'

יום אחד העיר נשטפה בשמש והנהר נעשה בהיר ותכול.

כאילו צצו משום מקום, הרחובות שליד הנהר גדושים בתיירים.

הגשרים מלאים בזוגות מתנשקים. מתנשקי צהריים, סמוקים משמש ומפנאי. מתנשקי  בין ערביים, משקיפים אל שקיעה ואל הצבעים הכתומים מעל המים.

זוגות שנתמכים במעקה של הגשר, שלא יפלו חס וחלילה בלהט הנשיקה אל המים או אל השמים שמעל, וזוגות שנראה כאילו הגשר נתמך בהם, מפני שהם עומדים ביציבות מופלאה, באין תנועה כמעט, ונראים שלווים בהרבה מהמים ההומים מתחת.

'

חלקם מבקשים ממני לצלם אותם. לרגע אחד אני עוצרת בדרכי והופכת לעין שתמסגר את הסיפור שלהם.

יש זוגות שנוגעים רק למול העדשה, ומתרחקים ברגע שנשמעת נקישת הצילום. יש זוגות שממשיכים לחבק עוד רגע, מחייכים אליי, כלומר אל המצלמה שבידי, ואני שמחה על נדיבותם. יש זוגות שנראים לי כאילו הם מאושרים וזוגות אחרים שנראים לי כאילו הם מנסים להיות מאושרים.

'

יש כאלו שמתארים לי בפירוט אילו חלקים של הנוף הם רוצים שאכניס אל התמונה יחד איתם: שיראו את הקתדרלה. שיראו את הנהר. שיראו את פסל האריה על הגשר.

'

בליבי אני חושבת על דברים שהייתי מבקשת מהם שיוסיפו גם הם אל התמונה, אם היה לי אומץ.

הנה, ככה, תחייכו, אני אומרת בלב, תעשו פרצוף של אכזבה, של פחד, של שיעמום.

תעשו שיראו את השנים שלכם ביחד או את השנים שלכם לחוד, שיראו את הילדים שלכם אם יש לכם, או את הילדים שאין לכם, שיראו את הבית שלכם מבצבץ מאחורי הנהר, הבית שהשארתם במקום אחר.

'

תעשו פרצוף של אהבה נכזבת, תעשו פרצוף של אהבה, תעשו פרצוף של איפה שהייתם רוצים להיות, תעשו פרצוף של עוד-מעט-נגיע-אל-חדר-המלון, ונקלף-זו-מזה-את-הבגדים-כמו-קליפות-של-מנגו-דביק-ובשל.

תכניסו אל התמונה הזו על הגשר את כל מה שניקתם ממנה כשעליתם על הגשר הזה, מול השקיעה הזו, ופטפטו איתי איזו שעה קלה בשפה שאיני מבינה, עד ששלושתנו נהיה קלים ושמחים ונוכל לפכפך בקול של נהר, ונאזין יחד למקהלת הקליקים מסביב, אלו שלא מקפיאים שום דבר.

'

 כמה טיפים חשובים: 

סלט לארוחה. כן, הסלט המרענן והצבעוני הזה יכול להיות גם תוספת בשולחן ובמיוחד בפיקניק, אבל כיף מאוד לאכול אותו לגמרי לבד כארוחת צהריים משביעה. העובדה שצריך רק סכין חיתוך וקומקום הופכת אותו למשהו שאפשר לארגן תוך כמה דקות גם במטבחון של המשרד או של האוניברסיטה, והוא בהחלט יכול להיות דרך מקורית ובריאה לאכול את ארוחת הצהריים שלכם. באופן כללי, ברגע שנהיה ממש חם, זה רעיון טוב לאכול ארוחת צהריים קלילה וקרה וסלטית, והשילוב של קוסקוס ואבוקדו הופך את המנה הזו למשביעה ביותר, למרות שקוראים לזה "סלט". באמת.

הפתעות. עוד הערה חשובה בעניין סלטים, היא ש(כמו בחיים בכלל) עדיף לנסות ולהתנסות ולגוון. שילוב אל חסה-עגבניה-רוטב ויניגרט יכול לשעמם לי ת'תחת אחרי יומיים, ואם אתם באמת רוצים לנסות לאכול הרבה סלטים, חשוב להשתמש במגוון של צבעים, ירקות, וצורות חיתוך. זו הסיבה שכאן אהבתי את הורד-ירוק-אדום ואת העיגולים המושלמים של הצנונית.

קצח. אני לא בטוחה כמה מכם מחזיקים את התבלין הנפלא הזה במזווה, אבל אם אתם לא מכירים, כדאי להכיר. מדובר בזרעים שחרחרים ונפלאים שיכולים לשדרג המון סוגי תבשילים, במיוחד כאלו שמכילים צנונית או גבינה. ממליצה מאוד לא לוותר על זה אם מכינים את הסלט.

