יומן הריון. פרק רביעי.

חלקים שלמים ביומן הפכו להיות כאלה שאני כותבת אל הילד או הילדה שיהיו לי. מאחר ולא ביקשתי לבדוק את מין העובר לפני הלידה אני פונה אליה לפעמים ב"את", לפעמים ב"אתה". אני כותבת אני אוהבת אותך, אני מחכה לפגוש אותך, את ביתי ואני אימך. או שאני כותבת לה כמה שאני מפחדת.

אחר כך אני קוראת וחושבת שמוזר לכתוב לילדה שלך. לא מפני שהיא עדיין לא נולדה, זה דווקא החלק הקל, אלא מפני שאחרי שהיא תיוולד תהיה לעד נפרדת ממני ושייכת לעצמה. האם תדע לפצח את כתב ידי? האם תדע בכלל לקרוא עברית? האם תתעניין לקרוא את היומן שלי מהעבר? האם תבין אותי?

האם היא תוכל להאמין שפעם, שנים לפני שנולדה, כבר הייתי בעולם. שהייתי אישה צעירה ולפני כן נערה ולפני כל זה ילדה בעצמי, עם צחוק פרוע וכתמים של תות עץ על הידיים ושיער שהייתי גוזרת בעצמי למרות שאמרו לי לא והייתה לי אמא משל עצמי, זו שהיו לה כפות ידיים קרירות והצמידה לי ענף חתוך של אלוורה כשקיבלתי כוויה מהתנור. אמא שלי שלא יכולתי לדמיין אפילו שהיתה פעם אישה שלמה לפני שהייתה אמא.

האם אנחנו מכירים את הורינו? לפעמים אנחנו מכירים את הורינו. וגם זה לרגעים, ובטעות. אנחנו נתקלים בבני האדם שהם במקרה, כמו איזה מכר רחוק מהתיכון שלא זוכרים את שמו והנה הוא חלף מולי ברחוב, איזה קטע, מעבירים משקל מרגל לרגל, ממהרים במבוכה להגיד שלום מנומס ולהעלם. בני האדם האלה (כלומר אנשים בפני עצמם שרוב הזמן לא בטוחים איך להיות אדם מבוגר) הם רוב החיים רק משהו שנתקלים בו בטעות בדרך אל ההורים שלנו.

נסענו לבדיקה ואמרתי לאבנר, זה הנוף הראשון שהילדה שלנו תראה. מגדלים פורחים באוויר של אמצע מנהטן. מתכת, פלדה, חלונות כחולים. אבנר צחק, תהיה לנו ילדה שתסע פעם ראשונה בחיים ברכב שהוא מונית ניו יורק צהובה. האם הילדה הזו תכיר אותי? אישה נמוכה שנולדה הרחק מכאן, בעין כרם, בבית חולים של מדינה אחרת. האם תוכל להאמין שפעם לא היה לי טלפון נייד? אולי כשהיא תהיה בת שלושים אנשים ירחפו ממקום למקום במטוסים קטנים. אולי הכל יהיה מוקלד, בלי כתבי יד יותר, והיא לא תדע לפענח את המילים שלי שכתובות ביומן. זה לא קשור לחיים באמריקה, הרי כל הילדים הם ילדי מהגרים.

מה הוא המרחק ביני לבין העובר ברחמי? נצח ופעימת לב. אנחנו כבר עכשיו דומים בהכל ושונים בהכל. בלילות כשאני נרדמת העובר מתחיל לזוז, להיות, לרקוד. כבר עכשיו נידונו להיות לפותים זה בזה, כל החיים, וגם אחרי החיים, אבל אף פעם לא להכיר אחד את השניה כמו שאנחנו בעולם, כמו שאנחנו סתם אנשים שהם לא הורים או ילדים.

דליה רביקוביץ' כתבה כמה שהייתה רוצה להיות מגירת הגרביים בחדר של בנה, עידו. ואני חושבת שהיא צדקה. גם מגירת הגרביים רואה את הילד שלך יותר ממך ומכירה אותו טוב ממך. מגירת הגרביים מסוגלת לראות את עידו כשאינו הילד שלה.
אלו דברים שאין להם שיעור. ובכל זאת כל הזמן מודדים. הרופאה מודדת את התינוק בסנטימטרים ובאינטרנט אני רואה שהוא בגודל דלעת ואני מודדת תנועות בבטן, חודשי עבודה, דברים שצריך לסדר בדירה. נדמה לי שהזדקנתי עשרות שנים בכמה חודשים, שנדדתי מרחקים גדולים בעולם למרות שבקושי יצאתי את השכונה וכל התנועות שלי הן רק פנימה. לילה אחד חלמתי שאני רצה על כביש החוף ואוספת שחפים דרוסים. לפעמים יום הוא רק יום. לפעמים שתי דקות – במיוחד בהמתנה בתור לשירותים – הן שעתיים.

6 Comments על יומן הריון. פרק רביעי.

  1. איה
    24 באוגוסט 2017 at 19:02 (4 שבועות ago)

    נהדרת ❤️ תודה

    הגב
    • עלמה
      24 באוגוסט 2017 at 23:33 (4 שבועות ago)

      תודה

      הגב
  2. ערן
    25 באוגוסט 2017 at 7:07 (4 שבועות ago)

    עלמה היומן הזה מרגש, תודה על השיתוף הזה

    הגב
    • עלמה
      25 באוגוסט 2017 at 20:21 (4 שבועות ago)

      תודה! זה מוזר וקשה לפרסם משהו כזה. והתגובות משמחות אותי ונותנת לזה כח.

      הגב
  3. נועה
    27 באוגוסט 2017 at 7:14 (4 שבועות ago)

    קסם.

    הגב

כתיבת תגובה