יורד פה שלג, ויורד כאן גשם, והטמפרטורות בקלות יורדות מתחת לאפס, ולאנשים יש מעילים חמים ומגפיים אטומות והשלג מפונה מהכביש בשעות מסודרות והחורף, אלגנטי ועדין שכמוהו, מתנהל ליד החיים ולא מעליהם או בתוכם. בארץ זה כמובן אחרת. בארץ כל שנה החורף הוא נרניה: ממלכה שלמה, קסומה וזרה ומחרידה שנפתחת בתוך ארון הבגדים. סערות והפתעות, כבישים […]
לא שאני הולכת לחדש לכם, אבל אפונה היא מלכת הירקות. משהו בירוק-ירוק הזה, במתיקות, בצורה העגלגלה של האפונים עצמם (שלא לדבר על זה שהפרחים מריחים נפלא בעונתם ושמרק אפונה זו הסיבה העיקרית לזה שיש חורף בעולם). אם התמזל מזלכם ונפלתם בעונה (הקצרה) של האפונה על אפונה טרייה- זו בכלל חגיגה.
הפסיק הגשם וקצת פחות קר. אורות קטנים דולקים על כל העצים בשדרה. דוכנים של שקדים חמים מבושלים בסוכר. בפארק יש זוג מבוגר. הם יושבים על ספסל. היא הורידה את המגפיים והוא עושה לה מסאז' בכף הרגל. אני לא מכירה את השביל הזה. הברווזים השמנים שוחים לאט והצורות שהם עושים על המים שקטות ועגולות. גברים […]
הימים האלה, השבועות האלה, שאת מגרדת את המדרכה כמעט מלמטה, כי גם אפור וגם קר וגם נמאס לך כבר מכל מיני דברים שלא מסתדרים. הימים האלה שבהם את כועסת על עצמך על כל מה שלא עבד, שאת שואלת את עצמך איך הגענו עד הלום, הימים של מוגבלות הגוף, עצלות הרוח, של הרצון להתחפר בתוך קונכייה […]
נזכרתי היום בשורה משיר אהוב מפעם: גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות. אני עכשיו בדיוק להפך: מספרת לעצמי בערגה שהיד הפתוחה והחבושה הייתה פעם אגרוף, ופעולות, ובישולים, ועצמאות. ושכל זה עוד יקרה בקרוב. אני מתאמנת על קיפול היד ועל גמישות, לוקחת כל יום את הכדורים שאני צריכה, ובכל זאת משתדלת, לפחות פעם בשעה, לדחוק […]
האגדה מספרת על יהודי אחד שגר בבית קטן בעיירה אוקראינית עם אישתו, אימו, וששת ילדיו. כשנולד בנו השביעי החליט האיש שהבית הקטן צר מלהכיל את כולם, והלך להתייעץ עם הרב. רבי, אמר לו היהודי, בביתי גרות עשר נפשות, אבל הבית צר והרעש רב ואין מקום לנוע. מה לעשות? אמר לו הרבי, תכניס אל הבית את […]
"תאמיני לי," אמר לי הרופא בחדר המיון " אם לא היו טבחים ושפים בעולם לא הייתה לי עבודה". אני בטוחה שהוא הגזים, אבל באותו הרגע המילים שלו ניחמו ושימחו אותי. אומנם חתכתי לעצמי את האצבע ממש עמוק ובצורה ממש טיפשית, אומנם צרחתי מכאבים ונבהלתי מכל הקטע הזה של אמבולנס ובית חולים ודם, אומנם בכיתי כמו […]
ארבע וחצי לפנות, בדרך חזרה ממסיבה בברוקלין. הגוף והנפש והפנים מרוקנים מרוב מאמץ להתחבב, להתנחמד, להשתרבב לתוך איזו פקעת אנושית צפופה שבה כולם דוברים את השפה, שפת הגוף ושפת הפה, ורק אני כבדה ולא שייכת. משובללת אל גוף מרוב המאמץ להציג את עצמי כמישהי מגניבה מאוד, וגם הבדידות שמאחורי כל העירבוביה הזו. הכל מבפנים שורף […]
אחד הדברים המפתיעים שהולכים ומתבררים לי לגבי העניין הזה של לגור בניו יורק, הוא כמה הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי, למרות שאני כבר כאן, במצב שלא ברור לי בו עד הסוף עד כמה אני בניו יורק ועד כמה אני בעצם בישראל. תחושה של משהו מקפץ בפנים, אולי ג'טלג ריגשי כזה, להיות בכמה מקומות בו […]
פאבלו נרודה/ סונטה מספר 35 (תרגום שלי מהגרסא באנגלית, המקור כמובן בספרדית) אַתְּ הַיַּלְדָּה שֶׁל הַיָּם, בַּת דּוֹדָתוֹ שֶׁל שִׂיחַ הָאוֹרֵגָנוֹ, שַׂחְיָנִית, גּוּפֵךְ טָהוֹר כְּמוֹ מַיִם, בַּשְׁלָנִית, דָּמֵךְ טוֹבְעָנִי כְּמוֹ קַרְקַע, כָּל מה שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה מָלֵא בִּפְּרָחִים, עָשִׁיר בְּאֲדָמָה. עֵינַיִךְ שָׁטוֹת לַמַּיִם, וְגַלִּים נִשָּׂאִים. יָדַיִךְ מוּשָׁטוֹת לָאֲדָמָה, וּזְרָעִים מְרַטְּטִים אֲדָווֹת. אַתְּ מַכִּירָה אֶת […]