טופו בלימון וקוקוס

DSC_4361אם בלילה אחד את יוצאת החוצה, נניח לחצי שעה, או קצת פחות, וכשאת חוזרת הביתה הדלת איננה נפתחת.

בחוץ הטמפרטורה היא מינוס שבע עשרה מעלות, ואת לובשת רק מכנסי טרנינג מהוהים ומגפיים. המפתח שלך איתך, אבל המפתח של האיש שלך נשאר כנראה תקוע בדלת מבפנים, ואת לא מצליחה לפתוח.

את יודעת שהוא חולה, ושלפני שיצאת הוא לקח שני כדורי אספירין ונכנס למיטה לישון. את מצלצלת בפעמון, ודופקת על הדלת, והוא לא פותח. את יורדת למטה ומצלצלת מהאינטרקום, כדי שישמע את הצלצול ויתעורר. הוא לא מתעורר. פתאום את מבינה שאולי הוא ישן חזק באמת, ואולי לא תצליחי להיכנס הביתה כמה שעות. הפלאפון הסלולרי שלך נשאר בבית, וגם ארנק אין עלייך עכשיו. מה תעשי.

DSC_3998

את עולה שוב למעלה, לדפוק על הדלת ולצעוק, הפעם יותר ביאוש, ומשליכה את המפתחות שלך בזעם על החלונות של המטבח, כדי שהרעש יעיר אותו. הוא לא מתעורר. את צועקת. בהתחלה את צועקת את השם שלו ואחר כך את צועקת תפתח לי, ואחר כך את צועקת נו, נו, נו יא אללה כוס אמא שלך תפתח לי את הדלת, נו, כוס אמא שלך.

קר לך מאוד ויותר משקר לך את כועסת ומיואשת, והצלצולים שלך בדלת נעשים יותר תכופים ויותר חזקים. הוא לא קם ואת חושבת לאן אני אלך עכשיו, ואת חושבת שאין לך לאן ללכת עכשיו, ואת חושבת שלפעמים זה כל כך כל כך קשה להיות בעיר זרה ושאין לאן ללכת. את יורדת שוב למטה, בפעם החמישית, לצלצל מהאינטרקום והאנשים רואים אותך בוכה על הדלת וזה נראה להם אולי קצת כמו קטע מסרט ואת מתעלמת ממה שהם מנסים להגיד לך בשפה שאת לא מבינה. ואת חושבת לאן אני אלך עכשיו. הייתי רוצה שיהיה לי לאן ללכת. את יודעת שלמרות שאת גרה כאן יותר מחצי שנה את לא בטוחה איך ללכת לבית של החברה ההיא שגרה ברובע השביעי בלי ללכת לאיבוד, ואת גם לא יודעת באיזה כפתור תצלצלי באינטרקום אם תגיעי. אין סיכוי שתמצאי את זה בלי טלפון.

DSC_4031

את חושבת לאיפה אפשר ללכת עכשיו. השעה כמעט חצות. המחשבה הזו חוזרת לך בראש, לאן אני אלך עכשיו, לאן אני אלך עכשיו, אין לי לאן. וזה עושה לך לבכות ויש בזה משהו קצת נעים כי לפחות את יכולה לבכות וככה להעסיק את עצמך בשעות הקרות ואולי אפילו לארח לעצמך חברה, כאילו את איזה כלבלב מיואש שמצאת ברחוב בקור הזה, ואת יכולה ללטף את עצמך באוזניים ולהגיד טובה, טובה.

את עולה למעלה ודופקת שוב על הדלת והדמעות על הפנים שלך מתערבבות בנזלת וביבבות כאלה עצבניות ואת אומרת לעצמך שהכל ממש בסדר, הכל בסדר כי הבית קרוב מאוד ויש רק כמה סנטימטרים בודדים של דלת בינך לבין הבית החם שבו אפשר להוריד את המגפיים הרטובות ולצחוק על כל זה, ולהתחבק, ולשמוח שנכנסת, ולהתנצל על זה שהוא ישן כמו מת, ולהגיד זו לא אשמתך, אני יודעת שיש לך חום, ולהגיד כמה מצחיק היה הכל, ושכל הדבר האיום והקר והמעצבן הזה יהיה בדיעבד.

