.
בבת אחת נהיה קר. אפור בחוץ, וגשם. איך זה קרה ככה פתאום. הרגע הזה שבו העיר מחליפה עונה. חשוך כבר בשלוש אחר הצהריים. בשוק מוכרים המון סוגים של דלועים. דלורית, דלעת, דלעת עגולה, דלעת ערמונים. לא נראה לי שיש לכל הסוגים שמות בעברית.
על פני האדמה, בני האדם שיש להם מתעטפים במעילים ובצעיפים. מתחת לפני האדמה, בתחנת הרכבת התחתית, בני האדם שאין להם נאספים בלילה.
אני חוזרת הביתה אחרי חצות ורואה את המנקים של חברת הרכבת מגרשים אותם. הם עייפים, וגם המנקים עייפים, ולכן המאבק כולו לוקח פחות מרבע שעה. הם עוזבים את התחנה השוממה, הנקייה, ועוברים לבתי הלילה שלהם.
המשך…
(מולטי פוסט בשיתוף פעולה עם מאיה מבצק אלים)
זה קטע מוזר, עם הזמן. תמיד יש לי תחושה שהוא עובר מהר מידי או לאט מידי, או לצדדים, או לאחור. היום, למשל, חשבתי פתאום על זה שכבר שלושה חודשים עברו מאז שנסעתי לכאן.
זה מרגיש פחות, כי נדמה לי לפעמים ששלושה חודשים זה הרבה. וזה מרגיש יותר, כי אני כבר רגילה איכשהו לשגרת החיים שלי כאן. הדברים התחילו להסתדר ולהיות הגיוניים. כשא' מתקשר לשאול איפה אני, אני עונה "בדרך הביתה". ושנינו יודעים למה אני מתכוונת.
בשבועיים הראשונים שלי בבודפשט התגוררתי אצל אישטיבן ויאנקה. יאנקה היא אחת הבשלניות המוכשרות ביותר שיצא לי להכיר, והתקופה הקצרה שחייתי אצלה השאירה אותי עם המון טעמים, רעיונות, ותובנות לגבי בישול.
כשאני נזכרת בערב הראשון שלי כאן, ואיך אישטיבן בא לאסוף אותי מהשדה והעמסתי מזוודה ענקית לאוטו, זה נראה לי ממש ממש מזמן.
אבל כשאני נזכרת בבישול של יאנקה, וביום ההוא שצלינו המון עגבניות, זה מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול. הריח השרוף של השום והמיץ וכל האדום שטוחנים מיד ניצת בדמיוני, ואני הולכת למטבח להכין עוד צנצנת של רוטב.
המשך…
.
אני לא תמיד יודעת לזהות את הרגע המדויק, כשמשהו משתנה באופן בלתי הפיך. את הרגע שהחלמון של הביצה הופך מצהוב מבריק לצהוב עמום, וצריך לכבות את האש.
את הרגע שבו נהיה פה פתאום קר, קר באמת, ואני מתעטפת בשכבות רבות לפני שיוצאת מהבית.
המשך…
.
(הפעם אין כאן אוכל)
לפעמים, במיוחד בימים שלפני יום כיפור, במיוחד בתקופות מעבר וחשבון נפש וסתיו, צפות בי הסליחות שלא אמרתי. סליחות שצריך לבקש ולא ביקשתי.
סליחות מאנשים שכבר נעלמו מחיי, או מתו, או אינם. סליחות מעצמי, כאלה שמעולם לא ביקשתי. סליחות שאני מתביישת לבקש. סליחות שלא מנומס לבקש כבר. סליחות שעבר-כל-כך-הרבה-זמן-אז-יאללה-כבר-אבל-הן-עדיין-בתוכי.
לפעמים, בשעות אחר צהריים קרירות, נוסעת חזרה הביתה על האופניים מהר, דורסת את העלים הצהובים והיבשים. ערמונים נופלים מהעץ.
ברגעים כאלה אני מאמינה בניסים.
ובכלל, אמרתי את זה כאן כבר הרבה מאוד פעמים, בדרכים שונות. יש ניסים שמתרחשים.
והאינטרנט- עם כל המילים וכל האנשים, וכל השוטטות, והזרם האינסופי של חדשות חשובות ושל חדשות לא חשובות, וסטטוסים, ובלוגים, ופורנו, וסרטונים של חתולים, וקליפים, ומוזיקה-
האינטרנט הוא מקום שבו קורים ניסים.
המשך…
.
כמה שאנחנו צבעוניים, מעורבבים, קהל הממתינים במשרד ההגירה. איש-איש וטפסיו, אישה-אישה וטפסיה. והמבט שמתרומם בכל פעם בהישמע הפעמון, לראות אם המספר שבידם כבר הגיע.
אב סיני צעיר נושא בידיו פעוט שמשחק ברעשן. קנדית שחורת עור מפטפטת בטלפון שבידה באנגלית. תורכי שמן מאוד שמביט בקיר.
יש פה את כל מה שאנחנו זקוקים לו. עטים, טפסים, וכיסאות. מכונת צילום שניתן להפעיל במטבעות. מכונת קפה עם כוסות פלסטיק שחורות, מכונה למכירת משקאות קלים. תא צילום עם וילון שניתן לסגור, ובתוך האולם העמוס, ובתוך ההמולה, לחייך אל בבואתך ולהדפיס אותה בארבעה עותקים. פינת עישון בחוץ.