'

שיהיה שבוע מעולה לכל המתנשקים על הגשרים ולכל המצלמים.

מוזמנים להמליץ בתגובות על שילובי סלטים משביעים שחביבים אליכם בעונה הזו. אני תמיד שמחה לאמץ עוד רעיונות.

בתאבון,

עלמה

מסע תענוגות בארץ הקודש (שברי יומן מסע).

#יום שבת#

מסע תענוגות בארץ הקודש. איפה שהטחינה טעימה לי, והקפה עם ההל טעים לי, והתחילה עונת התותים, והמלפפונים סוף סוף בגודל נורמאלי, ויש זעתר וסומאק וסילאן ותמרים נפלאים. מסע תענוגות בארץ הקודש, הראש שלי סחרחר מרוב מילים, שברי מפגשים עם אנשים אהובים, עם אנשים אהובים פחות, החום, הקור בערב בירושלים, ובכלל כל הרעיון הזה של להגיע לכאן עם כרטיס טיסה חזרה להיכן שהוא אחר. היא צדקה, זו שאמרה פעם ש"חופשת" מולדת זה חופש בערך כמו "חופשת" לידה. חופשה שאחריה צריך לנוח.

#יום שלישי#

במורד שוק הכרמל העגלה שלי מתמלאת בעוד ועוד ירקות. עלים ירוקים. תותים. פומלות. אני משלמת למוכרים ואומרת שלום, חלקם זוכרים אותי מהזמן שגרתי ממש כאן. הם אומרים שלום. הם שואלים אותי, מה את מכינה עכשיו עם הכוסברה. הם לא שואלים אותי את שתי השאלות שנמאס לי כבר לשמוע בימים האחרונים (איך לך שם? מתי את חוזרת?) אני מודה להם ומסדרת בתוך העגלה את העגבניות במקום בטוח.

#יום חמישי בערב#

גם עם קרובים שבקרובים יש רגעים של זרות. כמו אבן שמשליכים אל באר כדי לבדוק את עומקה, אתם משליכים אחד אל השני, כאילו בדרך אגב, משפטים שמתחילים ב"אתה זוכר ש".

#יום שני אחר הצהריים#

מעל לכל זה מרחפת עננת הביקור בבית החולים השיקומי. הביקור שחששתי ממנו וחיכיתי לו ויותר מהכול רציתי להגיע אליו כבר, כל כך הרבה חודשים. בפעם הראשונה שלי שם פורצים בתוכי כל היבבות של התסכול ושל הצער ושל הייאוש. בפעם השנייה אני יציבה יותר, רואה זוג עיניים כחולות ומוכרות מבעד לכל הסבל הזה. אחרי כל מה שקרה, אני כל כך שמחה שהוא כאן וכל כך שמחה לפגוש אותו. כל הדרך אל בית החולים, רחוב המעפילים מלא בפריחה של עצי כליל החורש. אני מגיעה ומספרת לו מיד, כל הדרך פרחים.

#יום שבת בבוקר#

כל כך הרבה בתי קפה הספיקו להיפתח בתל אביב מאז שנסעתי, אבל הרי ירושלים נשארו כמעט בדיוק כפי שהיו. תערובת הצבעים והריחות של מרווה, סירה קוצנית, לוטם. בכל מקום יש אזוב טרי ומזמין ועז ריח. החום כבר מרמז על הקיץ אבל הצבעים עדיין מתהדרים באביב הקצרצר, הירושלמי, החמקמק. אפשר להתגעגע למשהו עוד בזמן שהוא מתרחש לנגד עינייך ממש.

אביב בהרי ירושלים. פרחים עדינים, לבנים, צהובים, שאריות של אדום. את פריחת השקדייה, אהובת נפשי, כבר פספסתי. האביב כאן קצר כל כך. אני מכינה עוגת אביב לבנה ועדינה, יפה כמו ענף שקדייה וריחנית כמוה, עם נגיעות של וניל ותחושה של היותי כאן ועכשיו ואופה ואוכלת. בביניים הצרים שבין אני פה ואני כבר לא פה, שבין חורף וקיץ, תבנית קטנה ומרובעת מגיחה מהתנור.

כמה טיפים חשובים:

יוגורט. האמת היא שאין כאן יוגורט, אלא ריוון, שזה סוג של משקה יוגורט שמאוד פופולארי בבודפשט ונכנס לחיי ביתר שאת מאז שמאיה התחילה להלל אותו ללא הרף. קראתי לזה "יוגורט" כי חשבתי שזה שם יותר קליט מאשר "שילוב של ריוון ושל שמנת".

