דברים בעלמה

(מולטי פוסט בשיתוף פעולה עם מאיה מבצק אלים)

זה קטע מוזר, עם הזמן. תמיד יש לי תחושה שהוא עובר מהר מידי או לאט מידי, או לצדדים, או לאחור. היום, למשל, חשבתי פתאום על זה שכבר שלושה חודשים עברו מאז שנסעתי לכאן.

זה מרגיש פחות, כי נדמה לי לפעמים ששלושה חודשים זה הרבה. וזה מרגיש יותר, כי אני כבר רגילה איכשהו לשגרת החיים שלי כאן. הדברים התחילו להסתדר ולהיות הגיוניים. כשא' מתקשר לשאול איפה אני, אני עונה "בדרך הביתה". ושנינו יודעים למה אני מתכוונת.

בשבועיים הראשונים שלי בבודפשט התגוררתי אצל אישטיבן ויאנקה. יאנקה היא אחת הבשלניות המוכשרות ביותר שיצא לי להכיר, והתקופה הקצרה שחייתי אצלה השאירה אותי עם המון טעמים, רעיונות, ותובנות לגבי בישול.

כשאני נזכרת בערב הראשון שלי כאן, ואיך אישטיבן בא לאסוף אותי מהשדה והעמסתי מזוודה ענקית לאוטו, זה נראה לי ממש ממש מזמן.

אבל כשאני נזכרת בבישול של יאנקה, וביום ההוא שצלינו המון עגבניות, זה מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול. הריח השרוף של השום והמיץ וכל האדום שטוחנים מיד ניצת בדמיוני, ואני הולכת למטבח להכין עוד צנצנת של רוטב.

להמשך קריאה »

/

הדקות הללו באולם קבלת הקהל. בלוני הליום דוחפים את התקרה הענקית מעלה. אני מספיקה לדמיין היטב איך היא תראה כשתצא.

אנשים מתקדמים עם עגלה ומזוודות. אני יודעת שאת התרמיל שלה היא תיקח על הגב. יהיה לה שיער ארוך, משקפיים, היא לא תסתער בחיבוקים או תבכה מהתרגשות, אבל הידיים שלה ירעדו קצת.

כל האנשים חשודים בכך שהיו בטיסה שלה.

אני מנסה לזהות מי נראה לי אמריקאי. מי נראה לי כזה שיורד עם ניחוחות של טיסה מלוס אנג'לס. מתחשק לי לשאול אותם אם ראו מישהי דומה לי שיורדת מהמטוס, נמוכה, עם תרמיל ענק. אני מתאפקת.

להמשך קריאה »

/

ממש כמו הילד המפורסם ההוא, שהכלב אכל לו את שיעורי הבית, הולכת ומתגבשת בי ההכרה שככל הנראה בימים אלה פטרייה רעילה אוכלת לי את סמינר המחקר. עובש אימתני, מסתורי, שמתקדם בשקט ומכלה את ארכיון העיר תל אביב.

תעודות מלפני מאה שנים, מילים ותמונות. מי תספיק קודם, הפטרייה או אני. היא מזכירה לי עד כמה מגוחך הוא הארכיון, אטום ומקוטלג כשכוחות גדולים ממנו סובבים אותו.

להמשך קריאה »

.

מי שהמציא את המצלמות, כמו מי שהמציא את הסיפורים, היה לו צורך לקרוץ מהמציאות עוגיות מדויקות של זמן.

אולי היה איש שהתגעגע. אולי גופו עייף מן התנועה, ולכן היו דרושים לו דברים שמונחים במקומם.

ייתכן שהצטער על כך שאינו פיטר פן, כלומר, לא יוכל להישאר תמיד ילד, ולא יוכל לעולם לעוף. מרוב צער, הפך לפיראט עם יד אחת וחיפש אוצרות.

הוא עשה לו את המצלמה כמו תנין מתקתק שמסתובב בעולם ומזכיר לו שהזמן בעקבותיו.

להמשך קריאה »

.

מאז ומעולם היה לי איזה עניין עם עוגיות.

לרצות שהאושר יבוא במנות קטנות, לא מדויקות, בלי קרם וקישוטים. לרצות לתפוס אותו בין שתי אצבעות ולטבול בקפה.

מאז ומעולם היה לי איזה עניין עם הלילה. חיות ליליות, קדמוניות, שמגיחות מתחת למיטה בחושך. חוסר נחת, דאגה, פחד.

תנין שפוקחת צהובות, עין אחר עין.

להמשך קריאה »

.