DSC_4088

ובסוף באמת אחרי שעה וחצי הוא מתעורר פתאום ופותח, והוא באמת מתנצל ואת באמת סולחת, ומשהו מהתחושה הזו של הפחד והקור ולאיפה הולכים בעיר זרה נראה לך קצת מגוחך, אבל יחד עם זאת אמיתי מאוד, כי שעה וחצי זה הרבה זמן, הרבה הלמות לב והרבה רגעים של זעם והרבה צלצולים בדלת והרבה דקות והרבה שניות והרבה כעס. ואתם מתחבקים את זה החוצה מהחיים שלכם, והעיניים החומות שלו מסתכלות עלייך והוא מכין תה, וכל החלק הזה שבו נשענת על האינטרקום למטה ובכית וקיללת אותו נראה רחוק ודבילי, הנה עוד רגע זה הופך להיות רגע של עבר שלא תזכרי, אבל אולי תזכרי קצת, ואת מחממת שמן זית בווק הגדול וחותכת ירקות ומכינה משהו חריף וטעים ומשביע וחם ואומרת לעצמך שהכל ממש בסדר ובכל זאת בא לך, כמו באיזו קלטת אודיו מהסוג שהיית מאזינה לו כשהיית ילדה, שאפשר יהיה להריץ את הזמן קדימה, ולשמוע את הגלגלים של הטייפ מקרקשים, ושכל הדבר הזה יהיה כבר משהו שקרה ממש מזמן.

split1כמה טיפים חשובים:

לימון. בעיני בלי הפרוסות של הלימון המנה כולה נעשית סתמית. הלימון הוא מאוד דומיננטי, ואני לא מוותרת גם על הקליפה, שנותנת ארומה מרירה וחמצמצה לכל העניין. אם זה קצת אינטנסיבי לכם מידי, אפשר להשתמש רק בחצי לימון, אבל חבל לוותר עליו בכלל. חשוב בכל מקרה לנסות לפרוס פרוסות דקיקות ביותר, ולשטוף את הלימון היטב כי הקליפה מצופה לפעמים בכל מיני לכלוכים או בשעווה שממלאים בה את רוב פירות ההדר כדי שיראו יפה בסופרמרקט. אני אוכלת במנה הזו הכל, כולל תרמילי הל שלמים וקצת מבושלים (יאמי) וכולל את הלימונים, אבל אנשים עדינים יותר יכולים לוותר על אכילת הלימונים עצמם. בכל מקרה הטעם יורגש בתבשיל וברוטב.

הל. כשמשתמשים בתרמילים של הל צריך לדפוק אותם קצת לפני שהם נכנסים לסיר, רק כדי לנפץ את התרמיל ולתת לגרגירים להתפזר בתבשיל. אם יש לכם מכתש ועלי עשר שניות שם יעשו את העבודה, אבל אם לא גם מעיכה של התרמילים עם כוס על קרש חיתוך בהחלט עושה את העבודה.

זרעי כוסבה. כן, עוד מתכון עם זרעי כוסברה. ויבואו עוד הרבה. באמת שכדאי לכם לקנות קצת מהתבלין הזול והמגניב הזה, הוא מתאים בהמון תבשילים ונשמר לנצח במזווה והוא עולה כמעט שום דבר.

שום. המתכון הכי דל בשום שהכנתי מאז שעברתי להונגירה- רק שתי שיני שום! כנראה שמדובר במעידה חד פעמית, אבל העדפתי כאן דומינטטיות של טעמי ההל והקוקוס. השום פרוס לאורך ולא לרוחב, כדי שיהיו פרוסות קצת גדולות יותר של ישרפו מיד במחבת. באופן כללי, ככל שאתם מתכננים לבשל שום לזמן ארוך יותר, אני ממליצה לפרוס אותו לפרוסות גדולות יותר.

