גרניטה אבטיח ועראק

גרניטה אבטיח עם עראק

שתיים בלילה ובחוץ גשם שוטף אבל חם מאוד וחנוק. לרגע היא לא בטוחה באיזה עיר היא עכשיו, מבין כל הערים וכל הדירות שהיא כבר גרה בהן, מבין כל הלילות שבהן נדודי השינה זימזמו לה מקצבים עתיקים, מטרידים, מבין כל הדאגות, מבין כל הפעמים ההן ששוב שאלה את עצמה איך הגעתי לכאן ומה אני עושה ומה יהיה איתי, ומה התוכניות הלאה, והקשיבה לנשימות שלו לידה על המיטה, וניסתה להרגע, ולא הצליחה, היא לא בטוחה הפעם באיזו עיר.

אבטיח

היא פותחת את מסך המחשב ומעלה אור במנורה הקטנה שעל השולחן וחושבת לעצמה על הדחף הזה תמיד לכתוב ולשחזר עולמות בדיוניים ולהשקיט בעזרת הקלדות זריזות או משיכות של עט במחברת את הפעימות המהירות מידי של הלב. מוזר לה שהיא שוב במצב הזה, וגם קצת מעציב אותה נדודי השינה, ומצד שני היא מוקירה את השעות הגנובות של השקט ושל הכתיבה ושל הפחד שיש בו גם הרבה מאוד כנות ואפילו נחמה.

היא כותבת לעצמה סיפור לילה טוב טיפשי ומתקתק ואוכלת מהפריזר גרינטה של אבטיח, ושותה יחד עם זה תה קמומיל, כאילו היא בבת אחת משפחה שלמה בגוף אחד: סבתא ששותה תה וילדה שאוכלת קרטיב, ואמא שמספרת סיפור לתינוקת.

DSC_8985

בסיפור שלה יש שתי נשים שנוסעות כל יום ברכבת התחתית בניו יורק, שתיהן את הנסיעה הארוכה מברוקלין, לכיוון אפר ווסט סייד, לאחת שיער ג'ינג'י ולשניה שיער שחור. זו עם השיער השחור יורדת בתשעים ושש והג'ינג'ית ממשיכה למאה עשרים וחמש, הן כמובן מעולם לא דיברו, אבל הן עולות כל יום באותה שעה, וזו שיורדת במאה עשרים וחמש תמיד מתגעגעת לזו שיורדת בתשעים ושש כשהיא יורדת ומשאירה אותה לנסוע את שאר התחנות לבדה. הגעגועים וגם הכעס מכבידים עליה, והיא מחליטה יום אחד לרדת אחריה בתשעים ושש ולהגיד לה משהו רציני, משהו חגיגי, משהו כמו את חלק מהחיים שלי ואני חלק מהחיים שלך, אי אפשר להתעלם מזה, תפסיקי להתעלם מזה, אנחנו נוסעות כל יום ביחד למעלה משעה ואני מכירה כל פסיק וכל נקודה בפנים שלך, ואת הספרים שאת קוראת, ואת המהירות שבה את מחליקה על האייפון שלך מיילים, ואת החיוכים העצובים שלך כשמישהו עולה לרכבת ושר ומבקש שאלוהים-יברך-אותך-אולי-יש-לך-כמה-מטבעות, אני מכירה את הכובע שלך והמעיל אבל גם את הגופיה ולמרות שאנחנו מעמידות פנים שאנחנו זרות גמורות גורלך קשור בגורלי, אני מכירה אותך כמו שאנשים שהסתכלו מספיק זמן על הכוכבים כבר יודעים לראות בין כל הנקודות הנוצצות צורות של דובים ושל קשתות ושל עקרבים משוננים ואכזריים, אל תעזבי אותי ככה שוב ושוב יש לי בעצם עשרים ותשעה רחובות שאני נוסעת לבד.

זו עם השיער השחור מקשיבה לזו עם השיער הג'ינג'י ומזיזה את המשקל מרגל אחת לרגל השניה. נעלי הספורט שלה חורקת קצת אבל אי אפשר לשמוע בתוך מהומת הרכבת והאנשים השועטים, כי עד שזו עם השיער הג'ינג'י סיימה לדבר כבר הגיעה הרכבת הבאה. זו עם השיער השחור לא אומרת כלום, רק נותנת לאישה עם השיער הג'ינג'י את היד, ועולה איתה לרכבת הבאה, והן נוסעות יד ביד עד התחנה של מאה עשרים וחמש.

לימון

והיא שכותבת ומוצצת כפית קפואה משאירה אותן שם בתחנה של רחוב מאה עשרים וחמש, עד שהרכבת מתרחקת, ומכבה את האור ואת המסך של המחשב, ומחזירה את הגרניטה למקפיא, שלוש וחצי לפנות בוקר כבר, וגשם חזק יורד מחוץ לחלון, אבל גם חם מאוד, והיא אומרת לעצמה לילה טוב ומבטיחה סיפור חדש מחר ומכסה את עצמה בשמיכה ומזכירה לעצמה באיזה עיר היא עכשיו, ומאחלת לעצמה שיהיו לה רק חלומות טובים.

orekh1

כמה טיפים חשובים: 

מתיקות. כבר הצהרתי על זה יותר מפעם אחת, אבל אני לא ממש אוהבת טעם מתוק-חזק (מעדיפה מתיקות יותר עדינה). אם יש לכם אבטיח טוב ובשל הוא בכל מקרה מתוק למדי, ולכן ארבע כפות סוכר בהחלט יספיקו. אם האבטיח שקניתם לא ממש מוצלח (וזה קורה לפעמים) או שאתם אוהבים מאוד מתוק, אפשר להעלות את כמות הסוכר לחמש כפות.

