נגמרו לי הרעיונות לסיפורים ונגמר לי הכוח מהחום ונגמרו לי החצילים במקרר ונגמר לי החשק לבשל ונגמר לי שבוע עמוס של עבודה שנמשכה כל יום עד הלילה ונגמרו לי המשאבים של הלבד ושל השקט כלומר נמס לי כל השלג ששומר על קצת לבן בתוך ממלכות הלב והרגשתי שחנוק לי בחדרי, בביתי, בעיר הזו כבר חנוק ואין חדש ועליתי על רכבת ונסעתי לירושלים.

הרכבת מתל אביב לירושלים כמעט ריקה.

אף אחד לא טיפש מספיק או חולמני מספיק להעדיף את הנסיעה הארוכה הזו על פני האוטובוס הזריז או מונית השירות העמוסה. היה לי קרון שלם לעצמי והרים ירוקים לראות אותם ופיתולים נמשכים, עולים ויורדים, וחורש, ושקט, וירוק שנוגע בו צהוב.

איך לרגעים הרי ירושלים נראים כמו הגליל.

בכל הספסלים הריקים לידי ישבו רוחות רפאים. דימיינתי בני אדם, חלקם מוכרים וחלקם לא. אנשי רכבות מהסוג שאני מדמיינת מסיפורים או ארצות רחוקות. אישה אצילית עם שמלה שחורה שנוסעת אל ממלכת דמשק. איש עם כובע רחב שוליים ומקטרת. משפחה גדולה מאוד שלכולם בה יש אף רחב ועיניים צרות וכולם אוכלים פירות קלופים שהביאו איתם לנסיעה.

טוב לעשות טיולים פתאומיים. טיולים מחדדים את החושים: ריחות וטעמים נעשים חדים יותר. זכרונות צפים בתוך השקט. אפשר לדבר אל עצמך בקול רם ואפשר לדמיין סיפורים ואפשר לקרוא. וככה, כמו כל התיירים והעולים-לרגל והאנשים שמאמינים במשהו, דרושה לי מפעם לפעם נסיעה לירושלים. בעיקר כשהחמסין עושה אותה לא יפה ולכן גם מוכרת לי יותר.

בחלוף הפיתולים של ההר באיזור נחל שורק גם אין קליטה לפאלפון. אין סוללה במחשב. מכל הכיוונים מוגשת בחופנים נדיבים האפשרות להיות זרה עם עצמי. לקחתי אותה. שמחתי מכך. החושים נעשים חדים.

פתאום הבנתי שאני רעבה. זה היה לי נעים. אפילו יותר משאני אוהבת לאכול אני אוהבת להרגיש תיאבון ולנסח לעצמי את התשוקה למאכל ספציפי.

חשבתי על חצילים ועל קדאיף ועל טחינה, ונזכרתי בפרטי הפרטים של מנה נהדרת שהכינה אילנה, דודה של א', בארוחת ערב שבה היינו אצלה אי שם בתחילת החורף.

כמה טיפים חשובים:

קדאיף. אטריות קדאיף הן האיטריות הדקיקות שנמצאות בלמעלה של הכנאפה. בדרך כלל קונים אותן בשוק בחניות התבלינים, לפי משקל. צריך כמות ממש קטנה אבל המוכרים בדרך כלל יסרבו למכור לכם כמות קטנה. אפשר לנסות להתעקש ואפשר גם להחליט מראש שתחלקו בין כל החברים המון קדאיף, או שתכינו קנאפה השבוע. בכל אופן, הקדאיף הזה הוא מה שהופך את המוסקה כולה למיוחדת ועשירה ושונה ממנות אחרות. אל תוותרו עליו, למרות שיכול להיות שזה קצת יותר מאמץ להשיג אותו. המנה המרשימה שיוצאת בסוף בהחלט שווה את זה: היא נראית יפיפיה ומנסיון גם אוכלי-הבשר שסביב השולחן ירצו לאכול ממנה.

קלייה. את החציל כאן צריך לקלות קודם כל. אפשר לעשות את זה על הגז באש ישירה, וזה יוצא טעים במיחד אבל גם מלכלך את הגז בטירוף (כן, ניסיתי כבר כל טריק אפשרי עם נייר כסף ובסוף אני גם חוטפת כוויות וגם מלכלכת את הגז), ואפשר גם לשרוף את החציל בתנור ואז לגרוף מתוכו את ה"בשר" המבושל של החציל כשהוא חם.

טבעונות. אם כבר יש לי מוסקה צמחונית כל כך מעולה, למה לא "לטבען" אותה ואז שתהיה טובה לכולם?! וכן, ניסיתי. זה לא עבד לי בלי הביצים, שגרמו לטחינה להתקשות ולהיות גם אוורירית ולגבש את כל המנה למשהו אחד. אז כרגע אין לי גרסא טבעונית, אבל באמת שניסיתי.

שיהיה שבוע נפלא עם הרבה טיולים פתאומיים.

גם לירושלים וגם לכל מיני קצוות מלוכלכים כאלה של הנפש.

בתאבון,

עלמה