DSC_4216

DSC_4152

המלצה קצרה לסיום:

לא מזמן יצא לי לספר לגולשים בדף הפייסבוק של הבלוג (אגב, אם לא הצטרפתם, זה לגמרי הזמן) על בלוג שגיליתי לאחרונה ונקרא "נחמה שובתת". מדובר באישה שכותבת בלוג אוכל לזכרה של אמה, שנפטרה לפני קצת יותר משנה. היא מעלה מתכונים שונים של אמא שלה (שהייתה כנראה בשלנית מופלאה) יחד עם סיפורים מרגשים וקצרים. פרוייקט מאוד יפה ומקורי, שווה לכם להציץ.

שיהיה שבוע מעולה,

עלמה

DSC_4267

39 Comments על טופו בלימון וקוקוס

  1. נטלי
    21 בפברואר 2012 at 13:00 (5 שנים ago)

    אפילו סיפור פשוט כל כך לכאורה את מספרת בצורה נפלאה, ואני קוראת אותך בשקיקה. נראה טעים!

    להגיב
  2. עדי
    21 בפברואר 2012 at 13:05 (5 שנים ago)

    נראה קל ומעולה!!

    להגיב
  3. דרית
    21 בפברואר 2012 at 13:13 (5 שנים ago)

    הי
     נזכרתי בנשכחות מלפני 15 שנה רהבנים שלי ישנו עוד יותר חזק
     ולקח לי שעות להכנס הביתה כמעט היה בוקר

    לפני שבוע קניתי פעם ראשונה קובית טופו עכשיו אני יודעת מה לעשות איתה
      

    להגיב
    • dvarimbalma
      21 בפברואר 2012 at 13:15 (5 שנים ago)

      מצחיק. כנראה שזו חוויה רווחת בהרבה ממה שחשבתי (להיתקע בחוץ).

      להגיב
  4. אפרת
    21 בפברואר 2012 at 13:21 (5 שנים ago)

    ואהו איזה סיפור. גם אני הייתי כל כך בוכה…
    ואת הטופו בהחלט אנסה, נשמע מאד טעים.

    להגיב
  5. מאיה
    21 בפברואר 2012 at 13:21 (5 שנים ago)

    אני ממש מקווה שהסיפור הזה לא אמיתי, בכל אופן, אני מבינה את ההרגשה שאת בעיר זרה ואין לאן ללכת. כשאני גרתי לבד בעיר זרה בארה"ב לכמה חודשים נפלתי באמצע הכביש ופתחתי את שתי הברכיים. ישבתי שם על אי התנועה ומיררתי בבכי לחמש דקות תמימות, ואף אחד מהנהגים שזחלו מצדדיי בפקק לא טרחו לעצור או אפילו להעיף מבט. הומלס מסומם חלף על פני ודילג מעלי בצעד גדול. בדרך הביתה בתחבורה הציבורית בכיתי בכי חנוק והסתרתי את הפנים מרוב בושה. ידעתי שאף אחד לא יחבוש אותי או ישים לי יוד, או אפילו יתן לי נשיקה כדי שיכאב פחות. אין מילים לתאר את ההרגשה הנוראית הזו. בו ברגע רציתי לזרוק את הכל ולעלות על מטוס בחזרה. 

    להגיב
    • dvarimbalma
      21 בפברואר 2012 at 13:24 (5 שנים ago)

      סיפור אמיתי לגמרי (כל הסיפורים שלי הם אמיתיים). והסיפור שלך נשמע גם הוא נורא. נראה לי שזה חלק מהעניין בהלעיז לנסוע רחוק. לפעמים את מרגישה, ובכן, רחוקה. וזה קשה.

      להגיב
  6. נעה
    21 בפברואר 2012 at 14:01 (5 שנים ago)

    את כותבת כל כך יפה 🙂 כיף לקרוא את הסיפורים שלך, וגם המתכונים מצויינים (אני מנסה אותם וקוראת את הסיפורים שלך כבר תקופה)

    להגיב
  7. נגה
    21 בפברואר 2012 at 15:57 (5 שנים ago)

    קראתי את הסיפור בדמעות אמיתיות של זרות והזדהות. לפני כמה ימים בכיתי ברחוב בעיר הזרה שלי, והרגשתי כל כך לבד שכמעט נכנעתי להצעת חיבוק של הומלס חייכן. זה נורא, כשאין לאן ללכת. אבל יש גם משהו מנחם בבדידות מטורפת שכזאת, בלגיטימציה לבכות מכל הלב ועם כל הריאות. לא?

