דברים בעלמה

.

אם בלילה אחד את יוצאת החוצה, נניח לחצי שעה, או קצת פחות, וכשאת חוזרת הביתה הדלת איננה נפתחת.

בחוץ הטמפרטורה היא מינוס שבע עשרה מעלות, ואת לובשת רק מכנסי טרנינג מהוהים ומגפיים. המפתח שלך איתך, אבל המפתח של האיש שלך נשאר כנראה תקוע בדלת מבפנים, ואת לא מצליחה לפתוח.

את יודעת שהוא חולה, ושלפני שיצאת הוא לקח שני כדורי אספירין ונכנס למיטה לישון. את מצלצלת בפעמון, ודופקת על הדלת, והוא לא פותח. את יורדת למטה ומצלצלת מהאינטרקום, כדי שישמע את הצלצול ויתעורר. הוא לא מתעורר. פתאום את מבינה שאולי הוא ישן חזק באמת, ואולי לא תצליחי להיכנס הביתה כמה שעות. הפלאפון הסלולרי שלך נשאר בבית, וגם ארנק אין עלייך עכשיו. מה תעשי.

להמשך קריאה »

.

אני לא תמיד יודעת לזהות את הרגע המדויק, כשמשהו משתנה באופן בלתי הפיך. את הרגע שהחלמון של הביצה הופך מצהוב מבריק לצהוב עמום, וצריך לכבות את האש.

את הרגע שבו נהיה פה פתאום קר, קר באמת, ואני מתעטפת בשכבות רבות לפני שיוצאת מהבית.

להמשך קריאה »

.

(הפעם אין כאן אוכל)

לפעמים, במיוחד בימים שלפני יום כיפור, במיוחד בתקופות מעבר וחשבון נפש וסתיו, צפות בי הסליחות שלא אמרתי. סליחות שצריך לבקש ולא ביקשתי.

סליחות מאנשים שכבר נעלמו מחיי, או מתו, או אינם. סליחות מעצמי, כאלה שמעולם לא ביקשתי. סליחות שאני מתביישת לבקש. סליחות שלא מנומס לבקש כבר. סליחות שעבר-כל-כך-הרבה-זמן-אז-יאללה-כבר-אבל-הן-עדיין-בתוכי.

לפעמים, בשעות אחר צהריים קרירות, נוסעת חזרה הביתה על האופניים מהר, דורסת את העלים הצהובים והיבשים. ערמונים נופלים מהעץ.

ברגעים כאלה אני מאמינה בניסים.

ובכלל, אמרתי את זה כאן כבר הרבה מאוד פעמים, בדרכים שונות. יש ניסים שמתרחשים.

והאינטרנט- עם כל המילים וכל האנשים, וכל השוטטות, והזרם האינסופי של חדשות חשובות ושל חדשות לא חשובות, וסטטוסים, ובלוגים, ופורנו, וסרטונים של חתולים, וקליפים, ומוזיקה-

האינטרנט הוא מקום שבו קורים ניסים.

להמשך קריאה »

.

כמה שאנחנו צבעוניים, מעורבבים, קהל הממתינים במשרד ההגירה. איש-איש וטפסיו, אישה-אישה וטפסיה. והמבט שמתרומם בכל פעם בהישמע הפעמון, לראות אם המספר שבידם כבר הגיע.

אב סיני צעיר נושא בידיו פעוט שמשחק ברעשן. קנדית שחורת עור מפטפטת בטלפון שבידה באנגלית. תורכי שמן מאוד שמביט בקיר.

יש פה את כל מה שאנחנו זקוקים לו. עטים, טפסים, וכיסאות. מכונת צילום שניתן להפעיל במטבעות. מכונת קפה עם כוסות פלסטיק שחורות, מכונה למכירת משקאות קלים. תא צילום עם וילון שניתן לסגור, ובתוך האולם העמוס, ובתוך ההמולה, לחייך אל בבואתך ולהדפיס אותה בארבעה עותקים. פינת עישון בחוץ.

יש פה את כל מה שאנחנו זקוקים לו. ושפע של זמן המתנה. מהחדר השני מגיחה מפעם לפעם פקידה, קוראת בכל פעם בשם אחר, ומחזירה מסמכים עם חותמות. אמריקאים, ניגרים, סיניים, הודיים, היא משבשת את השמות של כולנו באופן שווה, ואנחנו מתקשים לזהות את עצמנו. כולנו זרים.

