הפסיק הגשם וקצת פחות קר.
אורות קטנים דולקים על כל העצים בשדרה.
דוכנים של שקדים חמים מבושלים בסוכר.
בפארק יש זוג מבוגר. הם יושבים על ספסל. היא הורידה את המגפיים והוא עושה לה מסאז' בכף הרגל. אני לא מכירה את השביל הזה.
הברווזים השמנים שוחים לאט והצורות שהם עושים על המים שקטות ועגולות. גברים רצים, נשים רצות, כולם מתנשפים. יש להם אוזניות.
הימים האלה, השבועות האלה, שאת מגרדת את המדרכה כמעט מלמטה, כי גם אפור וגם קר וגם נמאס לך כבר מכל מיני דברים שלא מסתדרים.
הימים האלה שבהם את כועסת על עצמך על כל מה שלא עבד, שאת שואלת את עצמך איך הגענו עד הלום, הימים של מוגבלות הגוף, עצלות הרוח, של הרצון להתחפר בתוך קונכייה או בתוך שק שינה. בתי חולים ועוד בתי חולים. טלפון להורים וטלפון לחברים. האצבע שההחלמה שלה לא הצליחה. הימים של הזדקקות כל הזמן לעזרה ולטובות מכולם. לוחות זמנים שאת לא עומדת בהן וכאבים שהם לא הרסניים, אבל מטרידים כל הזמן בגוף ובלב, ותחושה שאת רוצה להיות במקום אחר.
נזכרתי היום בשורה משיר אהוב מפעם: גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות.
אני עכשיו בדיוק להפך: מספרת לעצמי בערגה שהיד הפתוחה והחבושה הייתה פעם אגרוף, ופעולות, ובישולים, ועצמאות. ושכל זה עוד יקרה בקרוב.
אני מתאמנת על קיפול היד ועל גמישות, לוקחת כל יום את הכדורים שאני צריכה, ובכל זאת משתדלת, לפחות פעם בשעה, לדחוק קצת את מחוגי השעון.
האגדה מספרת על יהודי אחד שגר בבית קטן בעיירה אוקראינית עם אישתו, אימו, וששת ילדיו. כשנולד בנו השביעי החליט האיש שהבית הקטן צר מלהכיל את כולם, והלך להתייעץ עם הרב.
רבי, אמר לו היהודי, בביתי גרות עשר נפשות, אבל הבית צר והרעש רב ואין מקום לנוע. מה לעשות?
אמר לו הרבי, תכניס אל הבית את אחת מהעיזים שבדיר, וירווח לך.
וכך, במעון של שני חדרים, הצטורפפו לא רק האיש, אישתו, שבעת ילדיהם, והאם הקשישה, אלא גם עז גדולה, שובבה ורעשנית. נדמה היה שהעז נמצאת בו זמנית בכל מקום: נוגסת בספרים וגם מלכלכת את הרצפה, עולה על יצועם של הילדים ורגע לאחר מכן עומדת על מיטת ההורים או על שולחן האוכל.
"תאמיני לי," אמר לי הרופא בחדר המיון " אם לא היו טבחים ושפים בעולם לא הייתה לי עבודה".
אני בטוחה שהוא הגזים, אבל באותו הרגע המילים שלו ניחמו ושימחו אותי. אומנם חתכתי לעצמי את האצבע ממש עמוק ובצורה ממש טיפשית, אומנם צרחתי מכאבים ונבהלתי מכל הקטע הזה של אמבולנס ובית חולים ודם, אומנם בכיתי כמו מטורפת ופחדתי שהאצבע שלי לא תשתקם לעולם ואהיה נכת-אצבע, אומנם כמעט התעלפתי מרוב פחד כשראיתי בסופו של האירוע את המצב שבו הייתה האצבע המסכנה- אבל!!!- הרופא הזה בחדר המיון קרא לי "שפית", בעודו מזריק לי חומר מאלחש ומנסה להתמודד עם הפגיעה הטיפשית שגרמתי לעצמי.
"שפית".
ארבע וחצי לפנות, בדרך חזרה ממסיבה בברוקלין. הגוף והנפש והפנים מרוקנים מרוב מאמץ להתחבב, להתנחמד, להשתרבב לתוך איזו פקעת אנושית צפופה שבה כולם דוברים את השפה, שפת הגוף ושפת הפה, ורק אני כבדה ולא שייכת.