    להגיב
  8. גל
    21 בפברואר 2012 at 16:24 (5 שנים ago)

    ואו, איזה פוסט!
    בדרך כללי קשה לי אצלך להפריד את התגובה לסיפורים מהתגובה למתכון, אבל הפעם הקור של העיר והייאוש ממש עברו לפה, וברגע זה התהפך ויכולתי ממש להתנחם בתבשיל החם.
    זה נראה נפלא!

     

    להגיב
  9. נחמה
    21 בפברואר 2012 at 16:32 (5 שנים ago)

    כמה יפה ומדוייק את כותבת…
    סיפור מקסים..!
    ו…תודה 😉 

    להגיב
  10. ponetium
    21 בפברואר 2012 at 20:54 (5 שנים ago)

    נתת לי שראה לארוחת הערב(בעיקר כי בדיוק נקנה טופו, אבל אין לי לא זרעי כוסברה ולא הל, אז זה לא היהה ממש המתכון שלך)אין דבר, חתכתי לי טופו, לימון, פלפל ג'ינג'ר ושום. הוספתי גזר וכרישה – והקפצתי עם קוקוס, פלפל שחור, סויה ופלפלונים חריפים ודבש ברוטב. מעל זה חתכתי כוסברה טריה(במקום הבצל הירוק וזרעי הכוסברה). זה היה חריף וטעים בטירוף (לימון מוסיף המון, מסתבר) באמצע האכילה נכנס לי פלפלון לפה והתחלתי להשתנק. למזלי היה אבוקדו שיציל.

    להתקע מחוץ לבית זה נורא לא נעים, במיוחד במקום זר. במיוחד אם מהצד השני מישהו שאוהבים. 
    כמו שגל ציין לפניי, המתכונים-סיפורים שלך מביאים איזה ניגוד. הניגוד הזה בין הסיפור למתכון גורם לי מאוד להתחבר לזה שמזון, מכיל גם את הסיפורים שמספרים עליו. שהם אמיתיים, ונספגים בנו יחד עם אבות המזון.

    להגיב
    • dvarimbalma
      21 בפברואר 2012 at 21:01 (5 שנים ago)

      תשמעי, גם בלי זרעי כוסברה והל, המנה נשמעת שווה ביותר (כוסברה טרייה= אום נום נום נום). בהחלט תגובה מהירה בהתחשב בעובדה שהמתכון פורסם לפני כמה שעות. ולגבי הפלפל- אם לא נשתנק, איך נדע שיש לנו פלפלון איכותי באמת?!

      להגיב
  11. ponetium
    21 בפברואר 2012 at 22:16 (5 שנים ago)

    מאיזה סיבה לא מתאפשר לי להגיב לך ישירות. בעע.
    לגבי מהירות התגובה: טופו מוקפץ עם דברים אקראיים שמצאתי במקרר זו מנת הדגל שלי (לארוחת ערב), ותוספת לימון זה משהו שמעולם לא ניסיתי (אננס אגב, הוא תוספת מגניבה, כמו גם בננה לא בשלה, אם את מחובבות הז'אנר) – אי לכך רצתי אצתי לנסות – ויצאתי שבעה ומרוצה. אני מאוד אוהבת את הבלוג שלך *חנפנות חנפנות*. 
    אכן, כוסברה טריה זה החיים. אני עדיין תוהה כיצד זה שאנשים נהנים לשנוא אותה. 

    להגיב
  12. הדר
    22 בפברואר 2012 at 14:57 (5 שנים ago)

    כתוב מרגש ואישי, ממש קיוויתי שהוא יתעורר מהר כשקראתי את זה…

    להגיב
  13. יערה
    22 בפברואר 2012 at 22:21 (5 שנים ago)

    זה נשמע כמו סרט רע ומתסכל, אני לגמרי הייתי מתחילה לדאוג שקרה משהו אי אפשר לשיון כל כך עמוק 🙁
    אני שמחה שהיה סוף טוב וטעים..

