יומן הריון. פרק שישי.

אני ואבנר מדברים על המוות. למות זה משהו שהורים עושים. ילדים הם הדור הבא, כלומר אנחנו הדור הקודם. מעולם לא חשבתי הרבה כל כך על סוף החיים כפי שאני חושבת עכשיו, דווקא כשחיים חדשים נובטים בתוכי.

איפה נמצא המוות? בכל מעבר חציה, בכל דיווח על מלחמות או פיגועים, בכל קרן רחוב חשוכה בעיר. וקודם כל הוא נמצא בתוך הגוף שלנו. בהזדקנות שלנו. רק למול יצור שגילו מינוס שמונה שבועות אני מסוגלת להבין כמה זקנה אני בגיל שלושים.

אני לא יודעת איך להיות אמא ואני לא יודעת איך לא לפחד מהמוות ואיך לא לפחד מהחיים שמתחילים עכשיו מחדש ובאופן אחר. לפעמים אני בוכה באמבטיה והוא שומע מהחדר השני ונכנס ומחבק אותי מתחת למים הזורמים עד שהוא כולו נרטב והתלתלים שלו צוחקים. ריח של שמפו. הוא מנגב אותי שלא אתיז מים בכל הבית. המגבת היא אינסוף.

האם אנחנו כשירים להיות הורים? יש מנורה במטבח ששרופה כבר ארבעה חודשים. יש ימים שלמים שאנחנו יכולים להעביר רק בבטלה, אכילה ובישולים. יש צ'קים שחזרו וכנסות שצברנו על איחורים. כרטיס האשראי שלא טיפלנו בו כמעט שלוש שנים. אנחנו קוראים על עגלות והנקות ומנשאים אבל רוב הזמן מרגישים מתחזים. אין לנו מושג איך מחליפים חיתולים. איך רוחצים. אני לא בטוחה שיש לנו מושג איך להיות מבוגרים.

כך אגיד לבני את תולדות חיו:

בראשית הייתה האהבה ומים מנשקים מים. ותוהו ובוהו. וחושך על פני תהום.
דע לך, בני, חוק שימור החומר. בכל דבר יש חיים ויש מוות ויש תנועה.
(חוץ מזה אין שום דבר, מלבד האהבה. רק היא קיימת וחוץ ממנה הבל הבלים הכל הבל.)

8 Comments על יומן הריון. פרק שישי.

  1. טל סיון-צפורין
    27 באוגוסט 2017 at 13:30 (4 שבועות ago)

    את מרגשת, את קסומה, את נוגעת בנבכי הלב ואני מאוהבת במילים שלך עוד יותר מאז שאת אמא.
    (אחת שהיא אמא כבר 12 שנים + שקע שרוף במטבח + שואב אבק שהתקלקל לפני חצי שנה ולא הוחלף + עשרות זנבות לא מטופלים ברחבי הבית ובחיים – גם אנחנו לא משהו כמבוגרים, אבל הילדים שלנו מעולים לגמרי)

    הגב
    • עלמה
      27 באוגוסט 2017 at 17:00 (4 שבועות ago)

      תודה טל! זה היה מורכב לפרסם טקסט כזה, ועוד בבלוג שבאופן רשמי הוא בלוג אוכל, אז התגובות משמחות אותי במיוחד הפעם
      ובאמת גם פה השואב אבק הפסיק לעבוד מאז הלידה. לדעתי זו קנוניה!

      הגב
  2. נטע ש
    27 באוגוסט 2017 at 19:49 (4 שבועות ago)

    מקסים, מפעים, נוגע בעומקו של הלב או אולי בעומקה של הבטן. פיוטי, מלא רגש ואהבה. ולכן אני אוהבת הכי הרבה את המשפט האחרון, זה שנמצא דוקא בסוגריים שאומר שחוץ מזה אין שום דבר מלבד האהבה ומלבדה הכל הבל הבלים. תודה לך, את נהדרת.

    הגב
    • עלמה
      27 באוגוסט 2017 at 20:36 (3 שבועות ago)

      תודה רבה לך. תגובה שמחממת את הלב

      הגב
  3. אורית
    28 באוגוסט 2017 at 8:00 (3 שבועות ago)

    טקסט רגיש, מדויק וקולע. ממרומי גיל שנה (ושבוע) המסע שאת מתארת עדיין חי, מטלטל, ומסעיר ובעיקר מעמת אותי עם כ"כ הרבה דברים בעצמי, על עצמי, עם עצמי ועם השותף שלי לדרך. על ההבנות שלנו שאנחנו "גדולים ומבינים" ובעצם בעיקר "צפים" בבלאגן היומיומי (וערמות של ניירת לא מטופלת).. צעירים – אבל גם בני חלוף…
    ותמיד יש את הרגע הזה שהקטן מביט בך במבט של – אלוהים מה את לא מבינה?! איך נפלתי דווקא אצלך, בורה. – ורגע אחר שהעיניים שלט מביטות בך בכוכבים זוהרים של אושר בזכותך. מסע.. תודה לך על הצוהר לעולמך והכתיבה הסוחפת.

    הגב
  4. יעל
    30 באוגוסט 2017 at 21:34 (3 שבועות ago)

    כתיבה ותמונות של מים עמוקים ושקטים
    כמה יפה ומנחם ונעים

    הגב
  5. מאיה
    30 באוגוסט 2017 at 22:24 (3 שבועות ago)

    את ממשיכה להקסים אותי. תודה על המילים ועל הרגשות ועל זה שאת עושה לי להגיב.

    הגב

כתיבת תגובה