יומן הריון. פרק שביעי ואחרון.

פתאום נהיה קיץ והזמן נמתח כמו צוף וזיעה וחופש גדול וריח של אולטרסול ואבטיח.

איך הזמן מתגלגל מהר. הרי בתחילת הסתיו התעטפתי במעיל ונסעתי לדאון טאון לספר לו באמצע היום שאני בהריון. אכלנו מרק חם במקום הזה של הויאטנמים. בכינו וצחקנו. חום שטף לנו את הפנים בבת אחת, וגם רעדנו. הכל היה סתיו וחדש. אכלנו את המרק והתיז לנו הנודלס. אחר כך הוא הלך לאיבוד בדרך למשרד וחתם על משהו מהדברים שמחתימים אותך ברחוב אם אתה יותר מידי מבולבל, ואז לך תבטל את הדבר הזה שנרשמת אליו ויורד לנו עכשיו מהחשבון בהוראת קבע. וכל הזמן הזה שהתקשרנו וניסינו לבטל את ההחתמה התינוק המשיך להיווצר בתוך גופי ולרקום את עצמו להוריו המבולבלים שלא הבינו עדיין כלום.

אני נזכרת בכל זה כמו אדם שמתבונן באלבום תמונות ישן. הסתיו נראה לי כבר מחיים אחרים. ועכשיו קיץ. אגלי זיעה והאפרסקים הצהובים. בבית יש לנו בגדים קטנים שסידרנו במגירות קטנות. אני לובשת כפכפים כדי להקל על הרגליים הנפוחות. אני אוכלת אבטיחים וקרח גרוס כדי להקל על הצרבת.

עוד מעט התקופה הזו תגיע אל סיומה. כל הדברים שעכשיו הם אני יעלמו. לא ארגיש יותר תנועות קטנות בתוכי, לא אוכל יותר להיות גוף אחד בעולם. לעד יהיה משהו מחוץ לי שיהיה חלק ממני. נעשה לי דחוף לכתוב. לזכור. האם אשכח הכל? הגוף מתוך עצמו ואל עצמו יוצא למסעות ארוכים. אני מנסה לשרטט מפה כמו מגלה ארצות, ונכשלת.

אף פעם לא אוכל לחזור אל הגוף הזה שבו אני עכשיו. גוף ההריון שלי, ההריון הראשון שלי והיחיד שאי פעם היה לי. אפילו אם יהיה לי עוד הריון הוא יהיה אחר. והאמת לגבי געגועים היא שניתן להתגעגע למשהו בעודו מתרחש.

זה מסע ארוך כל כך וקצר מאוד. פתאום נראה לי שהייתי רוצה עוד קצת להחזיק את התינוק בפנים. להזין אותו מגופי ולנשום איתו יחד. ככה כשעוד אנחנו קרובים זה לזו ואנונימיים לכל השאר. אין לו או לה שם או כתובת, אין לה אזרחות בשום מדינה מלבד גופי. אין לו צורה ואף אחד לא רואה אותו ברחוב. אף אחד לא יכול לגעת בתינוק שלי עכשיו, מלבדי. אף אחד לא יכול להגיד לו אתה בן, את בת. לרתום אותה לאיזו מלחמה או מטרה. רק אני והיא בשקט, נוגעות דרך מים עמוקים ואחרים.

עוד מעט יהיה עולם ולא אוכל יותר להגן עליך מכל הדברים. האם הלידה היא פגישה או פרידה? הספינות שלי כבר מכינות את העוגן. שטנו ביחד עד קצה המים, לא נפלנו. לפעמים הטלטלות של המסע גרמו לי לחלות במחלת ים, אבל בסוף הגענו לפה. בזכותך. שלקחת אותי לשבת בכיסא של האמא ולהיות האמא ולחשוב מחשבות של אמהות. ולמרות שלא ידעתי אם אני יכולה או ראויה או מוכנה לזה, את רצית להיוולד, והדרך היחידה להיוולד היא מתוך אמא, ולכן התעקשת והושבת אותי בכיסא והראית לי בסבלנות איפה להרגיש אותך ואיך את גדלה, ועם הזמן למדתי את התנועה. ואני חושבת שאהיה ככה איתך, לתמיד. בתנועות הקטנות שלך אבין ואמצא.