    להגיב
    • dvarimbalma
      24 בפברואר 2012 at 10:10 (5 שנים ago)

      כן, זה נכון. באיזשהו שלב תהיתי האם הוא בחיים, מאחר והוא ישן כל כך חזק. אבל ידעתי שהוא לקח תרופה והיה חולה, אז הנחתי שהוא פשוט ישן היטב.

      להגיב
  14. נעה
    24 בפברואר 2012 at 2:21 (5 שנים ago)

    איזו חוויה עגומה. גם לי יצא להיתקע לאחרונה מחוץ לדירתי החו"לית, אבל לא בנסיבות כל כך מייאשות. המתכון נראה נפלא ועושה חשק להתנסות שוב בהכנת מנות הכוללות טופו.
    והנה אנקדוטה משעשעת ולא קשורה – לפני כמה לילות חלמתי שאת מכינה לי עוגה ועוגיות. לא נפגשנו גם בחלום, אבל היה ברור שאת הכנת אותן (והן היו מאוד טעימות). חלומות בזמן הריון הם דבר מאוד מוזר.

    להגיב
  15. יובל
    25 בפברואר 2012 at 22:11 (5 שנים ago)

    את בכל פעם מצליחה להפתיע אותי מחדש עם הכתיבה שלך. באמת – כמעט ויצא לי "את ממש כשרון מבוזבז, למה את לא עושה משהו עם הכתיבה שלך?" אבל בעצם את עושה, ועושה אחלה.

    אני לא סובל טופו, למעט במקומות מאוד ספציפיים כמו אגאדאשי-דופו או מיסו, אבל אני מנסה לחשוב איך בכל זאת אני יכול להשתמש במתכון הזה (השילוב של קוקוס ולימון נקרא מעניין מאוד, האמת שבהתחלה חשבתי שעשית משהו קינוחי מטופו) – צריך לחשוב. כרגיל, הפוסטים שלך גורמים לי לחשוב.

    שבוע מצויין. 

    להגיב
  16. הילה
    26 בפברואר 2012 at 15:02 (5 שנים ago)

    אולי אלו החוויות הדומות וכנראה שבטח כשרון הכתיבה הנוגע שלך שמצליח תמיד להרעיד לי כמה נימים חבויים. את מרגשת.

    להגיב
  17. שרה
    26 בפברואר 2012 at 15:31 (5 שנים ago)

    כתבת כל-כך יפה ומרגש !  ממש הרגשתי כאילו אני נמצאת שם איתך על המדרגות בלילה הקר 🙂 .
    טופו אני פחות אוהבת , אבל את הכתיבה … אני מאוד אוהבת!

    להגיב
  18. שרון
    27 בפברואר 2012 at 14:00 (5 שנים ago)

    בלוג נהדר ומתכון נהדר!

    להגיב
  19. דפנה י.
    29 בפברואר 2012 at 13:05 (5 שנים ago)

    מאז שעברנו לחו"ל, החרדה הכי גדולה שלי היא שאאבד את צרור המפתחות שלי ולא אוכל להיכנס הביתה. אנחנו גרים בעיר קטנה. אוכל בקלות ללכת ולשבת בספרייה או באוניברסיטה, לחכות בחימום עד שאלון יחזור הביתה. אבל עדיין זה מפחיד.
    לא יכולה להעלות על דעתי מה אעשה אם זה יקרה ואהיה בלי פלאפון ובלי ארנק.
    אני שמחה שהדלת נפתחה בחוץ. ומקווה שאחרי הטופו זה מרגיש כמו חלום רע, אבל רחוק-רחוק.

