דברים בעלמה

.

(הפעם אין כאן אוכל)

לפעמים, במיוחד בימים שלפני יום כיפור, במיוחד בתקופות מעבר וחשבון נפש וסתיו, צפות בי הסליחות שלא אמרתי. סליחות שצריך לבקש ולא ביקשתי.

סליחות מאנשים שכבר נעלמו מחיי, או מתו, או אינם. סליחות מעצמי, כאלה שמעולם לא ביקשתי. סליחות שאני מתביישת לבקש. סליחות שלא מנומס לבקש כבר. סליחות שעבר-כל-כך-הרבה-זמן-אז-יאללה-כבר-אבל-הן-עדיין-בתוכי.

לפעמים, בשעות אחר צהריים קרירות, נוסעת חזרה הביתה על האופניים מהר, דורסת את העלים הצהובים והיבשים. ערמונים נופלים מהעץ.

ברגעים כאלה אני מאמינה בניסים.

ובכלל, אמרתי את זה כאן כבר הרבה מאוד פעמים, בדרכים שונות. יש ניסים שמתרחשים.

והאינטרנט- עם כל המילים וכל האנשים, וכל השוטטות, והזרם האינסופי של חדשות חשובות ושל חדשות לא חשובות, וסטטוסים, ובלוגים, ופורנו, וסרטונים של חתולים, וקליפים, ומוזיקה-

האינטרנט הוא מקום שבו קורים ניסים.

להמשך קריאה »

.

דברים שאת מתחילה באינטרנט, אין לך מושג לאיפה הם עוד ימשיכו.

למשל לפתוח בלוג. לגלות שזה צובר תאוצה. שאנשים קוראים.

לחשוב שאת כותבת מתכונים, ולגלות שאת כותבת. לגלות שכל החיים שלך כמעט מתועדים פתאום בין מתכון לעוגה ומתכון לטופו.

להמשך קריאה »

.

בורשטיין כתב יפה לא מזמן על עבודה והשפעה באומנות, על כך "שאולי זה בסדר לעבוד שנים, או חיים שלמים, בשביל שמישהו, במקום כלשהו, ייקח פסוק שיר אחד ויעשה איתו משהו".

זה נכון בעייני, ותקף באופן חריף יותר במאיץ החלקיקים הזה של הרשת, שבו גם רעיון קטן, זניח ושולי שמישהי זורקת איפשהו לחלל האוויר יכול לעורר משהו במישהי אחרת, שתצטט, ומישהו אחד שיתייחס, וכן הלאה. מאיץ חלקיקים.

בניגוד לכוכבי הלכת הנסתרים שעליהם דיבר בורשטיין בפוסט ההוא, אני מתייחסת עכשיו לשובל הסתמי של גרעיני המשמש שאנשים מפזרים בעולם. משהו שולי, כהה ובלתי אכיל שיכול להפוך בהרף-מקלדת לאותו הון מכושף שלא ניתן לטעות בו: "גוגואים".

להמשך קריאה »

יום אחד, אם אכנס גם אני לטרנד הסוחף רבות מהקולגות שלי (בלוגריות-תלאביביות-בנות-עשרים-ומשהו) יהיה גם לי בלוג שנון וחלקלק על סצינת הדייטים והזיונים של העיר הזו.

בעיני רוחי אני כבר מסוגלת לראות את הבלוג הזה (יקראו לו בוודאי "גברים בעלמה") ואת האופן בו גם אני, כחלק ממגמת הקארי-בראדשו-בשנקל השוטפת את הרשת, אחלוק איתכם בתקתוקי מקלדת מעושנים את חוויותיי המשעשעות, המרגשות והנוגעות ללב.

הבלוג ההוא יפליג (במין רכות פוסטפמיניסטית שכזו) בין אדוות הבכי והשחוק אל התובנה הניצחת כי אין בעולם אהבה כמו זו של חברותייך הטובות ושל נעלי המעצבים שלך.

להמשך קריאה »

אם בכל זאת הייתי צריכה לתמצת, במילה אחת, את הסיבה לכך שהמין האנושי לעולם לא יגיע למיצוי הפוטנציאל האינטלקטואלי והיצירתי שלו, המילה הזו הייתה "יוטויוב".

אני אומרת את זה מתוך ניסיון כאוב ומחקר אמפירי מעמיק. באמת. למעשה, נראה לי שיש מספר לא מבוטל של שאלות כאובות שהתשובה אליהן היא "יוטיוב" (רשימה חלקית, נכון לכתיבת שורות אלה: למה לא הספקתי לכתוב את הסמינריונית? איפה הייתי בחצי השעה האחרונה? איך זה שאני יודעת איך נראים קופים על סקטים? היכן נעוריי?).

להמשך קריאה »

יום אחד, כשאהיה עשרות מונים חכמה ומנוסה יותר, גם לי יהיה איזה דבר-מה חד ומלוטש להצהיר על כל העניין הזה של חדר-משלך. עד אז, ובעודי מגלגלת אנה-ואנה את ד' אמות הקיום הנוכחי שלי, תנו לי רק לספר לכם שחדר-משלי זה ממש, אבל ממש, מגניב.

אני עדיין מנסה ללמוד את האפשרויות שהפורמט החדש מציע לי (וכאן המקום להתנצל בפניי המנויים על שירות העדכון במייל, עדיין לא הכנסתי את התוסף כי היו לי בעיות איתו), אבל באופן כללי מרגיש לי פה טוב, בדומיין-בעלמא הזה, משתרעת אפרקדן בין הWWW לדוטקום.

להמשך קריאה »

אם אי פעם ניסיתם להפסיק לעשן-

[לא. שנייה. תנו לי לנסח את זה אחרת:]

אם אי פעם ניסיתם להפסיק לעשן וגם להפסיק לשתות קפה באותו שבוע-

[לא. רגע. הנה:]

להמשך קריאה »

אם אתם לא מזהים את כתב היד, הסיבה הפשוטה היא שאני מקלידה כרגע מהמחשב של א'.

כן, זה קרה: אחרי כמה ימים שגרם לי בעיות, המחשב שלי שבק חיים. לא משנה כמה שהקפדתי ללחוץ "אישור" על שלל ההודעות המפחידות והמסכים הכחולים שהוא שלח לי, לא משנה כמה לחישות אהבה ואנרגיה חיובית שלחתי אליו- ידידי האלקטרוני פרפר וגווע לנגד עיניי.

להמשך קריאה »

חוק הספאם החדש אכן הקל מעט את חייה של אשת החייל המקוונת. הנה, בהרף עין, ולאחר שנים של קריסה מעומס אינטרנטי מיותר, החלה עדת הזבובים המעיקה שמציפה לי את תיבת המייל לפנות אליי במתק-מקלדת בשלל בקשות אישורים ואישרורים.

להמשך קריאה »