יום אחד אקח אותך לחוף הים ונאכל אבטיח קר והוא יטפטף לנו על העור ועל הבגד ים ולא יהיה לנו אכפת, דווקא יצחיק אותנו הדביק, וגם נוכל לטבול שוב במים אחר כך כדי לנקות את העור או כדי להשתין אם יתחשק לנו או סתם להצטנן. עכשיו אנחנו אחת אבל נוכל להיות שתיים כאלה שרואות אחת את השניה, שמצחיקות אחת את השנייה, ואספר לך דברים במילים כמו "שמש", או "חול" ואת תביני את המילים ותתני לי יד קטנה. לאורך החיים יהיו ביננו מיליון רסיסים של כעס וכאב ואכזבה ואי הבנה, אני יודעת איך זה, גם לי יש הורים, אבל אני יודעת גם שלפעמים נהיה שתיים כאלה שיש להן אהבה טובה ושלווה טובה וים טוב ואבטיח טוב. עוד מעט המסע שלנו יגמר. ניפגש מהצד השני והכל יהיה אחרת, ולמרות זאת יש לי תחושה שתזהי אותי, ואני אזהה אותך. ילדה שנולדה בקיץ והריתי אותה מהסתיו. ונולדתי איתה אחרת בעצמי.

43 Comments על יומן הריון. פרק שביעי ואחרון.

  1. רויטל
    27 באוגוסט 2017 at 14:32 (3 חודשים ago)

    קראתי את יומן ההריון כולו בשקיקה.
    כמה מרגש, כמה נוגע…
    אין לי מילים

    הגב
    • עלמה
      27 באוגוסט 2017 at 16:59 (3 חודשים ago)

      תודה שקראת!

      הגב
  2. לי
    27 באוגוסט 2017 at 15:16 (3 חודשים ago)

    עלמה, קראתי עכשיו ברצף את סדרת הפוסטים היפייפיים האלה. קוראת אותך כבר כמה שנים טובות, אבל רק עכשיו מרגישה שאני חייבת להגיב. כמה היטבת לתאר את העולם הפנימי הקסום והמוטרף לעתים שיש לנו בהריון (כל הריון אגב, לא רק הראשון). אהבתי מאוד את היכולת שלך לראות את הגוונים של האפור שיש בעולם הזה של אמהות והורות בכלל, על אף הנטיה לדבוק בגישות כאלו ואחרות, וכמובן את הכישרון בבחירת המילים המדויקות לתיאור החוויה המורכבת. נדמה לי שאם תוכלי גם אחרי הלידה להמשיך לראות את כל אותם רגעים קטנים שמהם מורכבת משפחה בכזה דיוק, תזכו כולכם. הרבה נחת בבניית המשפחה.

    הגב
    • עלמה
      27 באוגוסט 2017 at 17:00 (3 חודשים ago)

      תודה רבה. איזה כיף פתאום שגם אלו שבדרך כלל לא מגיבות החליטו להגיב. וכן, נחת זה מה שאני רוצה ונהנית ממנו עכשיו. רגש שפחות מכירים לפני שיש ילד, ופתאום אני קצת מבינה מה זה בכלל "נחת"

      הגב
      • נטע ש
        27 באוגוסט 2017 at 19:55 (3 חודשים ago)

        מקסים

        הגב
  3. איריזטה
    27 באוגוסט 2017 at 17:03 (3 חודשים ago)

    זה יפה.

    הגב
  4. אלה
    27 באוגוסט 2017 at 17:18 (3 חודשים ago)

    עלמה- במילים שלך את תמיד כל כך מדוייקת. לא חוויתי הריון, ובכל זאת הרגשות מדוייקים כל כך שהם מדברים אוניברסלית.

    תודה על המילים!

    הגב
  5. טלי
    27 באוגוסט 2017 at 17:32 (3 חודשים ago)

    וואו עלמה. וואו. עוקבת אחרייך כבר כמה שנים אבל מה שפרסמת בשבוע האחרון היה כל כך שונה ואחר ויותר מכל דבר אחר. אני חושבת על כל הנשים בחיי שהפכו לאמהות בשנים האחרונות. חשפת בפניי קצת יותר על מה שהתחולן אצלן. אני פה עם גוש בגרון ודמעות בעיניים, משתוקקת ליום שאבין זאת בעצמי.

    הגב
    • ליאורה
      19 באוקטובר 2017 at 0:01 (חודש 1 ago)

      מסכימה עם כל מילה של התגובה,
      גם אני עם דמעות וחנק במידה שווה – שיתוף רגשות נוגע ומדהים…

      הגב
  6. יעל
    27 באוגוסט 2017 at 17:40 (3 חודשים ago)

    עלמה אני קוראת ומבשלת את הבלוג שנים ומעולם לא הגבתי אבל הפעם אני חייבת. פשוט ריגשת אותי עד דמעות את כותבת מדהים..