    להגיב
  20. חן שוקרון
    7 במרץ 2012 at 11:27 (5 שנים ago)

    וואו! זה קרה לי גם לפני המון שנים כשהייתי חיילת והתארחתי בבית מסוים בלב ת"א. למרות שלא הייתי בארץ זרה לא היה לי לאן ללכת, לא היו אז פלאפונים ואת הלילה שביליתי על המדרגות של הבניין אני לא אשכח לעולם. זה גורם לך להבין שלפעמים דברים שנראים לנו ברורים מאליהם (בית חם, מיטה לנוח) לא תמיד הם כאלה.
    שולחת לך חיבוק ישראלי חם 🙂

    להגיב
  21. שירה רעה
    21 במרץ 2012 at 15:34 (5 שנים ago)

    שאלוקים ישלח לך בריאות רבה
    איזה ידיים גדולות
    כמה אפשר ללוש מטעמים
    כמו כיפה אדומה
    אבל זה לא הזמן לשירה אירוטית
    תמונות שכאלה עושות אדם רעב
    ואני לא מביא פסטרמה למיטה
    כמו ג'ורג' קוסטנזה
    אבל בעולם האמיתי
    ב"ה 

    להגיב
  22. חן
    11 באפריל 2012 at 20:36 (5 שנים ago)

    הכנתי ממש עכשיו בשינויים קלים (בלי הל ובצל ירוק, פלפים כתומים וצהובים במקום גמבה, סילאן במקום דבש). יצא מהמם שחבל!

    להגיב
  23. נס
    17 במאי 2012 at 13:32 (5 שנים ago)

    וואוו.. זרקת אותי לזכרון של מעשה שקרה לי לפני 35 שנים..  
    החלטתי  לנסוע  כמו גדולה ללונדון ולהפתיע את החברה הכי טובה שלי שעברה לגור שם שנתיים לפני כן…. הגעתי ללונדון, לקחתי מונית, נסעתי לכתבת של חברתי. היה ערב. ידעתי שהיא חוזרת מן העבודה בדרך כלל ב6. עליתי במדרגות לקומה השלישית עם לב מתרגש, צלצלתי בפעמון כשחיוך נסוך על פני….דמיינתי את ההתרגשות והשמחה והצהלה שתהיה שם כשתיפתח הדלת… אך.. הדלת לא נפתחה.
    כמובן צלצלתי וצלצלתי – אבל כבר הבנתי שהיא לא בבית.
    מה לעשות? לאן ללכת? האם היא נסעה לכמה ימים? האם היא מבלה אצל מישהו את הלילה? (להזכירך לפני 35 שנים- לא היו פלפונים, גם הטלפונים הבינלאומיים היו נורא יקרים ,הקשר היה במכתבים תכופים).
    הייתי הרוסה מעייפות. לא היה לי לאן לפנות, לא ידעתי בדיוק איפה אני, (פעם ראשונה בלונדון),התיישבתי מאחורי הדלת , נשענתי על המזוודה, לימדתי את עצמי לקח לעולם לא להפתיע אף אחד בביקור…. וכך ישבתי שעות ארוכות מרחמת על עצמי ומתחילה לשנוא את החברה הכי טובה שלי… למזלי הרב אחרי כמה שעות  הגיע השכן האנגלי ממול , שהזמין אותי להכנס לביתו והיה מאד אדיב ונדיב. הוא לא הכיר את השכנה שלו ממול. מעולם לא יצא להם לראות אחד את השני בחדר המדרגות… ההמשך של הסיפור בפעם אחרת… בינתיים תודה שהעלית לי את הזכרון הזה מן המגירות. אני בטוחה שזה מאפשר מקום להרבה "סיפורים מאחורי דלת סגורה" .
    והנה אני אצה רצה לקנות טופו וגרגרי כוסברה…

    להגיב
    • dvarimbalma
      17 במאי 2012 at 15:48 (5 שנים ago)

      לגמרי סיפורים מאחורי דלת סגורה. מזדהה גם מאוד עם התחושה המשונה שמתחילים קצת לשנוא מישהו מאוד אהוב שהיה אמור לפתוח לנו..

