סלט חם של כרוב אדום ותפוחים

/

ברלין, 1932. מרשם האוכלוסין וספר הכתובות העירוני. מנסה לפענח את הכתב הגותי ולהבין את השמות. זה נמאס עליי ומעייף אותי, ושוב אני נוטשת את המחשב ונכנסת למטבח להפיג את התסכול: חלאס.

לפני שטסתי לחצתי על אמא שלי למצוא את המסמכים, שאדע אילו שמות אני מחפשת. כשהגעתי כמעט התחלתי את עבודת הארכיון, אבל היה עומס בלימודים, והייתי עסוקה, וזה נדחק הצידה. אחר כך שוב התפנה זמן, אבל בדיוק היה לי משהו לטפל בו או מייל לענות אליו או סיר על האש.

ועכשיו כבר הגעתי אל המסמכים הנכונים, אבל הכל מסורבל וספקולטיבי ודורש זמן וסבלנות. האם זה בכלל משנה, אני תוהה שוב ושוב ונוטשת את המחשב. ואם אמצא כתובת, האם אלך לשם בכלל, האם הרחוב עדיין קיים, האם זה משנה.

א' מצא אתר שיש בו פירוש לאותיות הגותיות, שואל אותי אם אני רוצה להמשיך, ואם אני רוצה שנמצא את הבית ונלך ביחד לראות. אני חושבת שאולי זה לא משנה. הרי הפנטזיה, אני מנסה להסביר לו, היא לא למצוא את הבית שבו סבתא שלי גדלה, הפנטזיה היא לדפוק על הדלת, ושהיא תפתח.

המשך…

עוגת אפרסקים ובירה

/

יום אחד, כשאהיה כנה וחכמה הרבה יותר, עוד אכתוב משהו מלא ומושכל על כל העניין הנשגב, הפרוע, השמרני ומלא הנצנצים הזה, מדונה.

בעיני רוחי אני כבר מסוגלת לדמיין את קצה-קצהו של הפוסט ההוא, שיכה כמובן בעובי הקורה, ויכלול התבוננות מדעית ורצינית בשאלה איך לעזאזל היא תמיד כל כך, כל כך קולית.

יהיו בו הסברים פילוסופיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים ואופנתיים, ויהיה בטקסט ההוא, לכשיכתב, איזה מעוף חסר גבול, שיסלול את דרכי אל תהילת עולם. כמו בריקודיה של הדיווה יצליח הפוסט ההוא להפליג על גבי האושר ולגעת, בקולות של נפץ והדר, בחם-ובמבעבע של לשד הפנטזיה האנושית: לעולם, לעולם לא להזדקן.

עד אז, ובעודי מטלטלת על גבי הגלובוס את קיומי הנוכחי וחסר המעוף, נותר לי רק להאנח ולקנא. אשרי אשת החיל שעשה אותה האל מדונה. אשריה, אשרי ביתה ואשרי הסובבים אותה. אשרי המעריצים המניעים את שפתותיהם למילותיה, אשרי חשבון הבנק שלה ואשרי המאמנת שעזרה לה ליצור שרירי זרוע שכאלה. הייתי מתחלפת איתה ברגע.

המשך…

מרק אפונה סמיך עם קישוטים

קובנה, ליטא, נחיתה. הטמפרטורה בחוץ קר ואפור, ההתרגשות בשיאה: מסע. הוא מחכה לנו בשדה בדיוק בשעה ובמקום שקבענו, נפלא כמו שזכרנו אותו מברלין, עם חיוך גדול ויאללה בואו נעוף מפה לשתות קפה איפשהו.

"היסטוריון עם אקדח," מתלוצץ איתו א', מופתע עד אין קץ כשהוא נוכח שהוא חמוש, "מה השלב הבא, פילוסוף עם ארטילריה?"

ט', ידידנו הליטאי, מסביר לו בקיצור ששיעור הפשע בקובנה הוא כזה שכדאי להסתובב עם אמצעי כלשהו להגן על עצמך, והסוג עם הכדורים הקטנים לא דורש אפילו רישיון או הכשרה. אחר כך הוא מסביר לי את התפריט ומה זה הדבר הזה שאופים עם פטריות. יש כאן סוגי פטריות שלא ראיתי בחיים.

הבתים כולם נעולים עם שתי דלתות, אזעקה מאסיבית מותקנת בכניסה. הדירה אינה מחוממת. כמו כל הבתים שנבנו בחלק הזה של העיר, כלומר, תחת הכיבוש הסובייטי, מערכת החימום והבידוד של הקירות הותקנה באופן בלתי יעיל להחריד. עלות החימום של בית כזה בחורף שווה לסכום המלא של משכורת ממוצעת.

