שלגון יוגורט-דובדבן-סילאן

(פוסט ראשון מבודפשט. סיפור מכאן, תמונות ומתכון שהכנתי בתל אביב ועדיין לא הספקתי לפרסם בבלוג).

.

כשהייתי בת חמש עשרה התאהבתי נואשות בילד אחד מבית הספר, שלא גילה בי עניין מיוחד. הזמן וכוחו היצירתי של הזיכרון, ובמיוחד הזיכרון שקשור בגיאוגרפיה הנפתלת של ירושלים, לא מאפשרים לי לשחזר עכשיו באופן ברור את שם השכונה שבה הוא התגורר.

שנים חשבתי לעצמי שזו הייתה קריית יובל, אבל כעת אני חושבת שזו הייתה דווקא שכונה שקרובה יותר לאיזור מלחה. ואולי צומת פת. השמות מתערבבים וכל השכונות נהיית שכנות.

בכל אופן, ואת זה אני דווקא זוכרת בבהירות, הילד הזה התגורר בשכונה רחוקה יחסית מהמסלול הקבוע שלי בעיר, והקו שקישר את ביתו עם בית הספר היה קו 21.

הדבר זכור לי היטב, שכן נסעתי לא פעם ולא פעמיים, ולא שלוש, בקו 21 בימים ההם. הוא לא הגיע עבורי לשום מקום, קו 21, אבל הייתי נוהגת לעלות עליו מפעם לפעם, שמא אפגוש באותו נער שאהבתי, לגמרי במקרה.

.

מקריות היא פרויקט מסובך מאוד, מתוכנן בקפידה, מלא המיות לב וטקסיות.

הייתי עולה לקו 21 ומיד פוסעת פנימה, עד קצהו של האוטובוס, אל המקום שבו אולי הילד הזה יושב. אחר כך וידאתי שוב שהוא לא יושב במקרה בספסל קדמי יותר, כלומר, אולי הוא נרדם והתקפל קצת, ואיכשהו לא הבחנתי בו כשעליתי.

לבסוף הייתי מתיישבת, בספסל בולט מספיק ולבדי, כדי שאם יעלה ברחוב יפו יוכל לשבת איתי. הייתי מניחה את התרמיל על המושב שלידי, על מנת לשמור עליו פנוי.

נמנעתי ממבטו של הנהג במראה הקדמית. נמנעתי מלהביט בפני הנוסעים. ידעתי שאני סוכנת סמויה במשימה חשובה, שאף אחד מלבדי לא מבין, ואת הסוד המתוק והאסור הזה אני צריכה לשמור לעצמי.

אחת מכפות ידי הונחה על התרמיל שלידי, שאיש לא יזיז אותו חס וחלילה, ובשנייה תפסתי בחוזקה את ידית הפלסטיק הקטנה שבגב המושב שלפני.

אני מוקירה תודה לידיות הפלסטיק של קו 21, שנתנו לי יציבות וכוח גם כשהאוטובוס טלטל אותי בפנייה חדה מידי לעמק רפאים, כשגודש הציפיות והאכזבות כמעט הכריע אותי אפיים ארצה.

ללא ספק, ידיות הפלסטיק של קו 21 לימדו אותי להתאהב.

.

כמעט בכל יום ראיתי אותו בבית הספר, אבל בקו 21 מעולם לא נפגשנו. בבית הספר לא העזתי לדבר איתו, ואם ראיתי אותו במדרגות, בזווית העין, החשתי את צעדיי ונעלמתי מיד במסדרון.

ידעתי היטב שאם ניפגש בקו 21 זה יהיה אחרת: יהיה לנו זמן, כי כמה ארוכה הנסיעה לקריית יובל (קריית יובל?), וכל מה שיש בי, אפשר יהיה לאהוב את זה בקו 21, בשקט, בלי המולת הילדים במסדרון בהפסקה.