וניל. ציפוי השמנת והוניל נותן לעוגה הזו את רוב האופי שלה, ואני ממש לא ממליצה לוותר עליו. אם משתמשים בתמצית וניל יוצא סבבה, אבל הפינוק המושלם הוא לגרד פנימה מקל וניל, ואז לערבב ולאפות. יוצא מאפה ברמה אחרת לגמרי.

לימון. הפומפיה שלנו הלכה לאיבוד (כן! ואני עדיין תוהה אם נמצא אותה יום אחד בתוך מכונת הכביסה). ולכן במקום לגרר את הלימון קילפתי את קליפתו בקולפן ירקות פשוט ואז קצצתי עם סכין טובה עד שהוא דק. זה יוצא בסדר גמור, ואם אין לכם פומפיה מסיבה כלשהי, ממליצה על הפתרון הזה. אבל לא תקחו את התמונות ברצינות מידי, עדיף עם פומפיה כמובן.

אפייה. הטריק החשוב ביותר עם זמני האפייה הוא לא לאפות פחות מידי ולא לאפות יותר מידי. הרעיון הוא למרוח את ציפוי השמנת כשהעוגה כמעט-כמעט-כמעט מוכנה (כלומר הבצק יציב ולא "רוקד" בתבנית כשמזיזים אותה, אבל בנקודות מסויימות הוא עדיין מעט רטוב), ואז לאפות עוד עשר דקות. אם אופים יותר מידי, העוגה תתייבש, שזה באסה, וציפוי השמנת היפה והאלגנטי יהיה חום ומכוער, שזה אפילו עוד יותר באסה.

אחזקה. נכון שיש עוגות רכות ועשירות כאלה שנשארות טריות וטובות למאכל אפילו שבוע אחרי האפייה? העוגה הזו לא ממש מהסוג הזה. אני ממליצה לנסות לכלות אותה בשלושה ימים, כי אחר כך היא יבשה ולא ממש משמחת. מצד שני, זו לא תהיה בעיה גדולה מידי, העוגה קטנה וטעימה מאוד, אפשר להשתלט עליה במהירות.

תותים. לידיעת הקורא זאב נחמה, ושאר נשות החיל ששמחות שעונת התותים סופסוף בעיצומה- אפשר בהחלט להשתמש בתותי עץ טריים במקום בדובדנים משומרים. זה אפילו יותר טעים וכמובן יותר בריא. השתמשתי בדובדנים כי רציתי לתת מתכון שיהיה אפשר להכין גם בבודפשט (אצלנו אין תותים בזול עכשיו). בכל אופן, תותי עץ, אפילו בשלים וקצת מעוכים, הולכים כאן יופי, וכנ"ל כל סוג של פירות יער (במיוחד אוכמניות).

יאללה למטבח! (תבנית נמוכה של 20X30, מהסוג שמכינים בו בראוניז)

• 3 ביצים
• 1 כוס ריוויון
• 50 גר' חמאה מומסת
• 1 כפית תמצית וניל איכותית
• שלושת רבעי כוס סוכר לבן
• קליפה מגוררת מ-1 לימון גדול
• 2 כוסות קמח
• 2 כפית אבקת אפייה
• שלושת רבעי כוס  דובדבנים משומרים חמוצים (מהסוג שנמכר בצנצנות) מסוננים מהנוזלים
• 2 גביעים שמנת חמוצה (20% שומן)
• 2 כפית תמצית וניל/ אחד מקל וניל
• 4 כפיות אבקת סוכר

הכנה:

