כמו הרבה מהדברים הכי טובים שיש כאן, הבייגל הגיע לניו יורק יחד עם גלי ההגירה. וכמו כל המהגרים, גם המאפה החינני הזה המציא את עצמו בעיר הזאת מחדש. ככל הנראה מדובר בגלגול של הפראצל הקשה והדק יותר שנמכר במזרח אירופה, שבדרך גם היה ביילי למשך כמה זמן במאה ה-19 (ביילי הוא בייגל קטן שאין לו חור באמצע, כמו פיתה קטנה שבמרכזה בצל מטוגן), והיום נמכר בכל מקום בעיר ועם שלל ממרחים ומילויים.
אין לי מושג איך זה שהבייגל בניו יורק טעים כל כך, אבל הוא באמת שונה מכל מאפה אחר. האגדה מספרת שהמים בניו יורק נותנים למאפה טעם מיוחד, אבל אולי זה רק צ'יזבטים של יהודים. בכל מקרה, בייגל פה, במיוחד בקרב הקהילה היהודית (אבל לא רק) זה קטע. כמו החומוס עבור הישראלים, מרק הפו בקרב הויאטנאמים, והסושי ביפן- אנשים פה יהיו מאוד נאמנים לבייגל האהוב עליהם, וישבעו לכם שהבייגל שהם אוהבים הוא הכי טוב בעיר.
כל שנה, איפשהו במהלך פברואר, מתחילה להיות לי דודא מטורפת לחזרת. כמו דובי הקוטב שיודעים שאוטוטו מגיע הזמן להתעורר משנת החורף, למרות שאין להם לוח שנה או שעון, כך גם אנחנו, הפולנים, יודעים שהגיע הזמן לנגוס בדבר החריף הזה, להאנח גם מעונג וגם מהצריבה של הלשון, ולברך על כך שעברה עוד שנה ושוב הגיע החג.
אני מעריצה שרופה של חזרת, שהיא למען האמת הגירסא האשכנזית לוואסבי. וגם לזאנקס. ממרח חריף שמקפיץ טעמים ומשכך מכאובים מהנפש.
וואו, לא הייתי פה איזה זמן, אבל עשיתי בירור בסטורי שלי באינסטגרם (אתם כבר שם, כן?!) ומאחר וכולם דרשו מתכון לחרוסת החלטתי לסגור לכם את הפינה הזו לחג.
זו החרוסת הכי טעימה שאני מכירה, כי יש בה גם חמצמצות וחריפות ותבלינים. ומתוק, ברור, אבל זו החרוסת שהכי לא מזכירה לי גוש טיט מתוק להחריד ומשעמם.
המתכון הוא של אחותי. ואולי אי אפשר באמת לקרוא לזה "מתכון". תקשיבו, ניסיתי כבר כמה פעמים לשחזר מאכלים שאחותי מכינה לבלוג, אבל זה תמיד די בעייתי.
איך אחותי מבשלת? טעים, ממש טעים, אבל בתשוקה, ביצירתיות, בצורה קפריזית לחלוטין ובשום אופן לא באיזשהו סדר שאפשר לשבת לכתוב ממנו מתכון. כשניסיתי לשחזר את לחמי השאור שלה היא אמרה לי "בערך כוס" על כל הכמויות. שאני מנסה להכין את הסלטים המושלמים שלה ושואלת מה היה בהם היא אומרת "הממ דברים, פומלה, ודברים", וכשניסיתי להכין את החרוסת האגדית שלה שמעתי ממנה כל פעם עוד איזה פרט שהיא שכחה להזכיר בפעם הקודמת שדיברנו על זה בטלפון.
בכל אופן, חרוסת זה מאכל של בלאגן יצירתיות מתיקות ותשוקה, אז המתכון של אחותי מעביר גם משהו מרוחה של הבשלנית. הגעתי כאן לגירסה מעולה שגרפה מחמאות על שולחן הסדר שלי, לפי הנחיות כלליות מאחותי (לא הצלחתי ליצור שחזור מדוייק).
עקרונות החרוסת של יולה
1. חרוסת היא לא ממרח, היא תערובת. צריך להיות בה צ'אנקים של תפוחים ושל אגוזים ובשום פנים ואופן המרקם לא צריך להיות חלק. החרוסת של יולה דומה לסלט רענן ומתוק ולא לממרח חום כבד ויצוק, ולכן התפוחים מגוררים גס מאוד, האגוזים קצוצים גס, וממרח התמרים מאחד את כל רכיבי התערובת.