קשה לי לזכור שמות של שכונות, וקשה עוד יותר לקבוע תקופות ללב ולנטיותיו, אבל נדמה לי שהייתי מאוהבת בו עד גיל 18. לפעמים אני חושבת שפחות, לפעמים אני חושבת שיותר. בקו 21 אני מאוהבת עד היום, בירושלים ובמקומות אחרים.

ראיתי פעם קו 21 בחיפה, והבנתי, בכל עיר שבה יש קו 21 אני עשויה להיות מאושרת. טוב לגור בעיר שיש בה לפחות אוטובוס אחד לשום מקום.

.

שורות אלה נרשמות במחברת, על ברכיי, ברכבת התחתית של בודפשט. שוב התבלבלתי בין שמות התחנות, ועכשיו אני מבינה שהתרחקתי מאוד מיעדי ואצטרך לחזור את כל הדרך אל הרובע החמישי. אבל איני יודעת איך אחזור לשם, ואיפה אני עכשיו. האישה לידי לא מבינה אנגלית, ואני עייפה ורעבה וכל שמות התחנות נשמעים לי דומים.

פתאום הבנתי, ברעש גדול ובתנופה של מאות קילומטרים בדקה: המספר והעיר רק בלבלו אותי, כל אלו אינם אלא תפאורה דקה, מקרית, הרי זה-זה קו 21. הנה היא הנסיעה הפלאית, המשחררת. בלי המולת הילדים במסדרון בהפסקה. הרכבת הזו יכולה להמריא, והנה, ניתן להתאהב בי ממש ככה, דוהרת בבטן האדמה, מתחת לנהר הדנובה, חוצה מפשט לבודה, או מבודה לפשט, אין לי באמת איך לדעת איפה אני עכשיו.

מסע נסתר בחיפוש אחר הרובע החמישי. סופסוף עליתי על קו 21, היחיד שאי פעם רציתי לנסוע בו. אני כאן, אלוהים, אני כאן, עומדת ומתנודנדת, אוחזת בחוזקה את ידית הפלסטיק המשולשת שמעליי, הנה, כל מה שאי פעם חלמתי עליו, עומד להתרחש.

.

כמה טיפים חשובים:

פירות. לא צריך להיצמד דווקא לדובדבנים. אני מכינה את זה כאן עם פירות יער מכל הסוגים, וגם בארץ אפשר לגוון עם מנגו, תאנים, או אפרסק בשל.  מה שכן כדאי להקפיד עליו הוא היחס בין הפירות ליוגורט, והחיתוך של הפירות (קוביות קטנות) כי אחרת השלגון כולו יתפרק.

ממתיק. אני מאוהבת בסילאן ולכן ממליצה עליו בדרך כלל, אבל אפשר להחליף גם בדבש טוב או במייפל, באותה כמות.

מתקן. אם אתם נמצאים כרגע איפשהו מעל גיל עשר, ואין לכם ילדים, סביר להניח שאין לכם מתקן ארטיקים בדירה. זה חבל, וכדאי לטפל בזה כמה שיותר מהר. תבנית לארטיקים, כזו שעשויה מפלסטיק ואפשר לתקוע בה כל סוג של מיץ/פרי/יוגורט ולהכין ארטיק עולה בערך עשרה שקלים והופכת את הקיץ שלכם לחביב יותר. תעשו את ההשקעה.

שומן. תעשו לי טובה, ואל תשתמשו ביוגורט בלי שומן. גם ככה העניין הזה של אפס אחוז די מגעיל אותי, אבל במקרה הזה באמת חבל, כי הוא מיימי נורא וכשהוא קופא הוא קרחי נורא- ולא רך ושלגוני כמו יוגורט נורמאלי. כמו כל מאכל פשוט שבקושי מתעסקים בו, גם בשלגונים האלה המפתח הוא חומרי גלם טובים. יוגורט עשיר, עם טעם של חלב עיזים/כבשים, יעשה את ההבדל.