כשבנו את זה זו לא הייתה בעיה, מסביר לי ט' בחצי חיוך ציני, כי אף אחד לא שילם את הוצאות החימום. בכלל, לא היו בעיות בתקופה הסובייטית, כי הם פשוט נעלמו: אי אפשר היה לראות או לדבר עליהן. אחר כך נשארה כלכלה מרוסקת, מאפיה שהשתלטה על העיר, בתים שאי אפשר לחמם וחרם שחסם אספקה של אוכל ודלק. הוא זוכר כילד את התורים. בהתחלה תחת הגוש הסובייטי, ואחר כך בלעדיו, פשוט כי אין מה לקנות.

המשך…

פירה סלרי

שדה התעופה הנטוש טמפלהוף. אינסוף מרחב פתוח, מגדלי פיקוח מיותרים בקצה קו האופק. שקט.

הנאצים השאירו כאן ארכיטקטורה חגיגית. האמריקאים והבריטים שנהרגו בקרב השאירו כאן את האנדרטה. בשנים של החלוקה למזרח ומערב האמריקאים השתמשו בו גם בשביל תחבורה וגם בשביל להרגיז את סטאלין. המטוסים השאירו כאן חריקות על האספלט. ועכשיו: פארק עירוני, למה לא.

את מגדל הפיקוח מקיפים עפיפונים. במשטחי הנחיתה ילדים עם סקייטבורד. יש שלט גדול בכניסה שמצהיר על שעות הפתיחה. במסלולי התעופה הישנים סימונים ורודים מחליפים את הסימון הצהוב של הנחיתה, עם ספירת קילומטרים עבור המתעמלים.

אנשים בטרנינג עושים ג'וגינג, מתנשפים, מקווים לרוץ מהר מספיק בשביל להמריא (באוזניות מדווח להם מישהו, האם שומע, על מעלות הנסיקה).

המשך…

מאפינס בננה ופקאן

אנחנו מחפשים את הדרך לספרייה של המחלקה להיסטוריה, ובסוף המדרגות מגלים חדר בשיפוצים ושלטים שמכוונים אותנו למקום אחר. ריחות של צבע, כיסאות אקראיים, עובד ניקיון. כ' מתרגז. שנה אחת שלא היה פה, וכבר ככה. ועכשיו הוא צריך למצוא דירה, ולטפל ברישום של האוניברסיטה, ולגלות איפה הספריות החדשות.

"זה בוודאי באסה," אומר לי כ' בעברית מצוחצחת ובמבטא גרמני עמוק, "אני קצת בבעיות ברגע זה."

שנה אחת שלא היה פה, היה בישראל. פרנהיים במבטא גרמני עמוק, זה בוודאי באסה, בחזירתו מצא את הספרייה נעולה. אנחנו נוסעים באוטו שלו חזרה, והדיסק שמתנגן הוא "הבנות נחמה". הוא לא בטוח מאיזה כיוון לנסוע, ומתרגז על עליית מחירי הדלק.

מדברים על איזה פרופסור אגדי ומשוגע מירושלים. מדברים על סטודנטים שלמדו איתנו בסמינר כאן. מדברים על ספרות עברית והוא מבקש ממני המלצות. משהו שכתוב בשפה יחסית פשוטה, אבל לא ספר ילדים, ספר טוב וקריא.

אני ממליצה לו על החדש של קשוע. זה ספר מצוין, ועוד יותר לירושלמים. הוא שואל אם יש לי כאן עותק, כי הוא לא יהיה בקרוב בארץ כדי לקנות אחד. כשהוא אומר "בארץ" הוא מתכוון ישראל, בעברית מצוחצחת ובמבטא גרמני עמוק.

המשך…

עגבניות ממולאות בעשבי תיבול וזיתים שחורים

תנועת האנשים ברחוב בדקות הראשונות של הגשם.

אלו המגבירים את צעדיהם, ממהרים להיבלע במדרגות הכניסה לרכבת התחתית. אלו שמתעלמים, ממשיכים בנחישות, זה רק טיפטוף. אלו העוצרים ופותחים ברגע מעיל או מטריה. אלו שמאיצים על האופניים, מחשבים את המרחק המועט שנותר להם ומנסים להגיע לפני שהגשם עוד יתחזק. אלו שמושכים את רגליהם פתאום, אולי בהתרסה, והולכים לפתע לאט יותר, נותנים לטיפות העדינות, הראשונות, להרטיב.