2. חרוסת היא לא רק מתוקה. כלומר, ברור שהחרוסת מתוקה, אבל צריך להיות בה גם כמות יפה של תבלינים וריחות, המון המון לימון שיתן חמיצות, לא מעט ג'ינג'ר שיוסיף לזה את האדג' ועוד כיד הדימיון מה שמתאים לכם ויש לכם בבית.
3. מגוונים ומאלתרים. הגירסה כאן חביבה עליי והיא זו שאני מכינה לארוחת סדר כשאני לא עם אחותי, אבל כבר טעמתי חרוסות שונות של אחותי עם כל מיני דברים. לפעמים אגסים ולא רק תפוחים, לפעמים אגוז מוסקט מוצא את דרכו לתערובת, לפעמים מצטרף גם הל ולוקח את זה לכיון יותר אקזוטי, ולפעמים במקום ממרח תמרים יש תמרים שלמים שקוצצים.
יאללה למטבח! (קערית שמתאימה לשולחן סדר של שישה סועדים)
2 תפוחים ירוקים חמצמצים גדולים (מסוג גרנד סמית)
חתיכת ג'ינג'ר לפי טעמכם (כדי לתת לג'ינג'ר להיות כוכב אמיתי צריך בערך עובי של סנטימטר)
מיץ לימון מלימון אחד גדול
חצי כוס ממרח תמרים
חצי כפית מי ורדים
חצי כוס אגוזי מלך קצוצים גס מאוד
חצי כפית קינמון
הכנה:
מגררים את התפוחים בפומפיה או במעבד מזון לחתיכות גדולות וגסות מאוד (לא צריך לקלף את התפוחים לפני)
מגררים גם את הג'ינג'ר לפיסות זעירות בעזרת פומפיה דקה מאוד או במעבד מזון או שכותשים אותו בכותש שום שמוציא אותו בחתיכות קטנטנות.
מערבבים את התפוחים עם כל שאר הרכיבים והתבלינים וממרח התמרים. נותנים לחרוסת לשבת יום בתוך המיצים של עצמה, היא הכי הכי טעימה יום אחרי ההכנה.
דרך אגב, מאחר ומאז לידת אביתר עולים כאן פחות מתכונים אני משמ ממליצה לכם להירשם למנוי במייל, ולקבל ממני התראה בכל פעם שעולה פוסט חדש. אני לא מספימה (תשמעו ממני רק על פוסטים! וגם זה פעם ב-) וזו השיטה הכי טובה לא לפספס פוסטים.
דברים שאנשים חייבים להפסיק להגיד לאימהות לתינוק קטן:
"כשהוא ישן- את ישנה"
זו עצה מצויינת כי באמת אימהות מאוד צריכות לנוח ולישון. כדאי מאוד לישון כשהתינוק ישן, וגם לעשות כביסה כשהתינוק עושה כביסה, לענות למיילים כשהתינוק עונה למיילים, ללכת לבנק כשהתינוק הולך לבנק וכמובן להכין לעצמך אוכל כשהתינוק גם כבר במטבח מקפיץ טופו וירקות. בקיצור, עצה מעצבנת שלא קשורה בשיט לכמות הדברים שאת מנסה לדחוס לחצי שעת חסד שבה התינוק שלך מנמנם בצהריים.
פתאום נהיה קיץ והזמן נמתח כמו צוף וזיעה וחופש גדול וריח של אולטרסול ואבטיח.
איך הזמן מתגלגל מהר. הרי בתחילת הסתיו התעטפתי במעיל ונסעתי לדאון טאון לספר לו באמצע היום שאני בהריון. אכלנו מרק חם במקום הזה של הויאטנמים. בכינו וצחקנו. חום שטף לנו את הפנים בבת אחת, וגם רעדנו. הכל היה סתיו וחדש. אכלנו את המרק והתיז לנו הנודלס. אחר כך הוא הלך לאיבוד בדרך למשרד וחתם על משהו מהדברים שמחתימים אותך ברחוב אם אתה יותר מידי מבולבל, ואז לך תבטל את הדבר הזה שנרשמת אליו ויורד לנו עכשיו מהחשבון בהוראת קבע. וכל הזמן הזה שהתקשרנו וניסינו לבטל את ההחתמה התינוק המשיך להיווצר בתוך גופי ולרקום את עצמו להוריו המבולבלים שלא הבינו עדיין כלום.
