דברים בעלמה

אנחנו מחפשים את הדרך לספרייה של המחלקה להיסטוריה, ובסוף המדרגות מגלים חדר בשיפוצים ושלטים שמכוונים אותנו למקום אחר. ריחות של צבע, כיסאות אקראיים, עובד ניקיון. כ' מתרגז. שנה אחת שלא היה פה, וכבר ככה. ועכשיו הוא צריך למצוא דירה, ולטפל ברישום של האוניברסיטה, ולגלות איפה הספריות החדשות.

"זה בוודאי באסה," אומר לי כ' בעברית מצוחצחת ובמבטא גרמני עמוק, "אני קצת בבעיות ברגע זה."

שנה אחת שלא היה פה, היה בישראל. פרנהיים במבטא גרמני עמוק, זה בוודאי באסה, בחזירתו מצא את הספרייה נעולה. אנחנו נוסעים באוטו שלו חזרה, והדיסק שמתנגן הוא "הבנות נחמה". הוא לא בטוח מאיזה כיוון לנסוע, ומתרגז על עליית מחירי הדלק.

מדברים על איזה פרופסור אגדי ומשוגע מירושלים. מדברים על סטודנטים שלמדו איתנו בסמינר כאן. מדברים על ספרות עברית והוא מבקש ממני המלצות. משהו שכתוב בשפה יחסית פשוטה, אבל לא ספר ילדים, ספר טוב וקריא.

אני ממליצה לו על החדש של קשוע. זה ספר מצוין, ועוד יותר לירושלמים. הוא שואל אם יש לי כאן עותק, כי הוא לא יהיה בקרוב בארץ כדי לקנות אחד. כשהוא אומר "בארץ" הוא מתכוון ישראל, בעברית מצוחצחת ובמבטא גרמני עמוק.

להמשך קריאה »

יום אחד, כשאהיה חדה ומשכילה הרבה יותר, אולי תמצא לי סופסוף איזושהי תשובה משכנעת לשאלה הנצחית שלי לגבי ספרות ("מה בעצם אנחנו קוראים כשאנחנו קוראים ספרים?"). כמו בקליידסקופ זרחני, חלקי העלילה מצליחים להסתדר כל פעם קצת אחרת, לפי הקורא ולפי זמן הקריאה.

קטעים שלמים ששכחת לגמרי, ובקריאה מחודשת נראה שהם לב העניין. או דמויות (כאלה שהוספת או שהקפדת לשכוח). או שיחה מקרית עם ידיד שקרא את אותו הספר וזוכר סצינות שונות לחלוטין. או אנשים שממציאים ספרים (אלו שזוכרים, בבירור משהו שבכלל לא הופיע בטקסט עצמו).

להמשך קריאה »

-
טחינה. תחינת קרביי, תוחלת כיסופיי, חטאי, חיי. טחי-נה. נקישת לשון על שן, המייה גרונית ומתחננת, ואחריה, נקישה שנייה במעלה החך שפוערת את הפה לעוד. ט.  חי. נה.

להמשך קריאה »

"אם אי פעם באמת יהיה לנו אומץ" אמר לי אי-אז ידידי ס', "נצטרך לשרוף את כל הרומאנים שבעולם ולהשאיר רק ספרי שירה".

"אתה צודק", עניתי לו אני "ולא רק מפני שהיא יפה ומדוייקת הרבה יותר, אלא גם מפני שהיא בזויה וטפשית יותר, ולכן- חומלת. ובעצם, צריך הרי היה לשרוף גם את כל ספרי השירה שבעולם ולהשאיר רק ספרי בישול, מאותן הסיבות בדיוק".

להמשך קריאה »

"אתה בטוח שזה בסדר?" שאלתי את א' כשקבעתי עם הגרפומנית את התפריט להפקה המשותפת שלנו, "אתה הרי לא אוכל דגים בכלל".

"זה בסדר", ענה לי א' באבירות, "מתכון של דגים זה רעיון טוב. גם ככה אני מתעסק בדרך כלל בעיקר בצילום".

להמשך קריאה »

או! לקח לי המון זמן להעלות את הפוסט הזה. לא, זה לא רק בשל העובדה המצערת שמחשבי-יחידי-אשר-אהבתי בוגד בי לאחרונה ומוחק לי את הטקסטים באופן אקראי. זה קשור גם בעובדה הפשוטה שאני מאוד רוצה לשכנע אתכם להכין את הפיצות האלה, ואני לא בטוחה איך לעשות זאת.

להכין פיצות בבית, בואו נודה בזה כבר עכשיו, זה קצת ווג'ארס. גם להתפיח בצק, גם ללוש, גם לרדד, גם רוטב, גם לגרד גבינה. שלא לדבר על לעמוד ליד תנור האפייה בחום הזה. אבל-

להמשך קריאה »

"אם וכאשר אתחיל ללכת לאנליטיקאי, אני מקווה מאוד שיראה את הנולד ויצרף רופא עור להתייעצות. מומחה לידיים. יש לי צלקות על הידיים מנגיעה באנשים מסוימים. פעם, בפארק, כשפראני הייתה עדיין בעגלה, הנחתי את ידי על כיפת הראש הפלומתית שלה, והשארתי אותה שם זמן רב מידי. פעם אחרת, ב"לואס" ברחוב 72, עם זואי בסרט מפחיד. הוא היה בן שש או שבע, ונכנס מתחת למושב כדי לא לראות איזו סצנת אימים. הנחתי את ידי על ראשו. ראשים מסוימים, צבעים ומרקמים מסוימים של שיער אנושי, משאירים עליי סימנים לצמיתות. גם דברים אחרים. שרלוט ברחה ממני פעם, מחוץ לאולפן, ותפסתי בשמלה שלה כדי לעצור אותה, להשאיר אותה לידי. שמלת כותנה צהובה שאהבתי כי הייתה גדולה עליה. עדיין יש לי סימן צהוב לימוני על כף יד ימין. הו, אלוהים, אם אני בכלל משהו עם הגדרה קלינית, אני מין פרנואיד במהופך. אני חושד באנשים שהם זוממים לעשות אותי מאושר".

להמשך קריאה »

"הייתה מלחמה, ולא רק שהיתה מלחמה, הייתה בצורת, וגם מכת ארבה, וכמה מגיפות, בקיצור- אנשים אכלו אותה.
השדות הושחתו. מה שלא השחית הארבה, השחיתו הארנבות. מה שלא השחיתו הארנבות השחיתו האנשים, שגם השחיתו את הארנבות.
אישה אחת, שמנה בובמה, הלכה בשבילים שבשדות היבשים וחיפשה משהו לאכול, משהו משביע."
–מתוך:  האישה שהעדיפה לחפש אוכל / אורלי קסטל בלום, סיפורים בלתי רצוניים

להמשך קריאה »