יומן הריון. פרק ראשון.

מה רילקה כתב על הכתיבה: הכתיבה מתחילה מתוך הרגע שבו את מגיעה אל עד קצה-קצהו של הדבר. להיות בתוך החוויה עד שאי אפשר להיות יותר בעומק הבפנים שלה.

חלום שחזר אליי בזמן ההריון: סיוט ההפלה. התינוק כולו נופל ממני, עצמות ונימי דם וסחוסים. ולא רק התינוק נופל, אני כולי נופלת. מתוך הרחם כל כולי, כל גופי, שיערות ומחשבות והורידים והציפורניים, אני נופלת מתוך הרחם מתה, סך מדמם של איברים חתוכים. עד שנותר רק הרחם עצמו וגם הוא מתפורר ונופל החוצה, דרך פתח הרחם. כל מה שנותר ממני ומבני הוא תעלת לידה ריקה, עיגול חלול בצורת אפס שלם. פיהוק.

מהרגע שידעתי שאני הרה הבנתי שאני נדונה לבדידות ולחברה. אני נאספת אל שבט עתיק של נשים ומלקטת מהן רמזים ועצות לגבי איך לשבת ואיך ללכת ואיך לאכול כשאת הרה. איך להתכונן ואיך להחזיק ואיך להניק. אני נוגעת בחוויה הכי משותפת והכי אוניברסאלית אבל אני גם הכי בודדה. רק אני לבדי נושאת את הכאב בגופי ורק אני לבדי אלד את התינוק שלי. הדנ"א הרגשי שלי מקודד את החרדה הזו שמתיישבת ליד העובר. החרדה כמו השילייה, איבר חדש בתוכי, שק כבד שדוחף הצידה את הקיבה. אף אחת אחרת לא תבין אותי ולא תלד את התינוק שלי, רק אני לבדי בגופי הנמתח והאפשרי.

היו עוד חלומות בלהה בראשית ימי הריון. בחלקם הילד היה כבר בן חמש ושבר את ליבי מפני שצעקתי עליו. לפעמים היה הילד בן חמש עשרה והתנכר לי. בחלקם לא היה אפילו ילד. רק דברים מסביב. כביסות, פיסות בננה בשיער, אנשים שיגידו לי שאינני חלק. הפחד מהעול הכלכלי. הפחד מאובדן הפרטיות ואובדן העצמי. הפחד מהגוף, הפחד להתכער. סיפרתי לעצמי שאלו פחדים שונים אבל מהר מאוד הבנתי שכל אלו צורות שונות של הפחד מעצם זה שכעת כשאני נושאת ילד בגופי אין בי שום יכולת להכחיש יותר את עובדת היותי בת-תמותה. אלו דברים ידועים אבל משום מה כולנו מוכרחים כל הזמן להכחיש אותם. והנה פתאום לא היתה בי עוד היכולת להכחיש שכוחותיי סופיים. שאפילו הגוף הוא בית זמני ומוגבל בעולם הזה. שכמו כל בני התמותה הכאב יהיה חלק בלתי נפרד מחיי לעד. שהחיים שלי יהיו רצופים שגיאות וחוסר הבנה. שחיי מוקפים באי ודאות גדולה.

הריון הוא תפיחה ארוכה של אי ודאות. הרופאה שהתקשרה אליי בהתחלה אמרה לי זה רק שבוע שישי. בשלב הזה שליש מההריונות לא ממשיכים. עניתי לה בחביבות אבל לא יכולתי להתעלם יותר מהעובדה שאיפשהו מעל מים עמוקים תינוקי מנסה לשחות ולשרוד משהו שרבים אינם שורדים. משך ימים ושעות ושבועות ידעתי שאולי יהיה לי תינוק ואולי לא. אולי חיי ישתנו לעד ואולי לא. ועוד סוגים של אי ודאות. למשל, מה אהיה אחריו, האם נפשי תעמוד בזה, איך יראה לי העולם. ויותר מכל, הבנתי שאין לי מושג מי הוא האדם הזה שכבר מעכשיו ולעד גורלי כרוך בגורלו ואני לא יודעת עליו עדיין כלום ואין לו עדיין שם או פנים, יש לו רק דופק, והדופק הזה קשור אל ליבי.

פחד הלידה הוא פחד המוות. ככה זה עובד: פתח לנו שער בעת נעילת שער. תחילת החיים וסוף החיים נפגשים.

בשיחות שלי עם יאנקה בסקייפ שתינו בוכות הרבה מהזמן בלי הסברים. אמרתי לה: הודאות היחידה היא שאין ודאות ובכל מקרה יהיה כאב תמיד. זה נעים. ולא בצורה מזוכיסטית או בודהיסטית. בצורה של להיות אישה. עכשיו ניתן להרפות את השרירים ולהפסיק לגייס את כוחך כדי להעמיד פנים שאף פעם לא תזדקני ולא תמותי ולא תטעי ולא תכאבי ולא-לא תדעי מה יביא יום. אפשר להתחיל להשתמש בעצמך בלי לפחד שתישברי.