.

יאללה למטבח! (לי יצאו חמישה ארטיקים, אבל זה משתנה לפי גודל התבניות)

  • 2 גביעים של יוגורט כבשים או עיזים 5% (זה יוצא 280 גר', כי יש בכל גביע 140).
  • 1 כוס דובדבנים חתוכים ומגולענים
  • 4-5 כפות סילאן
הכנה:
  • מערבבים את היוגורט והדובדבנים בקערה, רק כמה ערבובים. חלק ממה שטוב בשלגון הזה הוא הלוק הצבעוני שלו, ואם תערבבו הרבה לא יהיה לכם שילוב יפה של לבן-סגול-ורוד אלא עיסה אחידה ווורודה שזה פחות נחמד.
  • ממלאים את תבניות ההקפאה ביוגורט-דובדבן עד החצי, ומקפידים שלא יהיו בועות אוויר (אפשר לעשות את זה על ידי ניעור של התבנית, או ערבוב בכפית בתוך התבנית עצמה).
  • שופכים כף של סילאן לכל ארטיק. בגלל שאתם באמצע הגובה של התבנית, אפשר לפתל עם כפית את הסילאן פנימה, וליצור פסים יפים שיראו גם אחר כך בארטיק. שוב, אל תערבבו מידי כי היופי הוא לראות גוונים שונים.
  • ממלאים גם את החצי הנותר, סוגרים את המכסה ומקפיאים. אחרי כמה שעות (לא רוצה להתחייב כי זה תלוי בסוג תבנית ההקפאה שלכם וגודלה), הכל קופא.
  • כדי לחלץ את הארטיק מהתבנית צריך לשים אותו כמה רגעים מתחת לזרם מים חמים. אל תתעצלו ותחשבו שאתם יכולים בלי זה, אתם תישארו מהר מאוד עם מקל מיותם ביד ויוגורט שתקוע עמוק בתבנית.
.
אני יודעת. אמרתי לכם שאהיה עסוקה כאן בלימודים ואולי לא אמשיך את הבלוג. מצד שני, התגעגעתי כבר עכשיו. כנראה שיהיה לי קצת יותר קשה להיגמל משחשבתי…
להתראות ובתאבון,
עלמה

42 Comments על שלגון יוגורט-דובדבן-סילאן

  1. ליאה
    17 באוגוסט 2011 at 22:44 (6 שנים ago)

    איזה כיף שאת ממשיכה לכתוב!

    הגב
  2. ליאה
    17 באוגוסט 2011 at 22:44 (6 שנים ago)

    איזה כיף שאת מtמשיכה לכתוב!

    הגב
  3. לאורה
    17 באוגוסט 2011 at 22:53 (6 שנים ago)

    הבלוג הזה, המילים האלה, זה הקו 21 שלך.
    ואני יודעת את זה, כי אני אוהבת אותך פה כבר די הרבה זמן. 
    טוקבק ראשון שלי בחיים. ובכל זאת, לא כל יום אוהבים.
    כמו תמיד בחיים כנראה היית צריכה ללכת ולשוב, כדי שיהיה לי אומץ להגיד.
     

    הגב
    • אילן פרי
      6 ביוני 2017 at 14:21 (3 שבועות ago)

      מקסים

      הגב
  4. אלף
    17 באוגוסט 2011 at 23:06 (6 שנים ago)

    פוסט מקסים.
    בדיוק קניתי לא מזמן תבנית ארטיקים (5 ש"ח בקריית אליעזר בחיפה) ןלא ידעתי מה בדיוק לעשות איתה 

    הגב
  5. חנה
    17 באוגוסט 2011 at 23:20 (6 שנים ago)

    מקסים מקסים

    הגב
  6. אנה
    18 באוגוסט 2011 at 0:16 (6 שנים ago)

