הגיע הזמן לדבר על זה: אשרי אשת החיל שיש בבעלותה קפה ראוי לשמו. שהרי אשת חיל, אם יש בבעלותה קפה ראוי לשמו, יהיו רעננים בקריה וארוכים לילותיה, ריחניים חדריה ומרוצות חברותיה, מוכתמים ספרייה ומוארות עיניה באור יקרות שחרחר וגרגירי.
אם אתם לא מזהים את כתב היד, הסיבה הפשוטה היא שאני מקלידה כרגע מהמחשב של א'. כן, זה קרה: אחרי כמה ימים שגרם לי בעיות, המחשב שלי שבק חיים. לא משנה כמה שהקפדתי ללחוץ "אישור" על שלל ההודעות המפחידות והמסכים הכחולים שהוא שלח לי, לא משנה כמה לחישות אהבה ואנרגיה חיובית שלחתי אליו- ידידי האלקטרוני […]
כשעזבתי את בית הורי, הנמצא בישוב קהילתי פסטורלי באזור חיוג "צלול-כיין", וטלטלתי מיטלטלי ל"עיר-בלי-קונספציה", זימן אותי אבא לשיחה על החיים. "עלמושקה", הוא אמר לי בפנים חמורות, "כל מה שאת צריכה בחיים זו סכין מטבח אחת טובה. כל השאר זה מסביב".
"הייתה מלחמה, ולא רק שהיתה מלחמה, הייתה בצורת, וגם מכת ארבה, וכמה מגיפות, בקיצור- אנשים אכלו אותה. השדות הושחתו. מה שלא השחית הארבה, השחיתו הארנבות. מה שלא השחיתו הארנבות השחיתו האנשים, שגם השחיתו את הארנבות. אישה אחת, שמנה בובמה, הלכה בשבילים שבשדות היבשים וחיפשה משהו לאכול, משהו משביע." –מתוך: האישה שהעדיפה לחפש אוכל / אורלי […]
על מבחנים, עבודות, ועוגיות קשים ימייה ומרים לילותיה של הסטודנטית למדעי הרוח. לא בגלל ההתמודדות היומיומית, העקובה מדם, מול דודות, נהגי מונית, חברים, וזרים גמורים ברחוב שנועצים בה את ה"ומה תעשי עם זה?" שלהם (מה-תעשה-עם-הפרצוף-שלך, היא משיבה).
אם אין לחם, תאכלו בירה. פגשתי כבר יותר מאדם אחד שהסביר לי ברצינות תהומית שבירה זה ממש-בדיוק-כמעט-כמו לחם, רק קצת יותר משמח לבב אנוש. האמת היא שיש בזה משהו, במיוחד כשלוקחים בחשבון את הדברים הנחמדים שקורים לשמרי הבירה יחד עם קמח וסודה לשתייה (רמז: זה קשור לתפיחה).