    הגב
  7. גלי
    27 באוגוסט 2017 at 18:24 (3 חודשים ago)

    קראתי הכל וחיכיתי כל יום לפרק הבא.
    כתבת מהלב ולשם זה נכנס.
    מאחלת לך שנות אימהות טובה וכיפית וממלאת.
    <3

    הגב
  8. קלייר
    27 באוגוסט 2017 at 18:33 (3 חודשים ago)

    אהבתי לקרוא את היומן, ונחשפתי לצדדים חדשים ואחרים שלך: חוסר הביטחון, הבילבול אי הודאות. הטון שלך לא היה חד משמעי, אלא היו בו זרמים. זה קצת שונה מכתיבתך הרגילה שנדמית לי לפעמים עם ביטחון רב בצידקת הדרך הטבעונית. אני למשך צמחונית אדוקה 45 שנה (מגיל 6. הרבה הרבה לפני שזה נהייה אופנתי….), גם לא אוכלת ביצים, אבל אני לא טבעונית. הסיבה העיקרית לכך שאני לא רוצה ולא יכולה להפסיק עם מאכלי החלב, היא שגדלתי עם הורים רפתנים. זה מגדיר משהו בזהות שלנו, באופן קבוע. יומן ההריון שלך העלה בי הרבה מחשבות והרהורים. בהצלחה עם התינוק!!

    הגב
  9. נטע ש
    27 באוגוסט 2017 at 19:57 (3 חודשים ago)

    השארת אותי ללא מילים, עלמה. כל פרק ביומן מרגש כשלעצמו וכל הפרקים יחד מתחברים ליצירה קסומה.
    תודה, תודה ענקית.

    הגב
  10. joe
    27 באוגוסט 2017 at 20:07 (3 חודשים ago)

    קראתי את כל הפרקים בהתרגשות בעצב ובשמחה
    אבל הפרק הזה החניק אותי יותר מכולם..
    הבת שלי בת שנה ותשעה חודשים וההריון מרגיש כמו לפני נצח ואת מחזירה לי תחושות ורגעים שחוויתי
    שולחת לשלושתיכם חיבוקים נישוקים ואיחולים לאושר

    הגב
  11. שני
    27 באוגוסט 2017 at 22:45 (3 חודשים ago)

    עלמה, ילדתי לפני שבועיים, ילדה מתוקה וקטנה, אחרי שני בנים. קראנו לה אלמה :)) יומן ההריון מקסים! הוא מתאא תחושות אוניברסליות, שכל אמא חשה, בכל מקום ויחד עם זאת את התחושות הכי פרטיות שלך. הוא החזיר אותי להריונות הקודמים וגם לזה האחרון. כל הריון היה שונה וכל ילד מסע משל עצמו. הראשון הפך אותי לאמא וריגש בגלל כל השוני ממה היה לפני. השני גרם לי לתחושת רוגע, הצלחתי להנות ולהרגע, הפכתי טבעונית כי הבנתי שיש עוד אמהות שמרגישות כמוני והשלישית, עוד אושר קטן. היו כל כך הרבה תחושות במהלך ההריונות, הצלחת לתאר את רובן. תמשיכי לכתוב, זה מקסים ומרגש. תודה.

    הגב
    • עלמה
      27 באוגוסט 2017 at 23:57 (3 חודשים ago)

      מזל טוב וד"ש לאלמה הקטנה. לפי דעתי האובייקטיבית ביותר, זה אחלה שם 🙂

      הגב
  12. נועה
    28 באוגוסט 2017 at 4:44 (3 חודשים ago)

    עלמה, היומן שלך ליווה אותי כל השבוע, שבעה ימים ושבעה פרקים. כמו שכתבתי לחברה שרק ילדה, ששלחתי לה את היומן הזה: לשת לי את הלב בשתי ידיים. המילים ממשיכות להדהד ולהרעיד את הלב, כל פעם קצת אחרת. פרוייקט יפיפה.

    הגב
    • עלמה
      28 באוגוסט 2017 at 5:54 (3 חודשים ago)

      תודה רבה. ללוש אני תמיד אוהבת, בדרך כלל אצלי זה בצק 🙂

      הגב
  13. שיר
    28 באוגוסט 2017 at 10:10 (3 חודשים ago)

    היומן הזה כל כך יפה ומרגש. תודה גדולה שחלקת אותו פה. אני עם דמעות. את כותבת נפלא.

