סלט כרוב, סלק ואדממה ברוטב טחינה אסייאתי

סלט ודוגמית רוטב קטנה. שנאמר: גרררר

אם נבקש לחלק את האנושות, במלא האחריות המדעית והרצינות ההיסטורית, לשתי קבוצות עיקריות, הרי שיהיו אלה בוודאי החומוסים והטחינאים. (חלוקה כזו, יש להקדים ולומר, זונחת כמובן מחוץ לגבולות הראויים להתקרא "אנושות" את כל אלה שאינם חומוסאים ואינם טחינאים. נו, אחריות מדעית, יו נואו).

מדובר, אם כן, בשני זנים אנושיים שונים לחלוטין, שמתנהלים בהרמוניה חביבה זה עם זה. החומוסאי כשמו כן הוא- בצלוחית החומוס שם מבטחיו, כיסופיו ופיתותיו. חיו נעים בין ניגוב לניגוב, ותשוקתו לחומוס אינה יודעת גבול (אח של סאנשיין, למשל, ואני לא ממציאה את זה, הגה במשך כמה זמן תוכנית כדי להטיס בחבילה מקוררת חומוס מירושלים למקום מגוריו הנוכחי בסן פרנסיסקו).

החומוסאיזם, בהיותו דת מונותאיסטית, בנוי על נאמנות ובלעדיות שהמאמינים משכללים לאורך השנים. לפיכך, כל חומסאי מכובד נשען על חוויית ההארה הפרטית שלו, על הצלוחית הספציפית שבה הוא נשבע אמונים. דבר זה עלול לגרור, כפי שאכן קורה לעיתים קרובות, פולמוסים ודיונים בתוך קבוצת החומוסים סביב הקושיה אודות החומוס המושלם (כאן ראוי לציין שבאופן אישי ראיתי חומוסאי מאסכולת עכו שכמעט הכה חומוסאי מאסכולת אבו-גוש סביב אותו דיון רב חשיבות).

חיתוך הכרוב. קטן קטן

כטחינאית מושבעת, הפולמוסים הללו מעסיקים אותי מעט מאוד. יש לציין שבליבי חיבה עמוקה לחומוס בכלל ולחומוסאים בפרט- אבל וכחנות שכזו נדמית לי תמיד חסרת טעם (במיוחד כי אפשר להקדיש את זמן הויכוח בכיף לאכילה).

הטחינאיזם, בואו נודה בכך, הוא דת פוליתאיסטית מאוד, שלא נאמר, פלורליסטית ממש. אולי כי עבור מי שבאמת אוהב אוכל, הרעיון של להתחייב למאכל אחד נראה מופרך כמעט כמו הרעיון של ראפ חינוכי.

לפיכך, טחינאים מחזיקים באמתחתם פעמים רבות קופסא שחביבה עליהם במיוחד, אבל באופן כללי הם אינם חשים צורך להצהיר על נאמנות בצורה מוחלטת. טחינאים אוהבים טחינה עם לימון, אבל הם גם אוהבים חלווה. וטחינה ירוקה עם שום. וסינייה. וטחינה גולמית. אהבת הטחינה היא אהבה מרובת אפשרויות, שמסרבת להגיע לנוסחא אחת ויחידה, כזו שמעודדת יצירתיות (ניסיתם פעם טחינה גולמית וסילאן מעל גלידת וניל?). 

קוביות אדממה, כדורי סלק. וגם להפך

נשות חיל רבות ברשת הכריזו בעבר בגאווה על היותן חומוסאיות. שוקי גלילי, למשל, עשה זאת בהרחבה בבלוג החומוס שלו, ודרור בורשטיין עשה זאת בקצרה בפוסט פוליטי הזוי למדי.

כאשת חיל וכטחינאית גאה, איני יכולה לעמוד מנגד בלי להיקרא לדגל. טחינאיי כל הרשת התאחדו! עורו אחים, קומו אחיות, זמן לערבב וליצור, זמן לגלות עוד טיפ או המלצה, זמן להצעיד בראש חוצות את אהבתכם הזכה לשומשום!

העליתי כאן בעבר כמה מתכונים שכללו טחינה, אבל את האופציה הבאה רציתי לחלוק איתכם במיוחד, כי נדמה לי שהיא לוקחת את הטחינה למחוזות שבהם איננו רגילים לפגוש בה בדרך כלל. הרבה מאכלים אסייתים או סיניים מכילים שמן שומשום, וכאן יוצרת הטחינה תחליף מעניין ואגוזי, שמצליח לא להשתלט על הטעם, אלא רק לאזן יפה את מליחות הסויה וליצור רוטב עשיר וקטיפתי שיגרום גם למי שאינו טחינאי בנשמה להזיל ריר. אתם חייבים לנסות.

