פאבלו נרודה/ סונטה מספר 35 (תרגום שלי מהגרסא באנגלית, המקור כמובן בספרדית)   אַתְּ הַיַּלְדָּה שֶׁל הַיָּם, בַּת דּוֹדָתוֹ שֶׁל שִׂיחַ הָאוֹרֵגָנוֹ, שַׂחְיָנִית, גּוּפֵךְ טָהוֹר כְּמוֹ מַיִם, בַּשְׁלָנִית, דָּמֵךְ טוֹבְעָנִי כְּמוֹ קַרְקַע, כָּל מה שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה מָלֵא בִּפְּרָחִים, עָשִׁיר בְּאֲדָמָה.   עֵינַיִךְ שָׁטוֹת לַמַּיִם, וְגַלִּים נִשָּׂאִים. יָדַיִךְ מוּשָׁטוֹת לָאֲדָמָה, וּזְרָעִים מְרַטְּטִים אֲדָווֹת. אַתְּ מַכִּירָה אֶת […]

. את השיר הזה העניקה לי במתנה חברתי הבריטית רות, ומרגע שקראתי אותו בעטה בתוכי התשוקה לתרגם את החן הזה גם לשפה שלי. כתב אותו רוג'ר מק'גו, ויש בו פאי, ויש בו טעמים, ויש בו את השמים וגם הומור. בקיצור, יש בו כמעט את כל מה שאני אוהבת. חוץ מפרג.

. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל שירה ופרוזה עושים לאנשים שני דברים אחרים לגמרי. משהו בקצב, משהו בתשומת הלב, משהו במשך הזמן. אפשר לקרוא רומן כמה שבועות, והוא נח כל לילה ליד המיטה, אבל שיר חייבים לקרוא עד תום, חייבים לגלגל על הלשון, לקרוא כמה פעמים, אם אפשר. הרבה אנשים שכותבים שירה […]

. (בתחתית הפוסט: הפתעה) אחר כך יש ברדיו עטור מצחך זהב שחור. היא אומרת, אולי זה כמעט מובן מאליו להגיד, אבל זה השיר הכי יפה ששמעתי אי פעם בעברית. אני מחייכת אליה ועושה עם הראש, כן, מקווה שנמשיך עוד ועוד לנסוע ככה בלילה, בירושלים, עם יוני רכטר ברקע. לנסוע עוד ועוד באוטו. מישהו בטח כבר […]

…. מחר בבוקר, כך אני יודעת, יהיה כאן קר. זה לא יהיה בדיוק בוקר (קצת יותר כמו אמצע הלילה) ובכל אופן, הקור המיוחד של רכיסת תרמיל. פרננדו פסואה כתב פעם יפה כל כך על הקור המיוחד של בוקר הנסיעה, הקור הזה של שעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת, הקור של התרמיל (חרדת העזיבה, צמרמורת הבשר […]

גשם יורד על פני תל אביב. אם הייתי אלתרמן הייתי אומרת משהו על המיית השדרה המתרחצת. אם הייתי ויזלטיר הייתי אומרת שהעיר מיללת לרחמים. אבל אני לא, ובכל זאת, הגשם בעיר הזאת מעורר גם בי תערובת של פליאה ופלצות.

"אם אי פעם באמת יהיה לנו אומץ" אמר לי אי-אז ידידי ס', "נצטרך לשרוף את כל הרומאנים שבעולם ולהשאיר רק ספרי שירה". "אתה צודק", עניתי לו אני "ולא רק מפני שהיא יפה ומדוייקת הרבה יותר, אלא גם מפני שהיא בזויה וטפשית יותר, ולכן- חומלת. ובעצם, צריך הרי היה לשרוף גם את כל ספרי השירה שבעולם ולהשאיר רק ספרי […]

אז לפני שבוע עברתי דירה. החלפתי אותה כמו שנפרדים מנעל ישנה ומשומשת היטב, בעצב. מתוך הבנה עמוקה שגדלתי, שחייבים לזוז הלאה, שצריך משהו יפה יותר. מתוך פנטזיה על כך שהצעדים בנעל אחרת יקחו אותי למסעות חדשים. כמו נעל חדשה. יש לחץ וכאב. הידיעה שהם זמניים

לפני מספר שבועות התלוויתי לעמיתתי בעבר וידידת נפשי בהווה, הבמאית י', לאירוע חברתי. מאורע נדיר זה (שהרי אני נרתעת מאירועים בכלל ומחברה בפרט) ראוי היה שיצוין בבלוג בכל מקרה, אך מקומו כאן מתבקש במיוחד, מפני שהוא הוביל אותי למספר מסקנות חשובות בענייני בישול.