    הגב
    • עלמה
      28 באוגוסט 2017 at 18:09 (3 חודשים ago)

      תודה רבה שקראת. זה חשוב לי.

      הגב
  14. אולגה
    28 באוגוסט 2017 at 21:12 (3 חודשים ago)

    עלמה, אני עוקבת אחריך כבר הרבה זמן ותמיד נהנית מהמתכונים ולא פחות מהמילים. ילדתי את ביתי הבכורה לפני שבועיים וכל פרק ביומן שלך גרם לי לבכות מהתרגשות.. תודה לך על זה

    הגב
    • עלמה
      30 באוגוסט 2017 at 18:28 (3 חודשים ago)

      תודה! ומזל טוב על לידת הבכורה. כיף לפגוש כאן במרחב הוירטואלי שלי כל כך הרבה אימהות טריות. זה נותן כח!

      הגב
  15. נופר
    29 באוגוסט 2017 at 23:47 (3 חודשים ago)

    בבקשה תמשיכי, זה מקסים בצורה יוצאת דופן.
    מדוייק כל כך. את מצליחה לשים על הדף ולתרגם כל כך הרבה מחשבות, קטעי מחשבות ורגשות, בעיקר רגש.
    תודה. תמשיכי.

    הגב
  16. אלינור
    30 באוגוסט 2017 at 4:44 (3 חודשים ago)

    שלום לך עלמה! איזה כיף להיות אמא טריה, לתינוק בן חודש. הייתי שם לא מזמן, ואני כבר מתגעגעת לתחושת האמהות הראשונית כל כך שיש בה הרבה עייפות וכאב פיזי (במיוחד אחרי קיסרי) וחוסר בטחון (הספקת כבר להחליף חיתול בשירותים ציבוריים על משטח ההחלפה? אני הייתי בטוחה שהוא הולך ליפול לי… . לא נפל) והתרגשות לשיר לילד שלך בפעם הראשונה שיר ערש ולראות איך העיניים שלו נפקחות לרווחה למראה בובה ששמת מול פניו. ההפתעה הזאת מההבנה שפתאום את לא הכי חשובה – אפילו לא לעצמך – שיש שם מישהו לפניך ושבשבילו את תשמרי את החלק הכי יפה ואדום של האבטיח ולא תאכלי עד שלא תהיי בטוחה שאין סיכוי שהוא יאכל את זה (כי זה כבר רקוב), מישהו שהצחוק שלו ירגש אותך, והבכי שלו יפצע אותך. ואת חשבת שכבר אהבת בעבר אבל תגלי ש*ככה* עדיין לא אהבת… שיהיה לך בהצלחה רבה ובהנאה רבה. מחכים לשמוע עוד חוויות, ואני מקווה שיהיו גם מתכונים לילדים!

    הגב
    • עלמה
      30 באוגוסט 2017 at 18:29 (3 חודשים ago)

      מתכונים לילדים זה רעיון מעולה! כרגע אני רוב הזמן לא בעמדה של המבשלת, כי אני עצמי האוכל שלו (הנקה הנקה הנקה, 12 שעות ביממה בערך) אבל אהבתי מאוד את הרעיון. והרי בקרוב אביתר כן יוכל לאכול

      הגב
      • אלינור
        31 באוגוסט 2017 at 4:40 (3 חודשים ago)

        הנקה זו חוויה מאוד משונה, לא? מצד אחד, יש בזה משהו מאוד מוזר, ש״את האוכל של מישהו״ כפי שציינת. שהשדיים שלך מייצרים אוכל, ומישהו – אדם קטן מאוד – אשכרה ניזון ממך. ומצד שני יש בזה משהו מאוד מענג וחד פעמי. אני מקווה שאת בסך הכל נהנית מזה, ותבקשי מאבנר לצלם אותך בפוזיציה לפחות פעם אחת כי תאמיני לי – שנה אחרי שתפסיקי להניק לא תאמיני שעשית את זה…

        את בטח כבר חשבת קצת על האם לתת לתינוק/ילד תזונה צמחונית או אפילו טבעונית. רציתי רק להציע לך שלא חשוב מה החלטת – תשארי עם ראש פתוח בעניין הזה. לנו יש את הרצונות שלנו, אבל בסוף הילדים מכתיבים לנו מה לעשות, בין אם בגלל הרצונות שלהם, ולפעמים בגלל צרכים מסוימים. אל תתבאסי אם זה לא ילך בדיוק כמו שתכננת 🙂