קילוף סלק בידיים. תודו שזה נראה קשוח

כמה טיפים חשובים:

את, אני והמלחייה הבאה. בשביל להכין אותו בסלט הזה, אפיתי את הסלק בתבנית מלאה מלח גס. האמת שזו אחלה שיטה לאפות כל מיני ירקות שורש, מפני שהירק מפריש חלק מהנוזלים שלו, ושומר על הטעם, שנהיה מרוכז ונהדר. כדאי לאפות את הסלקים צריך להניח אותם בקליפתם (כל הקטע זה להשאיר את הקליפה, אתם לא רוצים שהסלק יתחיל לדמם על הכל) על המלח ולדחוף לתנור למשהו כמו 45 דקות עד שעה. יוצא מעדן. כדאי לכם להכין כמה סלקים ככה, לקלף ולשמור במקרר, ואז אפשר לשבץ כל השבוע באיזה סלטים שמתחשק.

מלאכת החיים. את המלאכה העקובה מדם של קילוף הסלק אפשר ורצוי לעשות בידיים. הקליפה נעשית רפויה אחרי שמצננים אותו, וזה גם צובע את האצבעות באדום-אדום הזה, שגורם לי להרגיש כמו גיבורה מסצינה של טרנטינו. לעניין.

הבכיינים. אני מצטערת לומר זאת, אבל יש משהו קצת מעצבן בלעמוד ולקלף פולי אדממה. מבחינתי השיטה הקלה ביותר הייתה לקטום את הקצה החד עם סכין, ואז ללחוץ את הגרגרים החוצה באצבעות. זה נחמד, כי אפשר לקלוע אותם ברעש לצלחת, אבל זה טיפה ואג'ארס. תתנחמו בכך שזה לא מלא אדממה, ולא לוקח הרבה זמן. וחוץ מזה, מדובר בסוג העיסוקים שיש להם חביבות של ריפוי-בעיסוק.

העבודה משחררת. קילוף אדממה

יאללה למטבח!

3 גבעולי סלרי (ללא העלים)

2-3 יחידות של בצל ירוק (ללא החלק הלבן)

1 סלק אפוי

חצי חבילה פולי סויה קפואים (אדממה)- מדובר בבערך 250 גר'

1/3 קופסא נבטים

רבע ראש כרוב לבן

לרוטב:

3 כפות טחינה גולמית רגילה (לא מלאה)

2 כפות סויה

מיץ מחצי לימון כף דבש

1 כף יין לבן

שן שום כתושה

בצל ירוק חתוך ל”שערות” קפידו על שיטת החיתוך ותזכו במראה ובטעם היותר מיוחדים

1. את הסלק אופים מראש, על מצע של המון מלח גס, במשך 45 דקות עד שעה. נותנים לו להתקרר ומקלפים. חותכים לקוביות.

2. את האדממה משרים 3 דקות במים רותחים. שופכים למסננת ושוטפים. מחלצים מתוך כל תרמיל את הגרגירים הירוקים.

3. את הסלרי חותכים לחתיכות דקות- כך שיוצאים סהרונים קטנים ודקים.

4. את הבצל חותכים לאורך, לחתיכות באורך של אצבע בערך. כל חתיכה ארוכה כזו פורסים לאורך לארבעה חוטים דקים (תראו בתמונה ותבינו).

5. את הכרוב חותכים לרצועות דקות-דקות (שוב, הכי כדאי להסתכל איך זה יצא בתמונה).

6. מערבבים בקערית את חומרי הרוטב: מתחילים מהטחינה ומוסיפים את שאר החומרים. מערבבים הכל יחד ואוכלים מיד. בתאבון.

סלרי חתוך לסהרונים דקים

שיהיה לכולכם חג שבועות נהדר, הרבה גבינות והרבה תיקונים-

עלמה

15 Comments על סלט כרוב, סלק ואדממה ברוטב טחינה אסייאתי

  1. סאנשיין
    30 במאי 2009 at 5:10 (9 שנים ago)

    ואותי מעניין מאיפה הלחמנייה דווקא.

    הגב
  2. barva
    30 במאי 2009 at 10:20 (9 שנים ago)

    גדול
    חשבתי לרגע שזו פרודיה על הכנסייה (חומוסאים) או היהדות או קבוצות מדיטציה או כל קבוצה דתית אחרת לפיצוליה השונים.
    ההיפרלינקים ממש ממש מוסיפים עומק לכתיבתך, זה בעצם ורסיה מודרנית של כתיבה בנוסח התלמוד או המפרשים כשכל חכם מצטט את קודמיו ומוסיף הערותיו. .