משובללת אל גוף מרוב המאמץ להציג את עצמי כמישהי מגניבה מאוד, וגם הבדידות שמאחורי כל העירבוביה הזו. הכל מבפנים שורף מרוב ניתוק ומרוב עייפות, ומאלכוהול שלא נגע בי בחמלה, ואני בדרך הביתה סופסוף, מושכת את הכובע הכתום עמוק שיכסה את האוזניים.
אחד הדברים המפתיעים שהולכים ומתבררים לי לגבי העניין הזה של לגור בניו יורק, הוא כמה הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי, למרות שאני כבר כאן, במצב שלא ברור לי בו עד הסוף עד כמה אני בניו יורק ועד כמה אני בעצם בישראל.
תחושה של משהו מקפץ בפנים, אולי ג'טלג ריגשי כזה, להיות בכמה מקומות בו זמנית.
פאבלו נרודה/ סונטה מספר 35
(תרגום שלי מהגרסא באנגלית, המקור כמובן בספרדית)
אַתְּ הַיַּלְדָּה שֶׁל הַיָּם, בַּת דּוֹדָתוֹ שֶׁל שִׂיחַ הָאוֹרֵגָנוֹ,
שַׂחְיָנִית, גּוּפֵךְ טָהוֹר כְּמוֹ מַיִם,
בַּשְׁלָנִית, דָּמֵךְ טוֹבְעָנִי כְּמוֹ קַרְקַע,
כָּל מה שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה מָלֵא בִּפְּרָחִים, עָשִׁיר בְּאֲדָמָה.
עֵינַיִךְ שָׁטוֹת לַמַּיִם, וְגַלִּים נִשָּׂאִים.
יָדַיִךְ מוּשָׁטוֹת לָאֲדָמָה, וּזְרָעִים מְרַטְּטִים אֲדָווֹת.
אַתְּ מַכִּירָה אֶת הַלּוּז הֶעָמֹק שֶׁל הָאֲדָמָה וְשֶׁל הַמַּיִם
הַנִּקְוִים בְּתוֹכֵךְ כְּמוֹ מַתְכּוֹן לְחֵמָר.
.
נִימְפָה, פִּרְסִי גּוּפֵךְ לְפִסּוֹת טוּרְקִיז,
שֶׁיְּלַבְלְבוּ בְּמִטְבָחֵךְ הַמִּתְעוֹרֵר.
כָּךְ תַּעֲשִׂי כָּל דָּבָר שֶׁחַי.
,
וְכָךְ לְבַסּוֹף, תָּנוּמִי, בְּמַעְגַּל זְרוֹעוֹתַי,
הַדּוֹחֲפוֹת אֶת הַצְּלָלִים הָרָעִים שֶׁתּוּכְלִי לָנוּחַ
יֶרֶק, טַחַב, עֵשֶׂב יָם – קֶצֶף חֲלוֹמוֹתַיִךְ.
שתיים בלילה ובחוץ גשם שוטף אבל חם מאוד וחנוק. לרגע היא לא בטוחה באיזה עיר היא עכשיו, מבין כל הערים וכל הדירות שהיא כבר גרה בהן, מבין כל הלילות שבהן נדודי השינה זימזמו לה מקצבים עתיקים, מטרידים, מבין כל הדאגות, מבין כל הפעמים ההן ששוב שאלה את עצמה איך הגעתי לכאן ומה אני עושה ומה יהיה איתי, ומה התוכניות הלאה, והקשיבה לנשימות שלו לידה על המיטה, וניסתה להרגע, ולא הצליחה, היא לא בטוחה הפעם באיזו עיר.
אנשים מתחת לאדמה נוסעים ברכבת התחתית, עולים ויורדים ממנה ברעש גדול, ואנשים על האדמה ממש באותו זמן הולכים ברחובות ישרים שאין להם שמות, רק מספרים, ואנשים מעל לאדמה טסים במעליות ומגרדים את השמיים, ומעליהם המטוסים מלאים גם הם, גם הם מלאים באנשים, שנמצאים בתוך השמיים עצמם מוקפים בלבן וכחול ושחור.