    איזה כיף שאת כותבת! בדיוק התמכרתי לגלידת יוגורט
    ומוצאת את עצמי משוטטת בין סופרים 🙂
    היה לי אותו סיפור אהבה עם ילד מחוג בויצו, מאז אני יודעת שאני חייבת לגור ליד פארק 🙂
    תהני מאירופה  

    הגב
  7. תו זמיר
    18 באוגוסט 2011 at 1:07 (6 שנים ago)

    יופי! את ממשיכה.
    זאת הפתעה מאד נעימה. (כמו קו 21 במעבי בודפשט) 

    הגב
  8. שונרא
    18 באוגוסט 2011 at 3:34 (6 שנים ago)

    זה נראה נפלא – ויש לי חידוש בענייני דובדבנים. 
    במקום להשתמש בסכין כדי לחלץ מתוכם את הגלעין, הצ'ופצ'יק של בקבוק זילוף רוטב סלט (או רוטב סויה או שמן זית) משמש דוקרן-גלעינים מופלא ויעיל. הכלי הייעודי לצורך העניין (שמשמש גם לגלעון זיתים) פחות מוצלח מהצ'ופצ'יק הזה.  

    הגב
    • dvarimbalma
      18 באוגוסט 2011 at 11:21 (6 שנים ago)

      וואו. עליי לנסות.

      הגב
  9. יערה
    18 באוגוסט 2011 at 10:00 (6 שנים ago)

    אהבתי את התמונה הראשונה!
    יש לי מתכון דומה בבלוג- עם חלב ושמנת חמוצה- יוגורט עיזים נשמע מתאים יותר
    הכי כיף זה לאכול את השלגון בסוף הצילומים..

    הגב
  10. גל
    18 באוגוסט 2011 at 12:17 (6 שנים ago)

    איכשהו יוצא שהקיץ הזה כולם עושים קרטיבים אבל שלך נראה טעים. 
    על המילים קטוניתי מלכתוב. זה פשוט נוגע. 
    אני מקווה שהגמילה תהיה עוד קשה יותר בהמשך ושלא תעלמי. רק הכרתי את הבלוג והכרזת שאת בורחת. לא פייר. 
     

    הגב
  11. תמר
    18 באוגוסט 2011 at 13:41 (6 שנים ago)

    למרות שגיאוגרפית, לא הכי הגיוני שהשכונה הזו היא קרית יובל (קו 21 לא מגיע אליה), יש איזה קטע עם קרית יובל שמתקשר לקווים לשום מקום.
    בשנה הראשונה שלי בירושלים נתבקשתי להעביר הפעלה במתנ"ס בקרית יובל, שכונה מרוחקת ולא מוכרת, ובחזור איכשהו מצאתי את עצמי על קו 21 כזה (רק שהוא היה בעצם 18א) בכיוון ההפוך מהמעונות, ומאוחר יותר באמצע שום מקום כמעט הטרוטופי שבכלל לא נראה כמו ירושלים, ושהאוטובוס ממנו לציוויליזציה הוא פעם בשעה בערך. מאז קרית יובל היא בעיני המקום הלא-אמיתי, הזר, המפחיד והמרתק הזה, שנמצא מחוץ לעצמו וגורם לי להמצא מחוץ לעצמי, וזה בכלל לא משנה שהיום אני כבר יודעת שהאוטובוס ההוא לקח אותי למקום אמיתי לחלוטין, ואפילו יש לו שם אמיתי – רחוב שטרן – ויש אנשים שגרים בו, ובטח היו ממש צוחקים עליי אם היו יודעים.
    וחוץ מזה, מבחינתי המשלים של קו 21 שאת מתארת הוא מיניבוס מספר עשר. זה משהו שתמיד נותן לי תחושה של בית וביטחון, ומזכיר לי איך זה להיות ילדה ביישוב שיש בו רק קו פנימי אחד, וגם הוא מיניבוס. פעם הייתי נתקלת במיניבוס מספר עשר גם בערים שהן לא היישוב שגדלתי בו, וישר הייתי מרגישה יציבות ביתית, אבל כבר שנים שאין בכלל מיניבוסים כאלה באגד, אז צריך לחפש את היציבות במקומות אחרים.