        ולגור בנכר כשנולד לך תינוק זה גם לא פשוט… ובטח לא בניו יורק, שם אי אפשר לשכן את ההורים בבית הפצפון (מן הסתם) שאת גרה בו, ולקחת להם סבלט זה לא זול. אני מקווה שהסתדרתם עם העניין הזה, והצלחתם בנתיים לא להרוג אחד את השני או להגיד דברים שעודדו את בלוטות הדמעות לפעולה ולא רק מאושר… . אל תתביישי לבקש כמה שיותר עזרה מההורים (והחותנת!), תצאי לאכול בצהריים במסעדה עם ספר או עם הבעל ותשאירי את האוצר הקטן בבית בלי לחשוש, ותלכי לפתיחה של התערוכה שכבר שכחת שעניינה אותך/השקת ספר/ערב מספרי סיפורי של הmoth בווילג׳/יו-ניים-איט. זה לא רק ירענן אותך ויזכיר לך שאת בן אדם שלם, אלא גם יגרום בדרך מוזרה להתאהב מחדש בקטנצ׳יק!

        איזה כיף להיות אמא ולקבל כל כך הרבה עצות, נכון? 😉

        הגב
  17. מאיה
    30 באוגוסט 2017 at 22:36 (3 חודשים ago)

    ושוב תודה. ועוד תודה. וגם תודה.
    הקסמת אותי עם המילים, ואבנר עם התמונות, ושניכם עם זוגיות שנשמעת כל כך מתוקה וכנה.

    כשהגדולה שלי רק הגיחה, הרגשתי שכל חיי התגעגעתי וציפיתי לה.
    ועם כל חתך של חבל הטבור, שתמיד נשאר מחובר, אני מרגישה את הגעגוע שב ומציף.

    בהצלחה לכם בשלשה! ואם תוכלי לזרוק לנו עצם כזו של רגש דחוס מעת לעת – נשמח לתפוס אותה.
    (אני מרגישה קצת כאילו שאני מכירה אותך, זה מוזר.)

    הגב
    • עלמה
      31 באוגוסט 2017 at 0:31 (3 חודשים ago)

      תודה רבה לך, שקראת

      הגב
  18. לירון
    31 באוגוסט 2017 at 22:14 (3 חודשים ago)

    חייבת גם. להגיב.
    כי את מדהימה
    פעם. לפני הרבה שנים. גם לא התאפקתי. רשמתי לך שאני מחכה לספר (-:
    תמיד כתיבה (טובה) על אמהות מעוררת את כל החושים.
    גם אני כמוך לא רציתי שההריון הראשון שלי יגמר. הרגשתי שזה זמן שאול של סנרגיה מושלמת. ממכרת.
    ובאמת ברגע הסיום של ההריון חשתי בעיקר פחד תהומי. בלתי ניתן להסבר והכלה…
    בעצם רק רציתי להגיד לך שאיזה כיף לו לאביתר שיש לו אמא כזו. מוכשרת וחכמה. שואלת ומקשיבה. ושלמרות כל זאת יודעת כבר עכשיו שאין דרך אחת. לכל רגע תשובה משלו.כל ילד אחר. כל מפגש של ילד והורה יוצר אמת אחרת. ביום אחר.
    מאחלת לך שתהני מהמסע הזה. גם ברגעים המתישים. הכואבים והעייפים שלו.
    בחיים שלי יש שתי שמשות. מאירות. מחממות. שוות את כל הרגשות כולן.
    והן אוכלות את כל מה שאת שאת שולחת לנו בבלוג המקסים שלך
    תודה

    הגב
    • עלמה
      1 בספטמבר 2017 at 2:57 (3 חודשים ago)

      תודה רבה. מילים טובות מחממות את הלב 3>
      והספר? זה עוד יקרה. הילד דווקא גורם לי לעשות יותר ולהספיק יותר

      הגב
  19. הגר
    2 בספטמבר 2017 at 18:20 (3 חודשים ago)