אלו שמסתופפים: מובילים את הגוף אל סיפו של בית זר, הגגון שלפני דלת הכניסה משמש להם מגן רגעי, הרחוב ואנשיו חולפים על פניהם כמו סרט מצויר (המגבירים, והמתעלמים, והעוצרים, והמושכים).

המסתופפים מתכרבלים בתוך עצמם. בודקים מה השעה. מדליקים סיגריה. ממתינים.

המשך…

עוגת תפוחים וקוקוס בחושה (מתכון של אמא)

"ברלין היא מקום טוב במיוחד למהגרים, כי אתה לא חייב להרגיש כאן בבית. אתה לא צריך להרגיש בבית בברלין בכדי להרגיש כאן בנוח. אתה יכול לחיות כאן, בנחת, מתוך מזוודה. בית, מולדת- "מכורה"- זה יהיה במקום אחר. בברלין עצם הרעיון הזה של מכורה נשמע כמו מילה זרה ושאולה.

ההריסות של מלחמת העולם השנייה שהפכו אותה לאתר בנייה מתמשך. שום דבר אף פעם לא באמת מסתיים.

מה שישנו עכשיו מתיישן כאן מהר יותר מבמקום אחר. ברלין היא כל דבר מלבד מוזיאון. היא לעולם לא מניחה את העבר על משכבו בשלום."

(זאפר סנדוק, סופר גרמני-תורכי, מהגר, תרגום חופשי מאוד שלי מגרסא אנגלית שקראתי השבוע)

 

המשך…

סלט פול ועגבניות

"אישה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים," פתח ידידי ג' את הרצאתו המלומדת בציטוט של מורתינו ורבתינו גלוריה סטיינם. "ולכן, למרות הפוטנציאל הלסבי האדיר שלך, ומאחר וכבר התארגנת על גבר, תהיי דגיג אחראי ותשיגי אופניים כבר בשבוע הראשון שלך בברלין. זו הדרך לזוז בעיר גדולה וחדשה, ללכת לאיבוד, לראות את הרחובות".

כמו שיעידו נשות חיל רבות שמכירות אותי באופן אישי, אני דגיג אחראי ביותר. קשה לראות אותי בתל אביב בלי האופניים שלי, שיודעות לנווט את עצמן באומץ לכל אשר אחפוץ, חרף העובדה שגלגלי השיניים שלהן חורקים וההילוכים שלהן נוטים להתפרק.

זה סוג של דרך חיים: הכתמים השחורים על החצאית או המכנסיים, ההגעה לכל מקום בכוחות עצמי, המקום המסוים שבו כל זוגות המכנסיים הארוכות זוכות לאותו חתך של כבוד.

המשך…

עוגת שוקולד ודובדבנים

"בסמינרים זה דווקא בסדר גמור", הוא אומר לי ומיד מסביר, "משתמשים רק בשם המשפחה. והם הוגים עפרת במין "או-פרת" שכזה, שנשמע גרמני מאוד. ביטהשיין, הר או-פרת, אתה מוזמן לדבר."

"אבל ברגע שזה עובר להיות שמות פרטיים, הבעיות מתחילות. אף אחד לא יכול להגות "אבנר" מבלי להבין שזה שם לא מכאן. ואז שואלים מאיפה אני, ואז אני צריך להתחיל להסביר שאני מירושלים, אבל יש לי אזרחות כאן, כי המשפחה שלי במקור מגרמניה.

וככה זה. שלוש דקות של שיחה רנדומאלית ברכבת התחתית או בקפיטריה באוניברסיטה וכבר צפות עשרות שנים של היסטוריה מדממת ביני ובין האדם שמולי.

הכל משפריץ ומבעבע ואי אפשר לחזור אל הנקודה הזו, של לפני השיחה, כשהייתי עוד הר או-פרת מהאוניברסיטה.

אני מיד יהודי, ובנוסף לכל, אחד מירושלים, ואחד שהמשפחה שלו מכאן, ואחד שעזב את ירושלים ובא לכאן. ולך תתחיל למצוא שוב את הקשר".

המשך…

קיש פלפלים קלויים עם מנגולד ופטה

"קשה להיות סטודנט בברלין" מפטירים לעברי בציניות ד' ור', שניים מהסטודנטים הישראלים שלומדים איתי את הסמינר.

"צריך להתמודד כל יום עם תחבורה ציבורית זולה ויעילה, או עם שכר דירה נמוך ודירה ענקית, ואז עוד עם שלוש קפיטריות שמציעות ארוחת צהריים מלאה, כולל קינוח ובירה, בפחות מחמישה עשר שקלים. קשה מאוד."

המשך…

1 15 16 17 18 19 23