    הגב
    • dvarimbalma
      18 באוגוסט 2011 at 14:22 (6 שנים ago)

      אנל'א מאמינה שקו 21 בכלל לא מגיע לקריית יובל. אולי פעם הוא כן הגיע (מדובר הרי בתקופה של לפני עשר שנים). בחיי.
      ואני מאוד מאוד מזדהה עם הסיפור שכתבת. קריית יובל ורחוב שטרן ובכלל. לדעתי, אגב, יש כמה איזורים פה בבודפשט שבכלל לא קיימים. כמו הרובע השמיני למשל, שכל פעם כשאני מגיעה אליו אני נאבדת ונאבדת ומוצאת את דרכי שוב אל הדנובה.

      הגב
  12. נטלי
    18 באוגוסט 2011 at 14:11 (6 שנים ago)

    המילים שלך פשוט נוגעות, אין לי דרך אחרת לתאר את זה.
    השלגון נראה מעולה וינוסה בהקדם. 

    הגב
  13. חנה
    18 באוגוסט 2011 at 16:17 (6 שנים ago)

    קו 21 בהחלט הגיע לקרית יובל. חוץ מזה, נראה נפלא!

    הגב
  14. יעל
    18 באוגוסט 2011 at 17:24 (6 שנים ago)

    איזה כיף שאת כותבת! איזו הפתעה מבורכת. המתכון נשמע כיפי, ינוסה בקרוב
    אחד הדברים המהנים מבחינתי זה לאבד בערים חדשות.ולמצוא דרכים חדשות ושונות בדרך הביתה.

    הגב
  15. יעל
    18 באוגוסט 2011 at 17:24 (6 שנים ago)

    איזה כיף שאת כותבת! איזו הפתעה מבורכת. המתכון נשמע כיפי, ינוסה בקרוב
    אחד הדברים המהנים מבחינתי זה לאבד בערים חדשות.ולמצוא דרכים חדשות ושונות בדרך הביתה.

    הגב
  16. נגה
    18 באוגוסט 2011 at 18:15 (6 שנים ago)

    עלמה !
    את חייבת להמשיך לכתוב !!!
    את כותבת נפלא ואני מבלה שעות מול הבלוג שלך!
    תודה שפתחת את הבלוג המקסים הזה בכל אופן !
    נגה

    הגב
  17. יולה
    18 באוגוסט 2011 at 19:58 (6 שנים ago)

    איכשהו כשאת רחוקה כל מה שתכתבי יגרום לי לבכות, אני הופכת לברווה בחיי
    אני אוהבת אותך קפקא

    הגב
  18. אלון
    18 באוגוסט 2011 at 21:19 (6 שנים ago)

    פוסט מקסים.
    בתור נוסע קבוע בקו 21 הירושלמי מסלולו מוכר לי היטב.
    אולי משכונת רמת שרת הגיע אהובך? זה הכי קרוב שהקו מגיע לקרית יובל.
    מה זה משנה בעצם? אולי התלישות הגיאוגרפית רק מוסיפה לחוויה. 

    הגב
  19. שר
    19 באוגוסט 2011 at 0:16 (6 שנים ago)

    עלמה יקרה, המילים שלך מרגשות אותי מאד ובמיוחד בתור ירושלמית כיף לי כשאת כותבת אזכורים נוסטלגיים מפנינות חמד בעיר והפעם הזאת שכתבת על קו 21 שזה הכי הקו שלי שבו הייתי נוסעת בכל יום פעמיים מהבית לבית ספר ומבית ספר הביתה פשוט היה כיף לקרוא. אף פעם לא כתבתי טוקבק לפני וכבר הרבה זמן שבא לי להגיב כי הבלוג שלך מקסים אותי וכי המתכונים שלך תמיד יוצאים לי מדהים ומקבלים המוני מחמאות… בקיצור תודה לך על הכתיבה והלוואי שתמשיכי עוד ועוד.

