דברים בעלמה

/

הבמאית י' סיפרה לי לא מזמן שלפי ביוגרפיות שפורסמו בעשור האחרון, מסתבר שברכט היה גנב ערמומי. כל הרעיונות הגדולים שלו, המחזאי החשוב והמשפיע ביותר של המאה העשרים, נהגו בכלל על ידי הנשים והמאהבות שלו, שנותרו, כמעט תמיד, בצילו הענק.

זה פנטסטי בעיניי. אני חושבת על ברכט, שודד הדרכים האהוב עליי, פיראט קומוניסטי שכמותו, חזיר קפיטליסט של קרדיטים ומחמאות.

הוא באמת אמן נפלא, אני חושבת, אם הוא הצליח להתאהב בנשים חכמות ומוכשרות כל כך.

להמשך קריאה »

'

בגיל 14 הוא התחיל להבין שמשהו כנראה קורה. בגיל 16 הייתה הנשיקה הראשונה שלו. באותה שנה הוא סיפר לאמא שלו שהוא אוהב בנים.

היא שלחה אותו לפסיכיאטרית, שהסבירה לו שיפסיק עם זה, ואולי הוא חושב שזה מגניב או מיוחד אבל זה כבר שנים לא  באופנה, ההומואויות. באותה שנה הוא ניסה בפעם הראשונה להתאבד.

אנחנו נפגשנו כמעט עשר שנים לאחר מכן, בברלין, ודיברנו די הרבה על פנקייק. הוא מדבר במבטא רוסי עמוק ובאנגלית מהודקת, את המ"א שלו עשה באוניברסיטה אמריקאית.

השנה הוא ובן הזוג היפה שלו התחילו שניהם דוקטורט באותה האוניברסיטה, ואת הקיץ הוא עשה בברלין, באותו סמינר איתי.

להמשך קריאה »

.

"כשהיינו קטנות חשבתי תמיד שהחיים שלך מעניינים יותר משלי," אומרת לי א' בערב ירושלמי קריר, "תמיד היו לך סיפורים והרפתקאות. אחר כך הבנתי שזה דווקא אותו הדבר, אבל אצלך הכל נראה לי אחרת בגלל איך שאת מספרת".

אנחנו יושבות ושותות בירה בפינה ליד מגרש הרוסים, והיא מזכירה לי שבגיל 7 הייתי מקריאה בכיתה סיפורים שכתבתי ומבקשת מכולם להקשיב. זה מצחיק אותי.

אני מזכירה לה את הציור ההוא שציירה עם דחלילים. זה קצת משונה לחשוב כמה זמן אנחנו כבר מכירות, וכמה שנים מאז היא מציירת ואני כותבת מילים. אני שואלת אותה אם היא מפחדת מזה. היא שואלת אם אני. שתינו כן.

להמשך קריאה »

אנחנו מחפשים את הדרך לספרייה של המחלקה להיסטוריה, ובסוף המדרגות מגלים חדר בשיפוצים ושלטים שמכוונים אותנו למקום אחר. ריחות של צבע, כיסאות אקראיים, עובד ניקיון. כ' מתרגז. שנה אחת שלא היה פה, וכבר ככה. ועכשיו הוא צריך למצוא דירה, ולטפל ברישום של האוניברסיטה, ולגלות איפה הספריות החדשות.

"זה בוודאי באסה," אומר לי כ' בעברית מצוחצחת ובמבטא גרמני עמוק, "אני קצת בבעיות ברגע זה."

שנה אחת שלא היה פה, היה בישראל. פרנהיים במבטא גרמני עמוק, זה בוודאי באסה, בחזירתו מצא את הספרייה נעולה. אנחנו נוסעים באוטו שלו חזרה, והדיסק שמתנגן הוא "הבנות נחמה". הוא לא בטוח מאיזה כיוון לנסוע, ומתרגז על עליית מחירי הדלק.

מדברים על איזה פרופסור אגדי ומשוגע מירושלים. מדברים על סטודנטים שלמדו איתנו בסמינר כאן. מדברים על ספרות עברית והוא מבקש ממני המלצות. משהו שכתוב בשפה יחסית פשוטה, אבל לא ספר ילדים, ספר טוב וקריא.

אני ממליצה לו על החדש של קשוע. זה ספר מצוין, ועוד יותר לירושלמים. הוא שואל אם יש לי כאן עותק, כי הוא לא יהיה בקרוב בארץ כדי לקנות אחד. כשהוא אומר "בארץ" הוא מתכוון ישראל, בעברית מצוחצחת ובמבטא גרמני עמוק.

להמשך קריאה »

"אם אי פעם באמת יהיה לנו אומץ" אמר לי אי-אז ידידי ס', "נצטרך לשרוף את כל הרומאנים שבעולם ולהשאיר רק ספרי שירה".

"אתה צודק", עניתי לו אני "ולא רק מפני שהיא יפה ומדוייקת הרבה יותר, אלא גם מפני שהיא בזויה וטפשית יותר, ולכן- חומלת. ובעצם, צריך הרי היה לשרוף גם את כל ספרי השירה שבעולם ולהשאיר רק ספרי בישול, מאותן הסיבות בדיוק".

להמשך קריאה »

כשאת מבשלת, לא נשאר שום דבר.

(הציניקים שביינכם מגחכים: נשארים הכלים. בשר הירכיים המתעבה. הכוויה מהתנור).
ובכל זאת- הדבר עצמו לא נשאר. לשרוק מנגינה אל הרוח. לשרטט פרצופים על האדים שעל השמשה. לדקדק עד אחרון המגדלים בארמון שאת בונה בחול, ולתת לו להתפרק ברגע שהגל הבא מגיע.

להמשך קריאה »