אני ואבנר מדברים על המוות. למות זה משהו שהורים עושים. ילדים הם הדור הבא, כלומר אנחנו הדור הקודם. מעולם לא חשבתי הרבה כל כך על סוף החיים כפי שאני חושבת עכשיו, דווקא כשחיים חדשים נובטים בתוכי.
איפה נמצא המוות? בכל מעבר חציה, בכל דיווח על מלחמות או פיגועים, בכל קרן רחוב חשוכה בעיר. וקודם כל הוא נמצא בתוך הגוף שלנו. בהזדקנות שלנו. רק למול יצור שגילו מינוס שמונה שבועות אני מסוגלת להבין כמה זקנה אני בגיל שלושים.
בספר על ההריון כתוב שבתקופת ההריון תרגישי יפה וזוהרת. העור קורן והשיער מתעבה. את מרגישה נשית.
יום אחד עמדתי מול המראה באמבטיה ופרצתי בבכי. הגוף הוא לא גופי והשדיים אינם שדיי וההליכה הכבדה אינה ההליכה שלי. זה מעורר פלצות. בלילות אני מתעוררת מגל גואה של צרבת שעולה מן הקיבה, והקיבה נמצאת עכשיו איפשהו באיזור הצלעות.
זרקתי לפח את ספר ההכנה להריון. לקחתי מהספרייה את הספר על מטאמורופוזות במיתולוגיה הרומית ועכשיו אני מתעוררת בלילות וקוראת על אלים ועל שינויים ועל אנשים שהופכים לחפצים ולחיות ולצמחים ולעונות השנה.
חלקים שלמים ביומן הפכו להיות כאלה שאני כותבת אל הילד או הילדה שיהיו לי. מאחר ולא ביקשתי לבדוק את מין העובר לפני הלידה אני פונה אליה לפעמים ב"את", לפעמים ב"אתה". אני כותבת אני אוהבת אותך, אני מחכה לפגוש אותך, את ביתי ואני אימך. או שאני כותבת לה כמה שאני מפחדת.
אחר כך אני קוראת וחושבת שמוזר לכתוב לילדה שלך. לא מפני שהיא עדיין לא נולדה, זה דווקא החלק הקל, אלא מפני שאחרי שהיא תיוולד תהיה לעד נפרדת ממני ושייכת לעצמה. האם תדע לפצח את כתב ידי? האם תדע בכלל לקרוא עברית? האם תתעניין לקרוא את היומן שלי מהעבר? האם תבין אותי?
בלילה קראתי אודות הויכוח בין בית שמאי ובית הילל. האם טוב לאדם שנברא או טוב היה לו אם לא היה נברא. במילים אחרות, האם אנחנו עושים משהו טוב למען מישהו בכך שאנחנו מולידים אותו אל תוך העולם הזה. עולם שיש בו אינסוף כאב וסבל, עולם של מלחמות ושנאה.
בשבועות האחרונים צער העולם נוגע בי עמוק יותר. כל האנשים נראים לי ראויים לחמלה. כל אדם הוא קודם כל ילוד אישה. כולם באו אל העולם מגופים נפוחים ודואבים שאהבו אותם. הם הולכים ברחוב ועל כל אחד מהם אני רואה את הדי הצעקה הגדולה שצעקה אימו כשבא אל העולם. את הגוף שנקרע כמו ים סוף כדי לאפשר להם לעבור ולהמשיך את תולדות הזמן. לא כל האנשים הם נשים, אבל כולם ילודי-אישה, עטופים בהדי הצעקה הגדולה הזו. מישהי פעם ליטפה אותם עוד לפני שנולדו. מישהי נשאה אותם בתוך גופה ימים וחודשים. אז איך זה שהם כולם חווים כל כך הרבה סבל בחיים, שנאה, חוסר הבנה. הלב נקרע מכל זה.
לילה אחד צפיתי בעדויות מפרשת ילדי תימן ובכיתי כל הלילה. נלקחו תינוקות מהאימהות שלהם. איך העולם מסוגל בכלל להתקיים.
אני ואבנר מדברים על המוות. למות זה משהו שהורים עושים. ילדים הם הדור הבא, כלומר אנחנו הדור הקודם. מעולם לא חשבתי הרבה כל כך על סוף החיים כפי שאני חושבת עכשיו, דווקא כשחיים חדשים נובטים בתוכי.
בספר על ההריון כתוב שבתקופת ההריון תרגישי יפה וזוהרת. העור קורן והשיער מתעבה. את מרגישה נשית.