וזה קצה-קצהו של הדבר. החלק הכי רחוק בתוך החוויה של להיות בחיים. דווקא בגלל שזה מקום בודד מאוד זה המקום שבו רציתי להתחיל לכתוב. יומן הריון.

==================

הודעה מנהלתית:

כפי שחלק מכם כבר יודעים, לפני חודש וחצי בא אל העולם בני אביתר. זה כבר נדמה לפני מיליוני שנים, אבל לפני שילדתי, הייתי בהריון. והריון זה מסע כזה שנמשך משהו כמו דקה ורבע או מאה שנה. לאורך כל ההריון כתבתי יומן. כתבתי די מעט בבלוג (הריון דורש איזו התרכזות פנימה) אבל בסיומו של ההריון הרגשתי שאני רוצה לעלות אל הבלוג חלק ממה שנכתב לאורך התקופה הזו. אז בימים הקרובים אעלה כמה פוסטים לכאן מהיומן. פרגמנט אחד בכל יום. אלו פוסטים אחרים בשבילי. עם צילומים של אבנר, אבל בלי מתכונים. היומן יתפרסם בשבעה פרקים, ואחר כך אחזור למתוכנת הבלוג הרגילה, סיפורים ומתכונים.
כדי לא להעמיס על מי שנרשמו לעדכונים במייל לא אשלח מייל חדש לעדכן על כל פוסט הפעם, כי הם הולכים להתפרסם ממש יום אחר יום.
אחרי היומן אחזור למתכונת הבלוג הרגילה, עם מתכונים וטקסטים.

34 Comments על יומן הריון. פרק ראשון.

  1. טל
    21 באוגוסט 2017 at 17:05 (3 חודשים ago)

    עלמה אנחנו לא מכירות (כלומר, את אותי בכלל לא, אבל אני אותך כן, ככה, מפה.) אבל אני אוהבת אותך ונפעמת מהכתיבה שלך תמיד ועכשיו , תודה , טל

    הגב
  2. שרון
    21 באוגוסט 2017 at 17:15 (3 חודשים ago)

    נוגע ללב. ממרומי תינוק בן שנה וקצת, החוויות שלך כל כך מוכרות לי ואם זאת כל כך אישיות. כל הכבוד על האומץ לשים אותן על הכתב ולפרסם לעיני כל. תודה.
    אכן בודד אבל גרמת לי להרגיש קצת פחות בודדה… מקווה שגם את תרגישי זאת…

    הגב
    • עלמה
      21 באוגוסט 2017 at 23:33 (3 חודשים ago)

      תודה. אני משתדלת לאזן את הבדידות עם הכתיבה.

      הגב
  3. רעות
    21 באוגוסט 2017 at 17:26 (3 חודשים ago)

    ריגשת מאוד. גם אני ילדתי, לפני חודשיים 🙂 מזל טוב וסחתיין שאת מוצאת זמן להעלות דברים לבלוג…

    הגב
    • עלמה
      21 באוגוסט 2017 at 23:34 (3 חודשים ago)

      לא ממש מוצאת זמן לבלוג, זה הכל טקסטים שנכתבו לפני הלידה. עכשיו יש שיגרה אחרת (ישן יונק ישן יונק ישן יונק יונק כמו שחברתי ענת אומרת)

      הגב
  4. ענת
    21 באוגוסט 2017 at 17:49 (3 חודשים ago)

    את כל כך מדוייקת ומתארת אותי בדיוק (חודש שביעי). תודה שהעלת את המחשבות, הרגשות והפחדים שלי על הכתב.

    הגב
  5. ברק
    21 באוגוסט 2017 at 18:05 (3 חודשים ago)

    תודה שבחרת לשתף את הכתיבה הכל כך אישית והמדויקת הזאת. ממרומי שני הריונות ושלושה ילדים מה שאת כותבת ממש נגע בי והרגיש מאד מוכר.

    הגב
    • עלמה
      21 באוגוסט 2017 at 23:34 (3 חודשים ago)

      תודה רבה. לא מובן לי מאליו לקבל הדים כאלה. תודה.

      הגב
  6. בתאל
    21 באוגוסט 2017 at 20:09 (3 חודשים ago)

    נוגע ללב

    הגב
  7. טלי
    21 באוגוסט 2017 at 20:28 (3 חודשים ago)

    תודה שאפשרת לנו כניסה לעולם הזה שלך, לחיים עצמם.

