דברים בעלמה

שדה התעופה הנטוש טמפלהוף. אינסוף מרחב פתוח, מגדלי פיקוח מיותרים בקצה קו האופק. שקט.

הנאצים השאירו כאן ארכיטקטורה חגיגית. האמריקאים והבריטים שנהרגו בקרב השאירו כאן את האנדרטה. בשנים של החלוקה למזרח ומערב האמריקאים השתמשו בו גם בשביל תחבורה וגם בשביל להרגיז את סטאלין. המטוסים השאירו כאן חריקות על האספלט. ועכשיו: פארק עירוני, למה לא.

את מגדל הפיקוח מקיפים עפיפונים. במשטחי הנחיתה ילדים עם סקייטבורד. יש שלט גדול בכניסה שמצהיר על שעות הפתיחה. במסלולי התעופה הישנים סימונים ורודים מחליפים את הסימון הצהוב של הנחיתה, עם ספירת קילומטרים עבור המתעמלים.

אנשים בטרנינג עושים ג'וגינג, מתנשפים, מקווים לרוץ מהר מספיק בשביל להמריא (באוזניות מדווח להם מישהו, האם שומע, על מעלות הנסיקה).

להמשך קריאה »

תנועת האנשים ברחוב בדקות הראשונות של הגשם.

אלו המגבירים את צעדיהם, ממהרים להיבלע במדרגות הכניסה לרכבת התחתית. אלו שמתעלמים, ממשיכים בנחישות, זה רק טיפטוף. אלו העוצרים ופותחים ברגע מעיל או מטריה. אלו שמאיצים על האופניים, מחשבים את המרחק המועט שנותר להם ומנסים להגיע לפני שהגשם עוד יתחזק. אלו שמושכים את רגליהם פתאום, אולי בהתרסה, והולכים לפתע לאט יותר, נותנים לטיפות העדינות, הראשונות, להרטיב.

אלו שמסתופפים: מובילים את הגוף אל סיפו של בית זר, הגגון שלפני דלת הכניסה משמש להם מגן רגעי, הרחוב ואנשיו חולפים על פניהם כמו סרט מצויר (המגבירים, והמתעלמים, והעוצרים, והמושכים).

המסתופפים מתכרבלים בתוך עצמם. בודקים מה השעה. מדליקים סיגריה. ממתינים.

להמשך קריאה »

"אישה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים," פתח ידידי ג' את הרצאתו המלומדת בציטוט של מורתינו ורבתינו גלוריה סטיינם. "ולכן, למרות הפוטנציאל הלסבי האדיר שלך, ומאחר וכבר התארגנת על גבר, תהיי דגיג אחראי ותשיגי אופניים כבר בשבוע הראשון שלך בברלין. זו הדרך לזוז בעיר גדולה וחדשה, ללכת לאיבוד, לראות את הרחובות".

כמו שיעידו נשות חיל רבות שמכירות אותי באופן אישי, אני דגיג אחראי ביותר. קשה לראות אותי בתל אביב בלי האופניים שלי, שיודעות לנווט את עצמן באומץ לכל אשר אחפוץ, חרף העובדה שגלגלי השיניים שלהן חורקים וההילוכים שלהן נוטים להתפרק.

זה סוג של דרך חיים: הכתמים השחורים על החצאית או המכנסיים, ההגעה לכל מקום בכוחות עצמי, המקום המסוים שבו כל זוגות המכנסיים הארוכות זוכות לאותו חתך של כבוד.

להמשך קריאה »

"קשה להיות סטודנט בברלין" מפטירים לעברי בציניות ד' ור', שניים מהסטודנטים הישראלים שלומדים איתי את הסמינר.

"צריך להתמודד כל יום עם תחבורה ציבורית זולה ויעילה, או עם שכר דירה נמוך ודירה ענקית, ואז עוד עם שלוש קפיטריות שמציעות ארוחת צהריים מלאה, כולל קינוח ובירה, בפחות מחמישה עשר שקלים. קשה מאוד."

להמשך קריאה »

"אולי תפסיקו כבר לשחק אותה מושב-בגליל-תחתון?" סנטה מ' לעברינו, חבורת נשות חיל שהתארחו בדירתה, אכלו פשטידה, ולמדו יחד למבחן. השיחה נסבה, כדרכן של שיחות בעת למידה משותפת למבחנים, סביב שפע של נושאים אקראיים לחלוטין שאין כל קשר בינן לבין נושא הבחינה.

