.
עבודה שחורה הוא בלוג מצוין שמופעל על ידי כמה וכמה נשות חיל, ועוסק בקידום מדיניות רווחה בארצנו המפריטה את עצמה לדעת. אני מחבבת רווחה, אני מחבבת את עבודה שחורה, ואני מחבבת את איתי אשר, ירושלמי ואחד מעורכי האתר, שפנה אליי במייל והציע שיתוף פעולה אינטר-בלוגרי סביב ספר הבישול "כך נבשל".
כמה ששמחתי לקבל לידי את הכריכה המרוטה והמלהיבה הזו. כמו לפתוח חרך הצצה לעולם של לפני שישים שנה. ולהציץ אני אוהבת. הדפים הצהובים, העברית הישנה, השפה הגראפית הזו של הפיפטיז, ש(כפי שניתן לראות מעיצוב הבלוג שלי) מגניבה אותי מאוד.
המשך…
/
גשם. סוף סוף גשם אמיתי. כזה שמשנה את האור ואת הריח ואת הטעם, ואת חרדת הבדידות ונעימותה. כזה ששוטף.
אנשים שולפים מתחתית הארון את בגדי החורף היפים והצמריריים שלהם, שחיכו כל כך הרבה חודשים בשקט מקופל. ילדים שולפים תירוץ חדש לא ללכת לגן. תל אביב שולפת את הפרצוף הכי מסכן ויפה שלה, מכוערת כל כך עם השפתיים המשורבבות האלה ופלורנטין המוצפת.
המשך…
'
בגיל 14 הוא התחיל להבין שמשהו כנראה קורה. בגיל 16 הייתה הנשיקה הראשונה שלו. באותה שנה הוא סיפר לאמא שלו שהוא אוהב בנים.
היא שלחה אותו לפסיכיאטרית, שהסבירה לו שיפסיק עם זה, ואולי הוא חושב שזה מגניב או מיוחד אבל זה כבר שנים לא באופנה, ההומואויות. באותה שנה הוא ניסה בפעם הראשונה להתאבד.
אנחנו נפגשנו כמעט עשר שנים לאחר מכן, בברלין, ודיברנו די הרבה על פנקייק. הוא מדבר במבטא רוסי עמוק ובאנגלית מהודקת, את המ"א שלו עשה באוניברסיטה אמריקאית.
השנה הוא ובן הזוג היפה שלו התחילו שניהם דוקטורט באותה האוניברסיטה, ואת הקיץ הוא עשה בברלין, באותו סמינר איתי.
המשך…
.
רב-ניצב-השר-פרופ'-נשיא-המדינה אינו מרבה להתראיין בימים אלה.
הוא נשאר בבית, מוכה תדהמה בעקבות הקונספירציה האיומה הנרקמת נגדו. פיו הפעור, עיניו הפקוחות, ומבטו הנישא מעטרים את כותרות החדשות השכם והערב, אכן, כך נראית תדהמה. שתיקה ותדהמה.
מקורביו, לעומת זאת, דווקא מדברים לא מעט בימים אלה. אומרים שהוא נדהם, כמו כדי להסביר לנו את התמונה פעורת הפה. מזכירים לכולנו כמה שהוא נשוי, זך, ונבחר, וכמה שנים שהוא כבר פועל בשירות המשטרה-אקדמיה-מדינה. רהוטים הם המקורבים, מתנסחים היטב, פועלים ללא לאות.
המשך…
.
"כשהיינו קטנות חשבתי תמיד שהחיים שלך מעניינים יותר משלי," אומרת לי א' בערב ירושלמי קריר, "תמיד היו לך סיפורים והרפתקאות. אחר כך הבנתי שזה דווקא אותו הדבר, אבל אצלך הכל נראה לי אחרת בגלל איך שאת מספרת".
אנחנו יושבות ושותות בירה בפינה ליד מגרש הרוסים, והיא מזכירה לי שבגיל 7 הייתי מקריאה בכיתה סיפורים שכתבתי ומבקשת מכולם להקשיב. זה מצחיק אותי.