    הגב
  8. שירה
    21 באוגוסט 2017 at 20:35 (3 חודשים ago)

    נזכרתי במשפט הבא
    הבדידות כמו השעמום, השתייה והגעגועים, נוטה להכפיל ולשלש את עצמה. מאיר שלו מתוך 'בביתו במדבר'
    זוכרת את הבדידות, שמונה חודשים אחרי הלידה ועדיין צרוב
    תודה ששיתפת

    הגב
    • עלמה
      21 באוגוסט 2017 at 23:34 (3 חודשים ago)

      כן. איזה ספר מופלא זה בבית במדבר. שכחתי כבר את המשפט הזה.

      הגב
  9. איריזטה
    21 באוגוסט 2017 at 20:56 (3 חודשים ago)

    בהריון לונדוני, קוראת אותך ומתרגשת.

    הגב
    • עלמה
      21 באוגוסט 2017 at 23:35 (3 חודשים ago)

      אין מקום טוב יותר מלונדון להרגיש בדידות. הפרק השני והשלישי של היומן מתרחשים בלונדון ויפורסמו ביומיים הבאים 🙂

      הגב
  10. סופי
    21 באוגוסט 2017 at 21:11 (3 חודשים ago)

    זה מטלטל. תודה לך.

    הגב
  11. טליה
    21 באוגוסט 2017 at 21:59 (3 חודשים ago)

    תודה עלמה, זה יפהפה.
    אתמול הלכתי עם הכלב המקסים שלנו באגם (שיקגו) ובשלב מסויים הייתי צריכה להחזיק חזק את הרצועה שלו כי הוא נבח על כלב אחר . הוא כבר השתתק אבל עדיין משך קדימה בסקרנות ופתאום דרך הרצועה שלו הרגשתי את דפיקות הלב שלו, זה היה חבל טבור אדום.
    התרגשתי לאללה חשבתי משהו כמו, החיים הם קשרים נראים ונראיים פחות של דופק
    והלילה חלמתי שיש לי דופק כפול
    (אחותי התאומה-מאותה-ביצית בהריון מתקדם)

    לחייך ולחייכם ולחיי אי-נפרדות, ונפרדות
    :-*

    הגב
    • עלמה
      21 באוגוסט 2017 at 23:35 (3 חודשים ago)

      כן. ואיך שלפעמים אי נפרדות ונפרדות הן גם אותו הדבר… ברכות לאחותך תאומתך במסע הזה.

      הגב
  12. אמא לשניים
    21 באוגוסט 2017 at 22:31 (3 חודשים ago)

    "למשל, מה אהיה אחריו, האם נפשי תעמוד בזה, איך יראה לי העולם"
    וואו עלמה, זה חץ ישיר ללב שלי. שנים חשבתי שלא יהיה לי האומץ בדיוק בגלל זה.
    חשה הזדהות גדולה עם הפוסט.

    הגב
    • עלמה
      21 באוגוסט 2017 at 23:36 (3 חודשים ago)

      אני עדיין לא בטוחה שיש לי אומץ לעמוד בזה. אבל פשוט יש לי ילד, אז ממנו גם למדתי להיות אמא… תודה על המילים החמות.

      הגב
  13. דפנה
    21 באוגוסט 2017 at 23:01 (3 חודשים ago)

    מקסימה. כבר מחכה להמשך

    הגב
  14. נועה
    22 באוגוסט 2017 at 3:29 (3 חודשים ago)

    איך את מצליחה ללכוד את החמקמקים, העדינים, המתעתעים ביותר שהרגשות במילים, והמילים יפות ושבירות וחזקות גם יחד.
    קראתי פעמיים (בינתיים) ומצאתי את עצמי במילים שלך. וזה הרגיש נעים כמו חיבוק מחברה קרובה. מילים נוגעות וקרובות.
    תודה.

    הגב
    • נועה
      22 באוגוסט 2017 at 3:30 (3 חודשים ago)

      *שברגשות

      כמובן שמהתרגשות דווקא המילה הזו התפספסה לי…

      הגב
  15. מיקי אנקווה
    22 באוגוסט 2017 at 12:21 (3 חודשים ago)

    עלמה אנחנו מכירים הרבה שנים , אבל כאשר אתה קורא את מחשבות האדם השני אתה עושה היכרות מחודשת ואחרת מהיכרות הראשונית , פחדים הם כנראה חלק נחב מחיינו ומלווים אתנו יום יום מאושר זהו האדם שמצליח לחיות איתם ולהכיל אותם , את כותבת נפלא וכף ומהרהר לקרוא את מחשבותיך , למרות שאנחנו בהפרש שנים רב , המחשבות האלו מובנות ומתאימות לי מאווד , חיבוק ………..ומנסיוני זה ממשיך כל הזמן

    הגב
    • עלמה
      22 באוגוסט 2017 at 17:49 (3 חודשים ago)