    הגב
  3. שוקי
    31 במאי 2009 at 2:12 (9 שנים ago)

    אני חושב שהאבחנה בין חומוסאים לטחינאים היא מאד שרירותית. אישית, בתור טחינאי שהוא גם חומוסאי, אני אוהב הרבה סוגים של טחינה והרבה חומוסיות.

    הגב
  4. dvarimbalma
    31 במאי 2009 at 8:56 (9 שנים ago)

    הי שוקי, תודה על התגובה.

    ולעניין:
    אני חושבת שהטענה שלך פותחת בפנינו שלוש אופציות:
    א. אתה למעשה טחינאי בנשמה, שמאוד אוהב גם חומוס, והטעות היא בהגדרה.

    ב. חטאתי, פשעתי. מדובר, אכן, בחלוקה "שרירותית", שיש לבלום בנחישות וליצור תאוריה מדעית חדשה ומקיפה, כזו שתעשה צדק עם כל גרגרן באשר הוא.

    ג. כל הדיון הזה עושה לי תאבון. אולי נאכל חומוס. וטחינה. וחלווה. וסלט אסייתי. גרררר. (וגם, אם יש לך המלצות על מתכון מוצלח לעוגיות טחינה אני מחפשת כבר איזה חצי שנה משהו באמת שווה).

    הגב
  5. בת דב
    12 ביוני 2009 at 9:57 (9 שנים ago)

    מצטרפת לסאנשיין בעניין הלחמניה.

    וכמו הפולניה שאני לא: יש גם טון מאשים
    ככה?
    הוצאת אותי מכלל האנושות?!?
    אין לי מקום בממלכת הגרגרנים המאושרת?

    הגב
  6. dvarimbalma
    12 ביוני 2009 at 13:26 (9 שנים ago)

    יעלול, אני אוהבת אותך. אבל העניין הזה עם הטחינה הוא הפרעת נפש שצריך לטפל בה.

    הגב
  7. העלמה עפרונית
    12 ביוני 2009 at 15:58 (9 שנים ago)

    לעניין התמונה העליונה – לא דוגמית. דוגממה.

    הגב
  8. פציפיסט
    13 ביוני 2009 at 12:48 (9 שנים ago)

    make tehinna not hummus

    הגב
  9. דן
    1 בנובמבר 2011 at 10:45 (6 שנים ago)

    עקב מחסור במוצרים הכנתי פשוט שילוב בין שניים מהמאכלים האהובים עליי –
    סלק אפוי וטחינה (עם פטרוזיליה ושום).
    תודה על הרעיון. יצא מעולה!

    הגב
  10. תהלה שמש
    3 ביולי 2012 at 22:27 (5 שנים ago)

    וגם הסלט הזה היה נפלא הערב עם הקציצות תרד ומוצרלה. כמעט ולא נשאר לי סלק לסלט כי חיסלתי אותו מהתבנית- מזל שאפיתי שניים יחד. 

    הגב
    • dvarimbalma
      3 ביולי 2012 at 23:00 (5 שנים ago)

      תודה רבה!

      הגב
  11. נגה
    6 באוקטובר 2013 at 16:13 (4 שנים ago)

    אזהרת מסע: הכנתי את הסלקים באופן המתואר והם יצאו מלוחים כמו המוות! (זה בהנחה שהמוות לא מתוק כמו שטוענים).
    אני חוששת שזה בגלל שנתתי להם להתקרר על מצע המלח הגס.. 

    הגב
    • dvarimbalma
      7 באוקטובר 2013 at 15:48 (4 שנים ago)

      רגע- קילפת אותם אחרי האפייה? צריך להוציא מהתבנית של המלח ולהוריד את הקליפה, שהיא מלאה במלח בשלב הזה…

      הגב
  12. נגה
    8 באוקטובר 2013 at 5:57 (4 שנים ago)

    קילפתי! אבל אחרי שכל העסק התקרר, וההבפנים של הסלקים היה מלוח ממש. אני חושדת שבתהליך הקירור המלח זחל פנימה לתוך הסלקים (אוסמוזה הפוכה לגמרי???)
    אולי מדובר בתגובה מסתורית של הסלקים שלי…

    הגב

1Pingbacks & Trackbacks on סלט כרוב, סלק ואדממה ברוטב טחינה אסייאתי

כתיבת תגובה