יש פה את כל מה שאנחנו זקוקים לו. ושפע של זמן המתנה. מהחדר השני מגיחה מפעם לפעם פקידה, קוראת בכל פעם בשם אחר, ומחזירה מסמכים עם חותמות. אמריקאים, ניגרים, סיניים, הודיים, היא משבשת את השמות של כולנו באופן שווה, ואנחנו מתקשים לזהות את עצמנו. כולנו זרים.
המשך…
.
טוב, כבר הרבה זמן רציתי לפרסם כאן פוסט על הנבטה, וכל פעם זה לא יצא. ואז הגיעה האזכור המפרגן של רחל טל שיר ב"גלריה", וחשבתי לעצמי: חייבת לפרסם פוסט על הנבטה, כל הבריאותנים הולכים להגיע לסלון שלי!
(אגב, אני חייבת לתקן את הנאמר בכתבה ולהגיד שאני לא דוקטורנטית, רק מאסטרנטית. יש עוד זמן)
בכל אופן, הפוסט הזה, בניגוד למנהגי הרגיל, לא יכלול סיפור ולא יכלול מתכון, אלא רק הסברים שקשורים להנבטה. הסיבה היא שרציתי להיכנס להסבר הזה באופן ממוקד, לעשות אותו נגיש עבור כל מי שבא לו להתחיל להנביט, ולהפריד אותו מהמתכון שבו השתמשתי בשעועית הזו (שיפורסם ביום ראשון הקרוב).
המשך…
.
מצד אחד, נדמה לך שאת מחוץ לישראל. שאת רחוקה ממה שקורה שם, שאת לעצמך.
שאת עשויה לשבת על שפת איזה כביש באיזו עיר ולהמתין שם לאיזו רכבת, כאחת הנשים בתחנה, כאילו תמיד ישבת כאן וחיכית לרכבת הזו.
זרות שאת מתעטפת בה כמו מעיל. את הולכת ברחוב וסביבך אנשים מדברים בשפה שאת לא מבינה. אף אחד לא עוצר אותך ושואל אם קוראים לך מיכל והייתם ביחד בצופים.
המשך…
(פוסט ראשון מבודפשט. סיפור מכאן, תמונות ומתכון שהכנתי בתל אביב ועדיין לא הספקתי לפרסם בבלוג).
.
כשהייתי בת חמש עשרה התאהבתי נואשות בילד אחד מבית הספר, שלא גילה בי עניין מיוחד. הזמן וכוחו היצירתי של הזיכרון, ובמיוחד הזיכרון שקשור בגיאוגרפיה הנפתלת של ירושלים, לא מאפשרים לי לשחזר עכשיו באופן ברור את שם השכונה שבה הוא התגורר.
שנים חשבתי לעצמי שזו הייתה קריית יובל, אבל כעת אני חושבת שזו הייתה דווקא שכונה שקרובה יותר לאיזור מלחה. ואולי צומת פת. השמות מתערבבים וכל השכונות נהיית שכנות.
בכל אופן, ואת זה אני דווקא זוכרת בבהירות, הילד הזה התגורר בשכונה רחוקה יחסית מהמסלול הקבוע שלי בעיר, והקו שקישר את ביתו עם בית הספר היה קו 21.
הדבר זכור לי היטב, שכן נסעתי לא פעם ולא פעמיים, ולא שלוש, בקו 21 בימים ההם. הוא לא הגיע עבורי לשום מקום, קו 21, אבל הייתי נוהגת לעלות עליו מפעם לפעם, שמא אפגוש באותו נער שאהבתי, לגמרי במקרה.
המשך…
.
דברים שאת מתחילה באינטרנט, אין לך מושג לאיפה הם עוד ימשיכו.
למשל לפתוח בלוג. לגלות שזה צובר תאוצה. שאנשים קוראים.
לחשוב שאת כותבת מתכונים, ולגלות שאת כותבת. לגלות שכל החיים שלך כמעט מתועדים פתאום בין מתכון לעוגה ומתכון לטופו.
המשך…
–
אני כותבת את המילים הללו בדאגה כבדה, כאזרחית שומרת חוק וכמי שהמשטרה קרובה לליבה: ייתכן שיש להסגיר את א' לרשויות. ועם כל החיבה שיש לי אל הבחור הזה, אם אני לא אעשה זאת, מי יעשה.
וכבן, כבוד השופטים, מעשה שהיה כך היה:
א', שהוא הצלם של הבלוג הזה ושותפי לעוד כמה עניינים, נעצר ביום שבת בסוף ההפגנה. בתנאי השחרור שלו נכתב שאסור לו להשתתף בשום סוג של פעילות מחאה למשך חודש שלם.
לא חשבתי שא', שהוא בסך הכל אזרח שומר חוק, יפר את תנאי השחרור שלו. ולכן, בבוקר שלאחר מכן, כשהשארתי כהרגלי כמה עשרות כלים מלוכלכים ברחבי הבית, הופתעתי מכך שהוא התחיל להראות סימנים של התנגדות.
המשך…
