אז זהו. אנחנו נפרדות. עברו עליי הרבה מאוד ימים ולילות איתה בזמן האחרון, ההיא שהפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני ומאיך שהיום שלי נראה. בשוכבי ובקומי. ברגעים הקשים שלנו היא קראה לי "מפגרת" ואני קראתי לה "סבל". ברגעים היפים שלנו היא קראה לי "מבריקה" ואני קראתי לה "מרתקת". ברגעים הסתמיים היא חיכתה לי בשקט ואני […]
' יום אחד העיר נשטפה בשמש והנהר נעשה בהיר ותכול. כאילו צצו משום מקום, הרחובות שליד הנהר גדושים בתיירים. הגשרים מלאים בזוגות מתנשקים. מתנשקי צהריים, סמוקים משמש ומפנאי. מתנשקי בין ערביים, משקיפים אל שקיעה ואל הצבעים הכתומים מעל המים. זוגות שנתמכים במעקה של הגשר, שלא יפלו חס וחלילה בלהט הנשיקה אל המים או אל השמים […]
מסע תענוגות בארץ הקודש (שברי יומן מסע). #יום שבת# מסע תענוגות בארץ הקודש. איפה שהטחינה טעימה לי, והקפה עם ההל טעים לי, והתחילה עונת התותים, והמלפפונים סוף סוף בגודל נורמאלי, ויש זעתר וסומאק וסילאן ותמרים נפלאים. מסע תענוגות בארץ הקודש, הראש שלי סחרחר מרוב מילים, שברי מפגשים עם אנשים אהובים, עם אנשים אהובים פחות, החום, […]
. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל שירה ופרוזה עושים לאנשים שני דברים אחרים לגמרי. משהו בקצב, משהו בתשומת הלב, משהו במשך הזמן. אפשר לקרוא רומן כמה שבועות, והוא נח כל לילה ליד המיטה, אבל שיר חייבים לקרוא עד תום, חייבים לגלגל על הלשון, לקרוא כמה פעמים, אם אפשר. הרבה אנשים שכותבים שירה […]
אם בלילה אחד את יוצאת החוצה, נניח לחצי שעה, או קצת פחות, וכשאת חוזרת הביתה הדלת איננה נפתחת. בחוץ הטמפרטורה היא מינוס שבע עשרה מעלות, ואת לובשת רק מכנסי טרנינג מהוהים ומגפיים. המפתח שלך איתך, אבל המפתח של האיש שלך נשאר כנראה תקוע בדלת מבפנים, ואת לא מצליחה לפתוח. את יודעת שהוא חולה, ושלפני שיצאת […]
. מאז אתמול בבוקר השלג לא מפסיק לרדת, ואני מאושרת. משהו בי כמעט נרעד מלכתוב מילים כמו "אני מאושרת", אולי בגלל שאני מפחדת שהאושר יחמוק ברגע שאודה בו, ואולי בגלל שכתיבה תמיד מרגישה כמו התחייבות. אני הולכת, בפעם הראשונה בחיי, ברחובות הקפואים. אומרים שעשרים וחמש שנה לא היה קור כזה. מתבטלות רכבות וטיסות. בסוף השבוע […]
. לא פשוט לי להבין את הכאב שבלהיות זרה. גם מפני שאני רגילה לחשוב על עצמי כאישה שששה אליי הרפתקאות ואוהבת את תחושת הזרות והמסע, גם כי מערכת היחסים שלי עם הארץ מאוד לא פשוטה, ובעיקר כי לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קשה. הבית שלי הרי היה ועודנו מקום שאני חולקת עם א' ומדברים […]
. לקח לי זמן להבין את זה, אבל עכשיו זה "החגים". כלומר, הזמן הממושך, הלא-לגמרי מוגדר הזה, שבו כל דבר שצריך לקרות יכול לקרות רק "אחרי החגים", וכולם נוסעים לכל מיני אירועים משפחתיים. לקח לי זמן, גם בגלל ש"החגים" מזוהים אצלי בדרך כלל עם ספטמבר בישראל ועם התחושה הזו שבכל שבוע עבודה יש רק שלושה […]