דברים בעלמה

.

אני לא תמיד יודעת לזהות את הרגע המדויק, כשמשהו משתנה באופן בלתי הפיך. את הרגע שהחלמון של הביצה הופך מצהוב מבריק לצהוב עמום, וצריך לכבות את האש.

את הרגע שבו נהיה פה פתאום קר, קר באמת, ואני מתעטפת בשכבות רבות לפני שיוצאת מהבית.

להמשך קריאה »

.

(הפעם אין כאן אוכל)

לפעמים, במיוחד בימים שלפני יום כיפור, במיוחד בתקופות מעבר וחשבון נפש וסתיו, צפות בי הסליחות שלא אמרתי. סליחות שצריך לבקש ולא ביקשתי.

סליחות מאנשים שכבר נעלמו מחיי, או מתו, או אינם. סליחות מעצמי, כאלה שמעולם לא ביקשתי. סליחות שאני מתביישת לבקש. סליחות שלא מנומס לבקש כבר. סליחות שעבר-כל-כך-הרבה-זמן-אז-יאללה-כבר-אבל-הן-עדיין-בתוכי.

לפעמים, בשעות אחר צהריים קרירות, נוסעת חזרה הביתה על האופניים מהר, דורסת את העלים הצהובים והיבשים. ערמונים נופלים מהעץ.

ברגעים כאלה אני מאמינה בניסים.

ובכלל, אמרתי את זה כאן כבר הרבה מאוד פעמים, בדרכים שונות. יש ניסים שמתרחשים.

והאינטרנט- עם כל המילים וכל האנשים, וכל השוטטות, והזרם האינסופי של חדשות חשובות ושל חדשות לא חשובות, וסטטוסים, ובלוגים, ופורנו, וסרטונים של חתולים, וקליפים, ומוזיקה-

האינטרנט הוא מקום שבו קורים ניסים.

להמשך קריאה »

/

הדקות הללו באולם קבלת הקהל. בלוני הליום דוחפים את התקרה הענקית מעלה. אני מספיקה לדמיין היטב איך היא תראה כשתצא.

אנשים מתקדמים עם עגלה ומזוודות. אני יודעת שאת התרמיל שלה היא תיקח על הגב. יהיה לה שיער ארוך, משקפיים, היא לא תסתער בחיבוקים או תבכה מהתרגשות, אבל הידיים שלה ירעדו קצת.

כל האנשים חשודים בכך שהיו בטיסה שלה.

אני מנסה לזהות מי נראה לי אמריקאי. מי נראה לי כזה שיורד עם ניחוחות של טיסה מלוס אנג'לס. מתחשק לי לשאול אותם אם ראו מישהי דומה לי שיורדת מהמטוס, נמוכה, עם תרמיל ענק. אני מתאפקת.

להמשך קריאה »

/

ברגעים הללו, שבהם העולם נופל כלפי מעלה כמו במחילת הארנב הלבן, ברור לי שאגיע לירושלים. גדולים ממני ונואשים ממני עשו זאת לפני, עלו אל ההר לחפש נחמה. עכשיו אני.

יודעת בדיוק לאן פני מועדות, ומה היא תגיד כאשר היא תפתח את הדלת (כמה את יפה, כמה טוב לפגוש אותך), זה הזמן לדפוק על דלתה ברחוב ש"י עגנון.

שמה ע', ומאז שעברתי לתל אביב היא זכתה בכינוי ע' מירושלים, כאילו העיר כולה מתחממת לאורה. ובאמת, אורה מחמם אותי, עוד בפיתולים הראשונים של שער הגיא.

להמשך קריאה »

/

ברלין, 1932. מרשם האוכלוסין וספר הכתובות העירוני. מנסה לפענח את הכתב הגותי ולהבין את השמות. זה נמאס עליי ומעייף אותי, ושוב אני נוטשת את המחשב ונכנסת למטבח להפיג את התסכול: חלאס.

לפני שטסתי לחצתי על אמא שלי למצוא את המסמכים, שאדע אילו שמות אני מחפשת. כשהגעתי כמעט התחלתי את עבודת הארכיון, אבל היה עומס בלימודים, והייתי עסוקה, וזה נדחק הצידה. אחר כך שוב התפנה זמן, אבל בדיוק היה לי משהו לטפל בו או מייל לענות אליו או סיר על האש.

ועכשיו כבר הגעתי אל המסמכים הנכונים, אבל הכל מסורבל וספקולטיבי ודורש זמן וסבלנות. האם זה בכלל משנה, אני תוהה שוב ושוב ונוטשת את המחשב. ואם אמצא כתובת, האם אלך לשם בכלל, האם הרחוב עדיין קיים, האם זה משנה.

א' מצא אתר שיש בו פירוש לאותיות הגותיות, שואל אותי אם אני רוצה להמשיך, ואם אני רוצה שנמצא את הבית ונלך ביחד לראות. אני חושבת שאולי זה לא משנה. הרי הפנטזיה, אני מנסה להסביר לו, היא לא למצוא את הבית שבו סבתא שלי גדלה, הפנטזיה היא לדפוק על הדלת, ושהיא תפתח.

להמשך קריאה »

שדה התעופה הנטוש טמפלהוף. אינסוף מרחב פתוח, מגדלי פיקוח מיותרים בקצה קו האופק. שקט.

הנאצים השאירו כאן ארכיטקטורה חגיגית. האמריקאים והבריטים שנהרגו בקרב השאירו כאן את האנדרטה. בשנים של החלוקה למזרח ומערב האמריקאים השתמשו בו גם בשביל תחבורה וגם בשביל להרגיז את סטאלין. המטוסים השאירו כאן חריקות על האספלט. ועכשיו: פארק עירוני, למה לא.

את מגדל הפיקוח מקיפים עפיפונים. במשטחי הנחיתה ילדים עם סקייטבורד. יש שלט גדול בכניסה שמצהיר על שעות הפתיחה. במסלולי התעופה הישנים סימונים ורודים מחליפים את הסימון הצהוב של הנחיתה, עם ספירת קילומטרים עבור המתעמלים.

אנשים בטרנינג עושים ג'וגינג, מתנשפים, מקווים לרוץ מהר מספיק בשביל להמריא (באוזניות מדווח להם מישהו, האם שומע, על מעלות הנסיקה).

להמשך קריאה »