    אני מרגישה שכל התגובות כאן מתארות את התחושות שלי בצורה מדויקת, כאן ובכל פרקי היומן.
    כאילו לקחת תחושות ומחשבות של נשים ואימהות וילדות ופרשת אותן כמו שמיכה על כולנו.
    הרגשתי המון אהבה בקריאה. קראתי וקראתי וקראתי, את כל הפרקים כולם, ופשוט הרגשתי את האהבה שלך, ושלכם, וזה היה מקסים.
    "והאמת לגבי געגועים היא שניתן להתגעגע למשהו בעודו מתרחש"- כמה נכון ומדויק. כמה חזק.
    כמו רבות אחרות שהגיבו, גם אני כאן כבר שנים, קוראת ומתמוגגת. (וגם אופה ומבשלת)
    תודה תודה תודה.
    (ומזל טוב על הלידה! אני משוכנעת שאת אמא ממש טובה. וזה מקפל בתוכו את מה שצריך שאמא תהיה, בעיניי)

    הגב
    • עלמה
      3 בספטמבר 2017 at 0:14 (3 חודשים ago)

      תודה רבה. התגובות בכל הפרקים האלה כל כך משמחות אותי

      הגב
  20. שרון
    3 בספטמבר 2017 at 22:50 (3 חודשים ago)

    קראתי והזדהיתי והתרגשתי.
    הבת שלי בת 5 חודשים.
    קוראים לה עלמה.
    וזה קצת בגללך 🙂

    איזה כיף לנו.
    שרון

    הגב
    • עלמה
      4 בספטמבר 2017 at 4:37 (3 חודשים ago)

      וואו. הכי כיף. וזה שם מהמם, מניסיון 🙂

      הגב
  21. איה
    6 בספטמבר 2017 at 20:46 (3 חודשים ago)

    עלמה תודה על יומן יפהפה, חכם, אמיתי נוגע ומחדד מחשבות וזכרונות. הכתיבה שלך תמיד נהדרת אבל כאן היא הפכה למשהו אחר שמרגיש מאד משותף, לא רק מעורר הזדהות אלא כאילו כתבת אותי. תודה, העלת דמעות בעיני ואני ליד זאטוטה בת שנה וחודשיים שעכשיו נרדמה :)) יהיה נהדר אם תכתבי ספר… מהלב. ❤️

    הגב
    • עלמה
      7 בספטמבר 2017 at 17:01 (3 חודשים ago)

      אמן. מאוד מקווה לכתוב ספר. וכשזה יקרה כמובן אספר בבלוג…

      הגב
  22. לייזה
    8 בספטמבר 2017 at 16:46 (2 חודשים ago)

    מקסים כתבת וכל כך נכון ומרגש.
    פתאום נזכרתי
    פתאום .
    החיים הם דינמיים וכל כך עומדים. כאן. ברגע.

    הגב
    • עלמה
      8 בספטמבר 2017 at 20:19 (2 חודשים ago)

      תודה לך לייזה 🙂

      הגב
  23. נגה
    17 בספטמבר 2017 at 20:58 (2 חודשים ago)

    קוראת אותך.כמה שנים. ריגשת אותי.מאוד. מילים שנכתבו מהלב ונכנסו ללב. תודה.

    הגב
    • עלמה
      18 בספטמבר 2017 at 18:50 (2 חודשים ago)

      תודה רבה, אני שמחה מאוד לקרוא תגובות כאלה…

      הגב
  24. סופי
    3 באוקטובר 2017 at 16:18 (2 חודשים ago)

    מקסים! בשבוע 39 המילים שלך פגשו בי בול. נגעו בי עמוק כל כך שאולי אפילו הדהדו עד הקטנטנה שבתוכי, שבקרוב אפגוש בצד השני… תודה לך על ההזדמנות להבין, להרגיש ולהתחבר. המון מזל טוב ונחת! אשמח מאוד בהמשך לקרוא הרהורים ותובנות מהיותך אמא בתחילת הדרך, בטוחה שזה יעזור לי כמו לרבות אחרות…

    הגב
    • עלמה
      3 באוקטובר 2017 at 20:19 (2 חודשים ago)

      שבוע 39, מאוד מרגש. מאחלת לך המון אושר ממש בקרוב..

      הגב
  25. ד
    6 בנובמבר 2017 at 11:38 (2 שבועות ago)

    נכנסתי לבלוג אחרי די הרבה זמן כדי להיזכר במתכון הכרובית הסיציליאנית. אני שוכבת עכשיו על הספה, בני שנולד באמצע אוגוסט ישן עלי, ואני מטפטפת… תיארת את הפעם הראשונה שהרגשת אותו זז, ופתאום קלטתי שעברו פחות משלושה חודשים, ואני כבר לא זוכרת את התחושה הזאת…

    הגב

כתיבת תגובה