אני מזכירה לה את הציור ההוא שציירה עם דחלילים. זה קצת משונה לחשוב כמה זמן אנחנו כבר מכירות, וכמה שנים מאז היא מציירת ואני כותבת מילים. אני שואלת אותה אם היא מפחדת מזה. היא שואלת אם אני. שתינו כן.
המשך…
.
האינטרנט בעברית מלא בסתיו ודיבור על חורף, בלוגי האוכל מציעים מרקים, ואני עדיין לא ממש מבינה. לפני שבועיים רכבתי על האופניים בברלין בכפפות (הטמפרטורה בחוץ: סביב המעלה האחת) ועכשיו בתל אביב, בצהריים, כל דבר שהוא מעבר לגופייה פירושו להזיע.
אלו ימים חמים-קרירים, מבולבלים, ימים שלא החליטו מה יהיו כשיהיו גדולים. מחפשת עבודה, סוגרת כמה קצוות אחרונים באוניברסיטה. מנסה להבין מה יביא איתו החורף שיבוא, כשיבוא, אם יבוא.
המשך…
/
ברגעים הללו, שבהם העולם נופל כלפי מעלה כמו במחילת הארנב הלבן, ברור לי שאגיע לירושלים. גדולים ממני ונואשים ממני עשו זאת לפני, עלו אל ההר לחפש נחמה. עכשיו אני.
יודעת בדיוק לאן פני מועדות, ומה היא תגיד כאשר היא תפתח את הדלת (כמה את יפה, כמה טוב לפגוש אותך), זה הזמן לדפוק על דלתה ברחוב ש"י עגנון.
שמה ע', ומאז שעברתי לתל אביב היא זכתה בכינוי ע' מירושלים, כאילו העיר כולה מתחממת לאורה. ובאמת, אורה מחמם אותי, עוד בפיתולים הראשונים של שער הגיא.
המשך…
.
ברלין, אלכסנדרפלאץ. ולא רק בגלל הכותרת של הרומאן שקראתי כאן כשהגעתי (בכל פינה מסתתר מאז איזה ביברקוף).
הפלאץ הממשית, הענקית, עם המזרקה. זו שד' טוען שהיא המקום המנוכר ביותר בעולם. זו של מיליוני האנשים העולים ויורדים את תחנת הרכבת. זו שביני לביני, בחוצפה מופלגת, כיניתי לעיתים "אלכס", כפי שעושים המקומיים. ברלין, אלכסנדרפלאץ, מכאן מתחיל מסע הפרידה.
המשך…
'
כתום וירוק. כמה יפה. זה היה רעיון טוב לנסוע עכשיו, ביום הזה שאינו גשום, לראות את פאר העלים הנושרים בין העצים הענקיים הללו והשקט.
ר' שלח בבוקר מייל. שאל אם כבר יש שלכת והמליץ לי ללכת. מגיע לשם קו 7, תחנת גרוונולד. את תכירי, זה המקום הזה עם הרכבת שהיינו בו בסיור של הסמינר, אז שם. יש יער מאחורה.
המשך…
.
"בלונדיני אני לא אוהבת" היא אומרת, וממששת לי את השיער, "אני אוהבת ככה, חום כהה, עבה, הרבה שיער, בשבילי זה נפלא." היא מדברת אליי לאט, מתחשבת בכך שאני עדיין לומדת את השפה, מסרקת באצבעות מיומנות.
אנחנו משוחחות קצת. על השיער שלי, ועליי, ועל הלימודים שלי פה, ועליה, ועל השיער שלה, והשכונה, ועל הילד שמנגן כל יום בחצוצרה.
יכולת הביטוי שלי בגרמנית נמוכה מאוד, ולכן שתינו מתעייפות בסופו של דבר. היא מציעה מוזיקה, שואלת אם יש לי התנגדות לטנגו, טנגו הוא הסגנון המוזיקלי החביב עליה.
המשך…
