דברים בעלמה

יום אחד, אחרי שאעשה את המיליון הראשון שלי, יהיו באמתחתי בוודאי כמה וכמה אפשרויות תחבורה. בעיני רוחי אני מסוגלת כבר לראות את הכיתוב הצבעוני על מטוסי הפרטי (יקראו לו, וזה אך-טבעי, "אל-עלמה"), שבו אצא לסופי שבוע עתירי חופים, קוק וסיאוב באיי-הבאהמה.

ככל הנראה, ובהתחשב בעובדה שאני סטודנטית מוצלחת, ועוד למדעי הרוח, היום הזה קרוב במיוחד.

זו גם הסיבה, איך לא, שכבר ביקשתי מא' שידאג מבעוד מועד למנחת מוצלח למטוסי "אל-עלמה" על גג דירתנו הקטנה בפלורנטין.

עד אז, ובעודי נעה ונדה באופניי האדומות והמקרקשות בכבישי תל אביב, הן ימשיכו להתפרק אחת לשבוע-שבועיים, ואז יש סיכוי לא רע שתפגשו אותי באוטובוס. כך, למעשה, יצא שפגשתי לפני בערך שמונה חודשים את מאיה-מבצק-אלים בקו 25.

להמשך קריאה »

(והשבוע: הפתעה מיוחדת בסוף הפוסט!)

אשרי אשת החיל שיש בבעלותה יום חג ומועד ראוי לשמו להתהולל בו.

שהרי אשת חיל שיש בבעלותה ראוי-לשמו שכזה יהיו משעשעים בקריה ומרנינות מסיבותיה, טובות ארוחותיה ונעימות מתנותיה, ויזהרו עיניה בבוהק עז וחגיגי.

רוב החגים, אפעס, נוטים להיות סוג של עונש בעל גוון רגשי כבד ותחושת צרבת מעיקה של יותר-מידי-ארוחות-חג. הנורא מכל הוא כמובן פסח, שעל ההרכב המשפחתי שיפקוד אותו מתחילים הויכוחים כבר בראש השנה, אבל באופן כללי "החגים" קשורים לרוב יותר במחויבות ופחות בחגיגה.

להמשך קריאה »

הזקן היפה (אף על פי שיהיה זה מרחיק לכת לשער שהכיר את השיר ההוא של זלדה) נפרד בשבוע שעבר מעולם המעשים.

יש משהו מביך במוות. על יופיו, חגיגיותו והבנאליות שבו.

יש בו מילים שחייבות להאמר, טקסי אבלות וטהרה, כוסות נס קפה שחייבות להימזג במיחמים ובכוסות קרטון.

המוות מביך אותנו, בני תמותה שכמונו. המוות מביא אותנו לדאגות ועיסוקים.

להמשך קריאה »

בחיל ורעדה העליתי פה את הפוסט הקודם. עוגת גבינה, ועוד כזו שחוסלה ביום אחד.

אלוהים אדירים, מה אעשה כשאמא שלי, שקוראת את הבלוג באופן קבוע, תראה את זה?

החרדה שלפתה אותי במחשבות על תגובתה הצפויה של אימי, שבמשך שנים מטיפה לי לאכול רק מזון בריאות אורגני ומונבט, הרעידה את שלוותי המפוטמת. "אוי לי ואוי לבטני" חשבתי, "איך אתמודד עם אימי, התמוגגת לעבר כל מתכון קטניות שהאפרוחית הקטנה שלה מעלה לאתר, כשהיא תקרא את הפוסט של השבוע?"

להמשך קריאה »