      להגיב
  24. יעל
    1 ביוני 2012 at 15:46 (5 שנים ago)

    אני בדרכ לא מגיבה בבלוג אבל שמתי עין על המוקפץ כבר מזמן והיום נזכרתי בו ובטופו שיש לי במקרר וידעתי שזאת תהיה ארוחת הצהרים שלי.
     יצא פשוט מעולה. יין לבן לא היה לי וגם הגינגר הטרי נגמר אבל שמתי אבקת גינגר ואבקת הל והמון גרעיני כוסברה וליקקתי את האצבעות. אפילו אורז החלטתי להכין בשביל להנות עד הסוף מהרוטב והוספתי לו גרידת לימון וגרעיני כוסברה.
     הלימון פשוט תוספת מעולה! ואני אאמץ אותה

    להגיב
    • dvarimbalma
      2 ביוני 2012 at 0:31 (5 שנים ago)

      תודה! כיף לשמוע. לימון זו באמת תוספת מעולה להמון דברים, ככה שלם עם הקליפה. זה נשמע קצת מוזר בהתחלה אבל אחרי שמתרגלים זה נכנס להמון תבשילים

      להגיב
  25. בר מצווה בכותל
    18 ביולי 2012 at 6:55 (5 שנים ago)

    אחד הפוסטים הטובים שראיתי בזמן האחרון נראה קל פשוט ובריא אנסה את זה היום מחר אני יגיב על זה תודה רהנ

    להגיב
  26. ישי
    14 בדצמבר 2013 at 21:53 (3 שנים ago)

    נשמה עם דבש (של דבורים) זה לא טבעוני. 
     
    אבל בטח אפשר סילאן במקום, אני אנסה – הדליק אותי המתכון החורפי הזה
     
    ודרך אגב, זה יםה איך שהתגברת בסוף על כל הסיטואציה וסלחת, יופי של זוגיות יש לכם

    להגיב
    • dvarimbalma
      17 בדצמבר 2013 at 2:17 (3 שנים ago)

      נכון לא חשבתי על זה כנראה. אפשר סילאן אבל לדעתי הכי מתאים כאן זה מייפל! ומייפל זה טבעוני!

      להגיב
  27. לאה
    12 במאי 2014 at 20:28 (3 שנים ago)

    הכנתי עכשיו ויצא טעים מאד, חוץ מהטופו שיצא קצת טפל… את חושבת שכדאי להשרות אותו לפני? ואם כן, במה?

    להגיב
  28. דודי
    1 בדצמבר 2014 at 2:21 (2 שנים ago)

    אני ממש אוהב את הבלוג שלך, אוכל טוב מלווה בסיפור טוב…

    להגיב
  29. אלינור
    4 בפברואר 2015 at 21:03 (2 שנים ago)

    הכנתי היום, ואוווו איזה מתכון מעולה!!!!!

    להגיב
    • dvarimbalma
      6 בפברואר 2015 at 20:06 (2 שנים ago)

      שמחה לשמוע!

      להגיב
  30. מיכל גולדשטיין
    8 באפריל 2016 at 20:03 (שנה 1 ago)

    זה לא אותו הדבר אבל פעם באתי לאסוף את נעמי לבוב מביתה לעולה של החוגים בכיתה ז' צלצלתי בדלת דקתי צלצלתי דפקתי צלצלתי דפקתי צלצלתי עד שהפעמון נשבר. הלכתי. בלי בדידות וזרות אבל אכן יש כאלו שמסוגלים לישון בכל מצב יש כאלו שאטמי אזניים הם חברים נאמנים מאד.

    היה לי גוש טופו וחיפשתי מה לעשות איתו. כך הגעתי לפוסט הנהדר הזה. לאור מחסור במצרכים מחליפה את הבצל בפיטריות, ואת ההל בקארי. אין לי יין לבן, אשתה אדום במקום ולמנה ראשונה אתענג על ארטישוקים מהגינה.

    מגיעים ביולי אוגסט למערב ארה"ב נשמח אם בא לכם להיפגש ביוסמיטי פארק…

    להגיב
    • dvarimbealma
      13 באפריל 2016 at 2:37 (שנה 1 ago)

      מיכלי! יוסמיטי רחוק לי ובאוגוסט מקווה בכלל להיות בישראל. אני חייבת מתישהו בביקור לצלם אוכל לבלוג בתוך הקרמיקות היפות שלך. זה נראה מעולה

      להגיב

כתיבת תגובה