בשלב מסוים, וכטוב ליבנו בפשטידה ובדיונים הפוליטיים, התחלנו להחליף טיפים על גידול צמחי תבלין במרפסות בתל אביב.

להמשך קריאה »

יום אחד, אחרי שאעשה את המיליון הראשון שלי, יהיו באמתחתי בוודאי כמה וכמה אפשרויות תחבורה. בעיני רוחי אני מסוגלת כבר לראות את הכיתוב הצבעוני על מטוסי הפרטי (יקראו לו, וזה אך-טבעי, "אל-עלמה"), שבו אצא לסופי שבוע עתירי חופים, קוק וסיאוב באיי-הבאהמה.

ככל הנראה, ובהתחשב בעובדה שאני סטודנטית מוצלחת, ועוד למדעי הרוח, היום הזה קרוב במיוחד.

זו גם הסיבה, איך לא, שכבר ביקשתי מא' שידאג מבעוד מועד למנחת מוצלח למטוסי "אל-עלמה" על גג דירתנו הקטנה בפלורנטין.

עד אז, ובעודי נעה ונדה באופניי האדומות והמקרקשות בכבישי תל אביב, הן ימשיכו להתפרק אחת לשבוע-שבועיים, ואז יש סיכוי לא רע שתפגשו אותי באוטובוס. כך, למעשה, יצא שפגשתי לפני בערך שמונה חודשים את מאיה-מבצק-אלים בקו 25.

להמשך קריאה »

-

אשרי אשת החיל שעיתותיה בידיה.

אשת חיל שכזו, שהזמן אינו דוחק לה, יהיו רכים בקריה ועמוקים חלומותיה, מסודר שולחנה ונקיים חדריה (והציפורים שבחלונה, הו הציפורים הללו, ישוררו לה נעימת בוקר טרייה שתתיר את קורי חלומותיה בעדינות).

אשרי אשת החיל הזו, אשריה ואשרי ביתה. תברך היושבת במרומים את שנת הצהריים שלה, את הספסל המזדמן שהיא עוצרת בו לנוח ולהרהר, ואת השעות הארוכות שבהן היא משוטטת על הטיילת, מונה עפיפונים בעודם משתדלים לחמוק אל הירח.

להמשך קריאה »

יום אחד, כשאהיה כנה והגונה הרבה יותר, עוד אעשה חשבון נפש מלא שיתן דין וחשבון על האופן שבו המגורים מעל שוק הכרמל בשנה האחרונה השפיעו על תפיסת המציאות שלי.

להמשך קריאה »

(והשבוע: הפתעה מיוחדת בסוף הפוסט!)

אשרי אשת החיל שיש בבעלותה יום חג ומועד ראוי לשמו להתהולל בו.

שהרי אשת חיל שיש בבעלותה ראוי-לשמו שכזה יהיו משעשעים בקריה ומרנינות מסיבותיה, טובות ארוחותיה ונעימות מתנותיה, ויזהרו עיניה בבוהק עז וחגיגי.

רוב החגים, אפעס, נוטים להיות סוג של עונש בעל גוון רגשי כבד ותחושת צרבת מעיקה של יותר-מידי-ארוחות-חג. הנורא מכל הוא כמובן פסח, שעל ההרכב המשפחתי שיפקוד אותו מתחילים הויכוחים כבר בראש השנה, אבל באופן כללי "החגים" קשורים לרוב יותר במחויבות ופחות בחגיגה.

להמשך קריאה »

יום אחד, אם אכנס גם אני לטרנד הסוחף רבות מהקולגות שלי (בלוגריות-תלאביביות-בנות-עשרים-ומשהו) יהיה גם לי בלוג שנון וחלקלק על סצינת הדייטים והזיונים של העיר הזו.

בעיני רוחי אני כבר מסוגלת לראות את הבלוג הזה (יקראו לו בוודאי "גברים בעלמה") ואת האופן בו גם אני, כחלק ממגמת הקארי-בראדשו-בשנקל השוטפת את הרשת, אחלוק איתכם בתקתוקי מקלדת מעושנים את חוויותיי המשעשעות, המרגשות והנוגעות ללב.

הבלוג ההוא יפליג (במין רכות פוסטפמיניסטית שכזו) בין אדוות הבכי והשחוק אל התובנה הניצחת כי אין בעולם אהבה כמו זו של חברותייך הטובות ושל נעלי המעצבים שלך.

להמשך קריאה »