    הגב
  20. ענתוש
    19 באוגוסט 2011 at 2:15 (6 שנים ago)

    איזו הפתעה פנטסטית שהחלטת לכתוב ואיזה סיפור קסום. מזכיר לי שבגיל 23 התאהבתי בנהג דן בקו 4 וכיוון שגרנו בשכירות בדירה שהשקיפה על בן יהודה. גייסתי את השותף שלי (לקול מחאותיו הרמות) לעזור לי לתצפת מהמרפסת לראות מתי הוא עובר. כל כך התמקצענו בזה שהיה לנו פלאקט שכתבנו בעפרון את סידור העבודה שלו  הכרנו את כל המונחים " משבצת" לא משבצת … ואז היתי יורדת מגונדרת לתחנה בול ב……משבצת ועולה רועדת מהתרגשות לנסיעה " דחופה".  השותף לדירה שלי שהיה עסוק בלימודים לתואר וכל מיני עבודות מזדמנות ועם כל מיני מישבצות בלונדיניות משל עצמו היה תמיד ממלמל משפטי מחאה על הפרוייקט שאליו הוא מגוייס. בחורף כשהיה קר במרפסת ואיזו משבצת נאה נחתה בדירה במקום לארח אותה בחדרו החמים הוא ישב איתה רועד מקור במרפסת מתצפת על קו 4  זכיתי ממנו למבטי רצח  לנאומים הרצאות של אי שפיות ווצרור קללות עסיסיות. אחרי חמישה חודשים יצאתי לדייט נוראי ומשעמם עם הנהג וכל האשליות נופצו. השותף הודה לאלוהים שהסיפור נגמר והוא יוכל לחזור לחיוו..ולחדרו הכין ארוחת פסטה גדולה שר בקולי קולות קיפץ ודילג.  אבל מהר מאוד הסתבר שלא כך הוא….הנהג נדלק גם נדלק עלי והתחיל להתקשר במרץ לדירה ולעקוב על המתרחש במרפסת בכל פעם שהוא עבר ברחוב . ואני שכל חפצי היה להתחמק ממנו…היתי מתצפת מהמרפסת בכדי לוודא מתי המשבצת שלו שאני אוכל להתחמק ולנסוע עם נהג אחר. ומי נדרש לעזור לי במלאכה הזו?  השותף היקר שלי בדירה…..:))))

    יקירתי המתוקה אני מאושרת שהתגעגעת אלינו ואת ממשיכה לכתוב לנו סיפורי קסמים ומתכוני קסמים. זה פשוט  נ פ ל א !!!!!!!!

    הגב
  21. אור
    19 באוגוסט 2011 at 11:55 (6 שנים ago)

    את כל כך מרגשת… הזדהיתי עם תחבולות ה"לגמרי במקרה" 🙂 ועם הרגע הזה, בעיר זרה, שבו את הולכת לאיבוד ומגלה ש"איבוד" זה באמת מקום ולא סתם, אלא כל מקום שאת רוצה.

    הגב
  22. עדי
    19 באוגוסט 2011 at 20:07 (6 שנים ago)

    יש. את פה.

    הגב
  23. מרקוביץ'
    20 באוגוסט 2011 at 9:28 (6 שנים ago)

    יש 🙂

    וחוצמזה, השילוב הזה נשמע לי גם אחלה מבלי להקפיא אותו… יאמ. 

    הגב
    • dvarimbalma
      21 באוגוסט 2011 at 10:09 (6 שנים ago)

      כמובן, חלק מהעניין הוא לנשנש חצי מזה לפני שמקפיאים.