להמשך קריאה »

.

"בלונדיני אני לא אוהבת" היא אומרת, וממששת לי את השיער, "אני אוהבת ככה, חום כהה, עבה, הרבה שיער, בשבילי זה נפלא." היא מדברת אליי לאט, מתחשבת בכך שאני עדיין לומדת את השפה, מסרקת באצבעות מיומנות.

אנחנו משוחחות קצת. על השיער שלי, ועליי, ועל הלימודים שלי פה, ועליה, ועל השיער שלה, והשכונה, ועל הילד שמנגן כל יום בחצוצרה.

יכולת הביטוי שלי בגרמנית נמוכה מאוד, ולכן שתינו מתעייפות בסופו של דבר. היא מציעה מוזיקה, שואלת אם יש לי התנגדות לטנגו, טנגו הוא הסגנון המוזיקלי החביב עליה.

להמשך קריאה »

.

מעניין אם לזה התכוון המשורר כשקבע שבסוף כל משפט שהוא אומר בעברית יושב ערבי עם נרגילה. הוא הגיע בנעליים אדומות, ג'ינס כחול, עיתון מגולגל ביד וכובע. מבטא בריטי עמוק.

משפחתו פלסטינית, הוא עצמו גדל בירדן, ואת רוב שנות חיו בילה באירופה. יש לו שני תארים מאוניברסיטאות בריטיות, עוד אחד מאוניברסיטה הולנדית, ועכשיו הדוקטורט כאן, בברלין.

בסוף כל משפט שאני מגמגמת לו באנגלית הפגומה שלי יושב דוקטור פלסטיני עם תואר מקיימברידג', לכי תסבירי מצב כזה למאיר אריאל, עם העברית העבה שלו והתלתלים (הוא ינשוף אלייך בחזרה איזו מילה זהרורית עם סיגריה).

להמשך קריאה »

תנועת האנשים ברחוב בדקות הראשונות של הגשם.

אלו המגבירים את צעדיהם, ממהרים להיבלע במדרגות הכניסה לרכבת התחתית. אלו שמתעלמים, ממשיכים בנחישות, זה רק טיפטוף. אלו העוצרים ופותחים ברגע מעיל או מטריה. אלו שמאיצים על האופניים, מחשבים את המרחק המועט שנותר להם ומנסים להגיע לפני שהגשם עוד יתחזק. אלו שמושכים את רגליהם פתאום, אולי בהתרסה, והולכים לפתע לאט יותר, נותנים לטיפות העדינות, הראשונות, להרטיב.

אלו שמסתופפים: מובילים את הגוף אל סיפו של בית זר, הגגון שלפני דלת הכניסה משמש להם מגן רגעי, הרחוב ואנשיו חולפים על פניהם כמו סרט מצויר (המגבירים, והמתעלמים, והעוצרים, והמושכים).

המסתופפים מתכרבלים בתוך עצמם. בודקים מה השעה. מדליקים סיגריה. ממתינים.

להמשך קריאה »

"בסמינרים זה דווקא בסדר גמור", הוא אומר לי ומיד מסביר, "משתמשים רק בשם המשפחה. והם הוגים עפרת במין "או-פרת" שכזה, שנשמע גרמני מאוד. ביטהשיין, הר או-פרת, אתה מוזמן לדבר."

"אבל ברגע שזה עובר להיות שמות פרטיים, הבעיות מתחילות. אף אחד לא יכול להגות "אבנר" מבלי להבין שזה שם לא מכאן. ואז שואלים מאיפה אני, ואז אני צריך להתחיל להסביר שאני מירושלים, אבל יש לי אזרחות כאן, כי המשפחה שלי במקור מגרמניה.

וככה זה. שלוש דקות של שיחה רנדומאלית ברכבת התחתית או בקפיטריה באוניברסיטה וכבר צפות עשרות שנים של היסטוריה מדממת ביני ובין האדם שמולי.

הכל משפריץ ומבעבע ואי אפשר לחזור אל הנקודה הזו, של לפני השיחה, כשהייתי עוד הר או-פרת מהאוניברסיטה.

אני מיד יהודי, ובנוסף לכל, אחד מירושלים, ואחד שהמשפחה שלו מכאן, ואחד שעזב את ירושלים ובא לכאן. ולך תתחיל למצוא שוב את הקשר".

להמשך קריאה »