הדרך לירושלים רצופה כוונות טובות, אבל אני תמיד מגיעה מאוחר מידי או מוקדם מידי. לא בזמן. הקור מפתיע אותי וגם התחושה של הזרות, וגם התחושה של ההיכרות. אני שותה אצל אלברט מקפה זיגמונד סיידר תפוחים חם וסמיך. עם מקל קינמון.

הגשם יורד בחוץ בכוח ואני קצת עצובה וקצת שמחה שהגעתי לא בזמן, ועכשיו עליי להעביר אותו.

יש אנשים שמעבירים את הזמן בהאזנה למוזיקה (הצלילים דוחפים את הזמן קדימה, בזה אחר זה).

אחרים מעבירים את הזמן על ידי שיטוט ברחוב (הצעדים שלהם דוחפים את המדרכה אחורה, בכוח, עד שזו מזרזת קצת את סיבוב כדור הארץ שמתחתיה, והם גולשים מרחוב עזה לרחוב טשרנחובסקי, ובגלל הסיבוב המואץ של הכדור, ומרחקו היחסי מהשמש, הערב יורד).

להמשך קריאה »

.

בורשטיין כתב יפה לא מזמן על עבודה והשפעה באומנות, על כך "שאולי זה בסדר לעבוד שנים, או חיים שלמים, בשביל שמישהו, במקום כלשהו, ייקח פסוק שיר אחד ויעשה איתו משהו".

זה נכון בעייני, ותקף באופן חריף יותר במאיץ החלקיקים הזה של הרשת, שבו גם רעיון קטן, זניח ושולי שמישהי זורקת איפשהו לחלל האוויר יכול לעורר משהו במישהי אחרת, שתצטט, ומישהו אחד שיתייחס, וכן הלאה. מאיץ חלקיקים.

בניגוד לכוכבי הלכת הנסתרים שעליהם דיבר בורשטיין בפוסט ההוא, אני מתייחסת עכשיו לשובל הסתמי של גרעיני המשמש שאנשים מפזרים בעולם. משהו שולי, כהה ובלתי אכיל שיכול להפוך בהרף-מקלדת לאותו הון מכושף שלא ניתן לטעות בו: "גוגואים".

להמשך קריאה »

.

"בלונדיני אני לא אוהבת" היא אומרת, וממששת לי את השיער, "אני אוהבת ככה, חום כהה, עבה, הרבה שיער, בשבילי זה נפלא." היא מדברת אליי לאט, מתחשבת בכך שאני עדיין לומדת את השפה, מסרקת באצבעות מיומנות.

אנחנו משוחחות קצת. על השיער שלי, ועליי, ועל הלימודים שלי פה, ועליה, ועל השיער שלה, והשכונה, ועל הילד שמנגן כל יום בחצוצרה.

יכולת הביטוי שלי בגרמנית נמוכה מאוד, ולכן שתינו מתעייפות בסופו של דבר. היא מציעה מוזיקה, שואלת אם יש לי התנגדות לטנגו, טנגו הוא הסגנון המוזיקלי החביב עליה.

להמשך קריאה »

/

ברלין, 1932. מרשם האוכלוסין וספר הכתובות העירוני. מנסה לפענח את הכתב הגותי ולהבין את השמות. זה נמאס עליי ומעייף אותי, ושוב אני נוטשת את המחשב ונכנסת למטבח להפיג את התסכול: חלאס.

לפני שטסתי לחצתי על אמא שלי למצוא את המסמכים, שאדע אילו שמות אני מחפשת. כשהגעתי כמעט התחלתי את עבודת הארכיון, אבל היה עומס בלימודים, והייתי עסוקה, וזה נדחק הצידה. אחר כך שוב התפנה זמן, אבל בדיוק היה לי משהו לטפל בו או מייל לענות אליו או סיר על האש.

ועכשיו כבר הגעתי אל המסמכים הנכונים, אבל הכל מסורבל וספקולטיבי ודורש זמן וסבלנות. האם זה בכלל משנה, אני תוהה שוב ושוב ונוטשת את המחשב. ואם אמצא כתובת, האם אלך לשם בכלל, האם הרחוב עדיין קיים, האם זה משנה.

א' מצא אתר שיש בו פירוש לאותיות הגותיות, שואל אותי אם אני רוצה להמשיך, ואם אני רוצה שנמצא את הבית ונלך ביחד לראות. אני חושבת שאולי זה לא משנה. הרי הפנטזיה, אני מנסה להסביר לו, היא לא למצוא את הבית שבו סבתא שלי גדלה, הפנטזיה היא לדפוק על הדלת, ושהיא תפתח.

להמשך קריאה »