם לא מניחה את העבר על משכבו בשלום."

(זאפר סנדוק, סופר גרמני-תורכי, מהגר, תרגום חופשי מאוד שלי מגרסא אנגלית שקראתי השבוע)

להמשך קריאה »

"אישה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים," פתח ידידי ג' את הרצאתו המלומדת בציטוט של מורתינו ורבתינו גלוריה סטיינם. "ולכן, למרות הפוטנציאל הלסבי האדיר שלך, ומאחר וכבר התארגנת על גבר, תהיי דגיג אחראי ותשיגי אופניים כבר בשבוע הראשון שלך בברלין. זו הדרך לזוז בעיר גדולה וחדשה, ללכת לאיבוד, לראות את הרחובות".

כמו שיעידו נשות חיל רבות שמכירות אותי באופן אישי, אני דגיג אחראי ביותר. קשה לראות אותי בתל אביב בלי האופניים שלי, שיודעות לנווט את עצמן באומץ לכל אשר אחפוץ, חרף העובדה שגלגלי השיניים שלהן חורקים וההילוכים שלהן נוטים להתפרק.

זה סוג של דרך חיים: הכתמים השחורים על החצאית או המכנסיים, ההגעה לכל מקום בכוחות עצמי, המקום המסוים שבו כל זוגות המכנסיים הארוכות זוכות לאותו חתך של כבוד.

להמשך קריאה »

"בסמינרים זה דווקא בסדר גמור", הוא אומר לי ומיד מסביר, "משתמשים רק בשם המשפחה. והם הוגים עפרת במין "או-פרת" שכזה, שנשמע גרמני מאוד. ביטהשיין, הר או-פרת, אתה מוזמן לדבר."

"אבל ברגע שזה עובר להיות שמות פרטיים, הבעיות מתחילות. אף אחד לא יכול להגות "אבנר" מבלי להבין שזה שם לא מכאן. ואז שואלים מאיפה אני, ואז אני צריך להתחיל להסביר שאני מירושלים, אבל יש לי אזרחות כאן, כי המשפחה שלי במקור מגרמניה.

וככה זה. שלוש דקות של שיחה רנדומאלית ברכבת התחתית או בקפיטריה באוניברסיטה וכבר צפות עשרות שנים של היסטוריה מדממת ביני ובין האדם שמולי.

הכל משפריץ ומבעבע ואי אפשר לחזור אל הנקודה הזו, של לפני השיחה, כשהייתי עוד הר או-פרת מהאוניברסיטה.

אני מיד יהודי, ובנוסף לכל, אחד מירושלים, ואחד שהמשפחה שלו מכאן, ואחד שעזב את ירושלים ובא לכאן. ולך תתחיל למצוא שוב את הקשר".

להמשך קריאה »

"קשה להיות סטודנט בברלין" מפטירים לעברי בציניות ד' ור', שניים מהסטודנטים הישראלים שלומדים איתי את הסמינר.

"צריך להתמודד כל יום עם תחבורה ציבורית זולה ויעילה, או עם שכר דירה נמוך ודירה ענקית, ואז עוד עם שלוש קפיטריות שמציעות ארוחת צהריים מלאה, כולל קינוח ובירה, בפחות מחמישה עשר שקלים. קשה מאוד."

להמשך קריאה »

….

מחר בבוקר, כך אני יודעת, יהיה כאן קר. זה לא יהיה בדיוק בוקר (קצת יותר כמו אמצע הלילה) ובכל אופן, הקור המיוחד של רכיסת תרמיל.

פרננדו פסואה כתב פעם יפה כל כך על הקור המיוחד של בוקר הנסיעה, הקור הזה של שעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת, הקור של התרמיל (חרדת העזיבה, צמרמורת הבשר התאב/ היוצאת מן הלב ומגיעה עד העור./ שבעצם בוכה למרות החדווה).

להמשך קריאה »

אוכל, כפי שרבות מבין נשות החיל בקרבכם בוודאי יודעות, הוא גם עניין של שילוב. מדובר במערכת יחסים לכל דבר: בזיליקום אוהב עגבניות, שמן זית אוהב חומוס חם, גבינה בולגרית אוהבת אבטיח.

ערן ועידית כתבו לא מזמן על פרויקט מגניב של כימיכאי חובב מזון שמפיק בכל פעם רשימה של שילובים מוזרים (שלפי מפתח כימי כלשהו אמורים להתאים בטעמם) ושולח אותם למגוון בלוגרים ברחבי העולם לניסוי. הכל עניין של שילוב.

יש שילובים קלאסיים, ויש שילובים מקוריים, ויש שילובים מתבקשים. כל שילוב הוא אפשרי כל עוד הוא השילוב הנכון.

להמשך קריאה »

"אולי תפסיקו כבר לשחק אותה מושב-בגליל-תחתון?" סנטה מ' לעברינו, חבורת נשות חיל שהתארחו בדירתה, אכלו פשטידה, ולמדו יחד למבחן. השיחה נסבה, כדרכן של שיחות בעת למידה משותפת למבחנים, סביב שפע של נושאים אקראיים לחלוטין שאין כל קשר בינן לבין נושא הבחינה.

בשלב מסוים, וכטוב ליבנו בפשטידה ובדיונים הפוליטיים, התחלנו להחליף טיפים על גידול צמחי תבלין במרפסות בתל אביב.

להמשך קריאה »

רוח בלהות מהלכת על פני תל אביב: רוח הבלהות של החמסינים.

החל מאוטובוסים של דן, דרך אולם הקולנוע וכלה בחדר ההרצאות באוניברסיטה, כל המעצמות הממוזגות חברו יחד כדי ללחום עד חורמה ברוח הבלהות הזו. זו אולי הסיבה לכך שביום ממוצע בתל אביב אשת חיל שרוצה להיכנס לחלל סגור כלשהו צריכה להצטייד בסוודר וכפפות, כשהפער בין הטמפרטורה בפנים לבין זו שבחוץ נע לרוב סביב חמישים מעלות צלזיוס.

דברי ימיה של כל שהייה בחדר סגור ביוני בתל אביב הם דברי ימים של מלחמת מעמדות! עבי הבשר לעומת הדקים, לובשי השרוול הארוך לעומת באי הגופיה, אלו שבדיוק הגיעו מבחוץ נוטפי יזע ואלו שבדיוק יצאו רעננים מהאמבט- או בקיצור- הקפואים והנמסים.

ואם נהיה כנים יותר, הנמסים והקפואות.

להמשך קריאה »