דברים בעלמה

.

לא פשוט לי להבין את הכאב שבלהיות זרה. גם מפני שאני רגילה לחשוב על עצמי כאישה שששה אליי הרפתקאות ואוהבת את תחושת הזרות והמסע, גם כי מערכת היחסים שלי עם הארץ מאוד לא פשוטה, ובעיקר כי לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קשה.

הבית שלי הרי היה ועודנו מקום שאני חולקת עם א' ומדברים בו עברית. האינטרנט מאפשר לי להיות בכל המקומות כולם ובאף מקום. לקרוא בלוגים וחדשות מהארץ, לראות את כל החברים שלי ברשתות החברתיות, לראות את הפנים בסקייפ.

ובכל זאת. האמת הפשוטה ואולי המובנת מאליה היא שזה לא קל בכלל להיות זרה. ושאת מוצאת את עצמך לרגעים בתוך תחושה עמוקה של תלישות, חוסר נחת. והרבה מאוד געגועים לדברים שהיו לך במקומות אחרים, וגם לדברים שלא היו לך מעולם, אבל את נכספת אליהם.

להמשך קריאה »

.

בבת אחת נהיה קר. אפור בחוץ, וגשם. איך זה קרה ככה פתאום. הרגע הזה שבו העיר מחליפה עונה. חשוך כבר בשלוש אחר הצהריים. בשוק מוכרים המון סוגים של דלועים. דלורית, דלעת, דלעת עגולה, דלעת ערמונים. לא נראה לי שיש לכל הסוגים שמות בעברית.

על פני האדמה, בני האדם שיש להם מתעטפים במעילים ובצעיפים. מתחת לפני האדמה, בתחנת הרכבת התחתית, בני האדם שאין להם נאספים בלילה.

אני חוזרת הביתה אחרי חצות ורואה את המנקים של חברת הרכבת מגרשים אותם. הם עייפים, וגם המנקים עייפים, ולכן המאבק כולו לוקח פחות מרבע שעה. הם עוזבים את התחנה השוממה, הנקייה, ועוברים לבתי הלילה שלהם.

להמשך קריאה »

/

יום אחד, כשאהיה כנה וחכמה הרבה יותר, עוד אכתוב משהו מלא ומושכל על כל העניין הנשגב, הפרוע, השמרני ומלא הנצנצים הזה, מדונה.

בעיני רוחי אני כבר מסוגלת לדמיין את קצה-קצהו של הפוסט ההוא, שיכה כמובן בעובי הקורה, ויכלול התבוננות מדעית ורצינית בשאלה איך לעזאזל היא תמיד כל כך, כל כך קולית.

יהיו בו הסברים פילוסופיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים ואופנתיים, ויהיה בטקסט ההוא, לכשיכתב, איזה מעוף חסר גבול, שיסלול את דרכי אל תהילת עולם. כמו בריקודיה של הדיווה יצליח הפוסט ההוא להפליג על גבי האושר ולגעת, בקולות של נפץ והדר, בחם-ובמבעבע של לשד הפנטזיה האנושית: לעולם, לעולם לא להזדקן.

עד אז, ובעודי מטלטלת על גבי הגלובוס את קיומי הנוכחי וחסר המעוף, נותר לי רק להאנח ולקנא. אשרי אשת החיל שעשה אותה האל מדונה. אשריה, אשרי ביתה ואשרי הסובבים אותה. אשרי המעריצים המניעים את שפתותיהם למילותיה, אשרי חשבון הבנק שלה ואשרי המאמנת שעזרה לה ליצור שרירי זרוע שכאלה. הייתי מתחלפת איתה ברגע.

להמשך קריאה »

נסיעה לירושלים. עוד לפני שמגיעים לבית העלמין שבמעלה ההר, משהו ממשקלן של אלפי שנות היסטוריה כללית ועשרים שנות היסטוריה אישית שהיו לי כאן רובץ עליי.

האוטובוס עוצר ברמזור, מתחת לגשר המכוער שבכניסה. האנשים שיושבים לידי נראים לי קצרים ועצובים (כמו אנשים שנכנסים אל ירושלים מתחת לגשר).

להמשך קריאה »

וזה לא רק זה שהשנה זה נופל במקרה על יום כיפור. וזה לא רק בגלל שיצא לי להיות ממש חולה כבר שבועיים. זה פשוט התאריך. אין מה לעשות, ימי הולדת מביאים לי ת'בלוז.

משהו במוכרחים-להיות-שמח הזה. משהו בריח פלסטיק של בלונים. משהו בזמן שחולף, לעזאזל.

והכלכלה. בימים כתיקונם כלכלה היא ממש לא הצד החזק שלי, אבל ביום הזה בכל שנה אני נופלת שוב לפח של חשבונות הנפש.

להמשך קריאה »

אז לפני שבוע עברתי דירה.

החלפתי אותה כמו שנפרדים מנעל ישנה ומשומשת היטב, בעצב. מתוך הבנה עמוקה שגדלתי, שחייבים לזוז הלאה, שצריך משהו יפה יותר. מתוך פנטזיה על כך שהצעדים בנעל אחרת יקחו אותי למסעות חדשים.
כמו נעל חדשה. יש לחץ וכאב. הידיעה שהם זמניים

להמשך קריאה »

לפני מספר שבועות התלוויתי לעמיתתי בעבר וידידת נפשי בהווה, הבמאית י', לאירוע חברתי. מאורע נדיר זה (שהרי אני נרתעת מאירועים בכלל ומחברה בפרט) ראוי היה שיצוין בבלוג בכל מקרה, אך מקומו כאן מתבקש במיוחד, מפני שהוא הוביל אותי למספר מסקנות חשובות בענייני בישול.

להמשך קריאה »