      הגב
  24. אלה
    21 באוגוסט 2011 at 3:36 (6 שנים ago)

    איזה כיף שאת כותבת!
    הללכת לאיבוד המופלא הזה מוכר לי היטב, גם מנ"י וגם מת"א. כמי שתמיד טועה בפנייה ותמיד מתבלבלת, כמה השנים הראשונות שלי היו מלוות בהלוך ושוב והתסובב וחזור בת"א. הכיף הגדול היה שאחרי זמן כלשהו, פתאום הייתי מגיעה בכוונה לאיזה מקום, ומרגישה סוג של מוכרות וביתיות, וידיעה של "כאן התבלבלתי פעם, כשניסיתי להגיע לX". ופתאום זה כבר לא מקום זר.
     
    וגם יוגורט עזים וכבשים זה יאמי.

    הגב
    • dvarimbalma
      21 באוגוסט 2011 at 10:08 (6 שנים ago)

      כה יאמי.

      הגב
  25. yuval
    26 באוגוסט 2011 at 23:45 (6 שנים ago)

    you writes so good. im geleos at you

    הגב
  26. שלומית
    27 באוגוסט 2011 at 10:09 (6 שנים ago)

    לא קרית-יובל כי אם רמת-שרת. לשם קו 21 מגיע (ותמיד הגיע). וחוש הכיוון שלך די מדויק, השכונה נמצאת אחרי קרית יובל בדרך לצומת פת.

    הגב
    • dvarimbalma
      29 באוגוסט 2011 at 20:06 (6 שנים ago)

      אלוהים אדירים, זה מתחיל להראות כמו תחילתו של סיפור בלשי! כל כך הרבה גרסאות שונות, לגבי קרית יובל ואוטובוסיה. אני מתחילה לחשוד שקרית יובל לא קיימת בכלל, והטעו אותנו כל השנים!

      הגב
  27. דנה
    27 באוגוסט 2011 at 10:46 (6 שנים ago)

    עלמה..!!! את מדהימה!!!

    הגב
  28. שרון
    2 בספטמבר 2011 at 21:09 (6 שנים ago)

    טוב שבאת. והסיפור נפלא!

    הגב
  29. נועה
    17 בספטמבר 2011 at 14:51 (6 שנים ago)

    יש משהו בירושלים, משהו באופן שהכבישים שלה אף פעם לא ישרים, שהדרכים בה אף פעם לא מסתכמות בנקודה אחת או שניה, שאת אף פעם לא יכולה לראות את התחנה הסופית. אני עולה בכל בוקר על קו 21 או קו 4 לעבודה, נסיעה קצרצרה של 10 דקות ממרכז העיר לעמק רפאים, זה בעצם (כמעט) אותו הרחוב שממשיך ישר, אם חושבים על זה (ומתעלמים מהמזלג שיוביל אותך אל דרך בית לחם), רחוב אחד ישר שמחולק באמצע בקוים בלתי-נראים לשכונות, לאיזורים, לאנשים, לאופיים שונים, לאויר שונה. אם אני משרטטת לי בראש את המפה של מעט קווי האוטובוס שאני מכירה, הם לא פונים יותר מדי. הם ממשיכים בקווים יחסית ישרים, מתפתלים מכורח ההרים, משתנים מכורח החלוקות הפנימיות והבלתי-מורגשות-בשטח. בקטע הקצר הזה, של 10 דקות, אני מרגישה את האויר מתחלף באחר בלי שכביכול שומדבר ישתנה. מדהימה, ירושלים. את לא יכולה לראות את הסוף אבל מרגישה בלמטה של הבטן איך הוא אולי ייראה. 
    אני לא ירושלמית במקור, ואני לא נוסעת בה הרבה, כל מה שאני צריכה נמצא ליד הבית. בכל פעם שאני נוסעת, אני מברכת על הרגעים שיש לי עם המוזיקה והחלון. בתל אביב אני הולכת ברגל. תחבורה ציבורית היא אמצעי להגיע אם אני ממש ממהרת. את תל אביב את גומעת בטיפוף על המדרכות והפניות גם ככה לא הולמות לרכבים גדולים. את ירושלים את לא יכולה להכיל בכפות הרגליים, ובכל מקרה בירושלים את לא הולכת רק לשם ההליכה, לא במרחקים שהיא מאפשרת. את ירושלים את גומעת דרך החלון ודרך האנשים שמתיישבים לידך ואת מנחשת איפה בדיוק עובר הגבול ומתי בדיוק חצית אותו ומתי יגיע הבא. 
    תחבורה ציבורית היא כלי נפלא להתאהב בעיר. ללכת לאיבוד עם רשת ביטחון. אחד הדברים האהובים עליי כשאני מגיעה לעיר זרה, זה לעלות על הרכבת התחתית, לבחור תחנה ולנסוע. אני מדמיינת איך המקום ייראה כשאני אצא מבטן האדמה אל החוץ. איזה טעם יהיה לאויר, באיזה צבע השמיים יהיו, מה הדבר הראשון שאני אתקל בו – בתים או עצים או כביש סואן. 