מרקם. ההבדל בין גוש קרח ענקי שבקצה שלו יש שלולית מיץ מעיקה לבין גרניטה מהממת שהיא רסיסים קטנטים של קרח מתוק שנמסים בפה, קשור בעיקר באיך מקפיאים את הנוזל ואיך מפרקים אותו. צריך לגרד את הגוש הקפוא עם מזלג, ולפורר ממנו בעדינות את הפתיתים העדינים שלו, לא לחצוב בתוכו ולשבור אותו לשני גושים ענקיים שכל אורח מקבל אחד מהם בצלחת. זה לא עובד. כדי שכל העניין של לגרוף את הגרניטה יעבוד לעשות את זה בצורה יעילה (לפני שהגרניטה שלכם גם תימס ותהפוך למיץ חזרה) צריך להקפיא את הנוזל בכלי לא עמוק ודי רחב, למשל תבנית. התבנית המושלמת לזה היא תבנית מתכת מהסוג שמכינים בו בראוניז, שתקרר את כל החלקים הקפואים ממש ממש טוב. כשמגרדים את הגרניטה כדאי להתחיל מהקצוות, שתמיד מפשירים ראשונים, ואז להתקדם משם.

DSC_9134

 

7 Comments על גרניטה אבטיח ועראק

  1. ליאורה
    31 באוגוסט 2013 at 21:06 (4 שנים ago)

    עלמה יקרה, מאי שם מעבר לאוקיינוס הסיפור שלך נגע וריגש אותי. לפעמים הבלוג שלך הוא קצת כמו נסיעה בוקר בוקר עם אדם זר בסאבווי. את הופכת לחלק מחיינו ורציתי להגיד לך את זה. אולי ככה קצת פחות בודד. שנה טובה !
     

    הגב
  2. נועה
    1 בספטמבר 2013 at 18:31 (4 שנים ago)

    לפני כמה שנים הייתה לי רבע שעה של נסיעת רכבת לעבודה ואחריה כמה דקות של הליכה. בכל יום באותה שעה, אני ועוד שלושה אנשים ירדנו יחד מהרכבת, חצינו לצד השני והלכנו את הדרך המלוכלכת עד לכביש. אני זוכרת איך חייכתי לעצמי כשההוא קנה נעליים חדשות ושיום אחד אחת מהנשים לא ירדה איתנו מהרכבת וידעתי שהנה היא ילדה סוף סוף, ואפילו לא ידעתי אם זה בן או בת.
    מעולם לא יצרנו קשר עין. אבל ידעתי שיש כמה דקות ביום שבהן הם מכירים אותי טוב יותר מכל אחד אחר ואהבתי את האנשים האלו, שידעתי עליהם הכל ולא ידעתי עליהם כלום.
    תודה שעזרת לי להזכר.

    הגב
  3. דפנה י.
    2 בספטמבר 2013 at 16:57 (4 שנים ago)

    החום הלח הזה הוא באמת נוראי ומה שנורא יותר הוא שהגשם שיורד כל פעם רק מחמיר את הבעיה, לא עוזר ולא משפר או מקרר את האוויר.
    כתבת מופלא, כתמיד, אפילו הייתי צריכה טישו, אבל אולי זה רק כי אני במצב רגשני מהרגיל.
    הגרניטה נשמעת מושלמת להפגת החום וגם קצת מהגעגוע.
    שנה טובה!

    הגב
  4. נעה
    3 בספטמבר 2013 at 18:20 (4 שנים ago)

    הכרתי אותך דרך המתכונים, ונשארתי בגלל הכתיבה המופלאה.
    את פשוט מהממת!
     
    ושנה טובה!

    הגב
  5. רותם
    28 בספטמבר 2013 at 23:56 (4 שנים ago)

    הי עלמה, תודה על המתכון ועל הכתיבה הנפלאה-כתמיד.
    תודה על הבלוג הזה, ומזל טוב ליום הולדתך. סלילה על האיחור הלא אופנתי בכלל.
    הרבה אושר, יושר ואומץ פנימי (כפי שיש לך).
    האבה אהבה, הנאה ובישול. באהבה אנונימית, רותם.

    הגב
  6. רותם
    28 בספטמבר 2013 at 23:58 (4 שנים ago)

    *סליחה.
    **הרבה
    אי הנוחות שבכתיבה באייפון..
    את לא חייבת (כמובן) לפרסם את התגובה הזו, או זו שלפניה.
    לילה טוב ושבוע נפלא

    הגב

כתיבת תגובה