      תודה רבה מיקי יקר! כמה יפה פתאום לראות אותך מגיב פה

      הגב
  16. כרמל
    22 באוגוסט 2017 at 14:33 (3 חודשים ago)

    ילדתי לפני שלושה שבועות בלידת בית מופלאה ומאתאגרת כמו העולם. הטקסט שלך על הלידה, שקראתי אז באינסטגרם שלך וחלקים ממנו כתובים גם כאן (זה שמתחיל עם רילקה) נתן לי כל כך הרבה נחמה. את הצלחת להעביר בו במילים משהו שחשבתי שלא ניתן להעביר גם בכל המילים שבעולם. את מוכשרת נורא ומרגשת אותי נורא ומייצרת לי הזדהות נעימה נורא נורא. גם בדברים הכואבים ובהחלט גם במצחיקים, עם לטפטף על אביתר טילונים ולגלות שהוא שונא שום.
    בבקשה, אל תפסיקי.

    הגב
    • עלמה
      22 באוגוסט 2017 at 17:49 (3 חודשים ago)

      תודה רבה. וכן, זה מופלא ומאתגר וכואב. לקח לי זמן להבין איך להסביר לאנשים שללדת היה הדבר הכי מאושר ויפה בחיים שלי ויחד עם זאת (לא מצד שני, אלא יחד עם זאת) הדבר הכי מפחיד וקשה.

      הגב
  17. מור
    22 באוגוסט 2017 at 14:55 (3 חודשים ago)

    איזה כיף (מותר לומר "כיף"? זו מרגישה מילה מאד רדודה ושטחית בהשוואה לטקסט שלך) לקרוא אותך כשאנחנו בדיוק באותו המצב והשלב (אני חייבת לבדוק איתך מתי בדיוק אביתר נולד, נראה לי שבינו לבין יונתן יש ממש כמה ימים).
    הולכת לקרוא את חלק 2…

    הגב
    • עלמה
      22 באוגוסט 2017 at 17:47 (3 חודשים ago)

      כן אני חושבת שיונתן נולד ממש כמה ימים אחרי אביתר. אביתר בשני ביולי.

      הגב
  18. מאיה
    22 באוגוסט 2017 at 18:38 (3 חודשים ago)

    מקסים ומקסימה! תודה על מילים שמנקבות את הלב ועוזרות לקרוא לרגשות בשמם.
    גם אצלי החרדה היא איבר שגדל עם ההריונות והלידות, היא עדיין מפתיעה אותי.
    הבדידות לעומתה הפכה אצלי לחברה לא מאיימת, במידת מה אהובה אפילו.
    בהצלחה בדרככם החדשה, נשמע שהיא הולכת להיות מרגשת מאוד!

    הגב
    • עלמה
      22 באוגוסט 2017 at 20:05 (3 חודשים ago)

      תודה רבה. בינתיים הדרך הזה יפה וחדשה ונעימה. ואביתר התגלה כילד הרבה יותר נוח מאשר איך שהיה כעובר 🙂 בבטן גרם לי להקיא בלי סוף ומחוץ לגוף הוא ממש חמוד ונעים

      הגב
  19. הילה
    22 באוגוסט 2017 at 23:08 (3 חודשים ago)

    כמה שאת מדויקת! הורות היא אכן מקום בודד. כל כך מאתגר וטוטאלי, דומה לשל האחרים ועם זאת הכי אישי ופרטי ושונה.

    הגב
    • עלמה
      23 באוגוסט 2017 at 0:05 (3 חודשים ago)

      אבל לפעמים ממתיקים את הבדידות באיזה פרוסת עוגת גזר וקפה חזק וטוב 🙂

      הגב
  20. שני
    23 באוגוסט 2017 at 9:32 (3 חודשים ago)

    היי עלמה, כיף לקרוא, להזדהות. עכשיו ילדתי את ביתי השלישית (וקראנו לה אלמה), הבדידות הזו של להיות אמא, של הלידה. ויחד עם זה ילדתי עם דולה ומיילדת נפלאה שגרמו ללידה להיות קצת לא רק שלי… ויכולה גם להגיד שעם הבן הראשון שלי לקחה לי שנה להבין מה זה להיות אמא ויחד עם זה לחזור להיות אני עצמי. ואני עדיין לומדת. שיהיה במזל טוב ובהצלחה. זה מסע מאתגר ומיוחד מעין כמוהו. תמשיכי לכתוב

    הגב
    • עלמה
      23 באוגוסט 2017 at 17:31 (3 חודשים ago)

      כן, זה מסע שממשיך. חשבתי שהוא יגמר בלידה ובאמת חלק מהמסע נגמר שם, אבל עכשיו המסע הזה ממשיך במקומות אחרים

      הגב

כתיבת תגובה