    כתיבה הולכת עמוק יותר משאנחנו חושבים, כמו כל תהליך יצירה, היא הופכת מהכרח לצורך. אל תלחמי בה, אם היא מחליטה להישאר, אין לך הרבה ברירות 🙂

     

    הגב
  30. fairy_mi
    23 בספטמבר 2011 at 23:11 (6 שנים ago)

    מקסים לקרוא אותך 🙂

    הגב
  31. אלברט
    8 בינואר 2012 at 10:17 (5 שנים ago)

    שאלה תמימה לחלוטין, ועם זאת אולי היא מערערת את יסודו של הפוסט שלך:

    האם ניתן ליצור משהו דומה ללא יוגורט?
     

    הגב
    • dvarimbalma
      8 בינואר 2012 at 10:39 (5 שנים ago)

      אכן שאלה קשה, בעיקר כי השלגון מכיל בעיקר יוגורט. אני לא חושבת שאפשר להכין בדיוק את זה בלי יוגורט, אבל כן אפשר ליצור כל מיני קרחוני פירות טבעיים וטעימים.
      יערה מבישולוג פרסמה משהו שנראה מאוד יפה.

      הגב
  32. ליליאן
    15 במאי 2012 at 17:59 (5 שנים ago)

    ממש נהנתי לקרוא, את הסיפור ואת המתכון. תודה! את מקסימה!!

    הגב
  33. ta
    8 ביולי 2013 at 20:54 (4 שנים ago)

    נזכרתי פתאום בפוסט הזה, והכנתי גירסה קצת שונה אבל מאוד מומלצת:
    טחנתי חצי מנגו בבלנדר מוט, ואת החצי השני קצצתי קטן, ערבבתי עם בערך חצי ליטר יוגורט באפאלו 5% (היוגורט הכי טעים לדעתי), כף וחצי סילאן וקצת קינמון והל (טחונים כמובן). כבר לפני ההקפאה זה יצא ממש ממש טעים, וכשלגון זה בכלל שוס (וזה עוד בכלל בלי להזכיר את התענוג העילאי שבכרסום שאריות המנגו מסביב לגלעין וליקוק הקערה).
    חוץ מזה, אם עושים את זה עם יוגורט פשוט שבא בגלונים, ולא מקפיאים, יוצא יוגורט בטעם מנגו שמתעלה על כל יוגורט פירות קנוי מבחינת טעם ובריאות, וכנראה שהוא גם זול יותר.

    הגב
  34. יול
    23 ביוני 2014 at 21:03 (3 שנים ago)

    את קסומה לחלוטין. בלתי אפשרי שלא להתאהב

    הגב

כתיבת תגובה