• מערבבים בקערה גדולה את הריוויון והביצים. מוסיפים פנימה את החמאה המומסת, תמצית הוניל, גרידת הלימון והסוכר. זה בסדר גמור לערבב במזלג או במקציץ ידני, לא צריך מיקסר. מערבבים עד שיש תמיסה אחידה וקצת אוורירית.
• מוסיפים לתערובת את הקמח ואבקת האפייה, ומערבבים אבל רק ממש קצת, עד שזה נראה אחיד. ערבוב מיותר כאן יוביל ליצירת עוגת חנק שמזכירה סוג של עוגת "הבית" וחבל.
• משמנים את התבנית בקצת חמאה ומשטחים בה את התערובת. מסננים את הדובדבנים החוצה מהנוזל, ומפזרים על גבי העוגה באופן פחות או יותר שווה (כדי שלא יהיו איזורי מקופחים בעוגה שלא יקבלו דובדבן). אל תחששו, הדובדבנים לא ישרפו מלמעלה, הם שוקעים די מהר קצת פנימה.
• אופים בתנור בחום בינוני (160 מעלות) למשך עשרים וחמש דקות, עד שהעוגה כבר יציבה אבל אולי עוד טיפטיפה רטובה בחלקים מסויימים שלה. בזמן האפייה מערבבים את אבקת הסוכר והוניל לתוך השמנת החמוצה. אפשר לחסוך כלי של ערבוב בשלב הזה ולערבב בתוך הגביעים עצמם מחצית מאבקת הסוכר והוניל לכל גביע.
• מוציאים את העוגה מהתנור, ומורחים את ציפוי הוניל והשמנת באופן שווה על כל העוגה.
• מחזירים לתנור לעשר דקות נוספות של אפייה. בסיום האפייה צריך לצנן את העוגה בהדרגה, אחרת כל ציפוי השמנת נסדק ונראה הרבה פחות טוב. לצנן בהדרגה זה בעצם לסיים את האפייה, לפתוח את דלת התנור, אבל לתת לעוגה להתחיל להתקרר משם ולא ישר לשלוף אותה מהתנור אל השיש הקר.
• פורסים לקוביות ואוכלים כשהעוגה קרה מהמקרר או בטמפ' החדר.

שיהיה לכם סוף-אביב נעים, ולהתראות שוב מבודפשט בפוסט הבא,

עלמה

עדכון 28.4.12: הכנתי שוב, הפעם עם פטל קפוא (מהסוג שאפשר להשיג גם בארץ בכל סופר, באיזור של האפונה הקפואה) ויצא מהמם מהמם מהמם. משהו עם החמצמצות של הלימון והחמצמצות של הפטל הופך את כל הסיפור למענג ומרענן במיוחד. מומלץ בחום!

.

אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל שירה ופרוזה עושים לאנשים שני דברים אחרים לגמרי. משהו בקצב, משהו בתשומת הלב, משהו במשך הזמן.

אפשר לקרוא רומן כמה שבועות, והוא נח כל לילה ליד המיטה, אבל שיר חייבים לקרוא עד תום, חייבים לגלגל על הלשון, לקרוא כמה פעמים, אם אפשר. הרבה אנשים שכותבים שירה לא כותבים פרוזה, והרבה אנשים שכותבים פרוזה לא כותבים שירה.

וגם האנשים שאוהבים לכתוב, או לקרוא, את שניהם, מרגישים שזה מפעיל אצלם את הלב ואת הגוף אחרת לגמרי.

.

בשבילי השבועות האחרונים הם לקרוא שירה. יש לזה טעם צלול וחד. אין בזה שוליים ואין בזה המשך. רק רגע אחד שבו עננים שטים בשמיים ומרכיבים לפתע צורה של דרקון ארוך, יורק אש, שצף הלאה והופך לתמנון ולארנב ולחציל ונעלם.

אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל גם בישול ואפייה עושים לבני אדם דברים שני דברים אחרים לגמרי. משהו בקצב, משהו בתשומת הלב, משהו במשך הזמן. משהו בלהקציף-לערבב-ללוש, משהו בלחכות עד שיוצא מהתנור. בכל אפייה יש רגע של הפתעה ורגע של פלא: איך הרבה הופך למעט ואיך התבנית נגדשת בעוגה, ואיך דברים מתרחשים במחשכי התנור בלי שנראה ובלי שנדע והם יוצאים אחרת לגמרי.

הרבה אנשים שאוהבים לבשל לא אופים אף פעם, והרבה אנשים שאוהבים לאפות לא מבשלים ולא אוהבים לבשל. וגם אלו שאוהבים את שניהם, מרגישים לפעמים שיש משהו בשתי האהבות האלה שהוא אחר לגמרי.

.

בשבילי השבועות האחרונים היו שבועות של אפייה. משהו בקצב ובאווירה הוא אחר. לאפייה יש טעם של פנאי. היא לוקחת קצת יותר זמן בדרך כלל, ולרוב מופקים בעזרתה קינוחים, כלומר החלקים היפים והמתוקים והעודפים והמדויקים של הארוחה. אלו שעושים כשיש פנאי לחשוב עליהם ולטרוח עליהם ולחגוג אותם ואיתם.

אני מותשת קצת מהעבודה האקדמית, מותשת מהדברים שצריך והדברים שעכשיו והדברים שבזמן והדברים שיש להם הערות שוליים ורווחים אחידים. מותשת גם מהחורף הארוך והקר שמגיע אל קיצו וצוללת אל המטבח לאפייה עוגת דלורית שיש בה גם אפייה וגם שלב של בישול.

אני יוצרת לי כנפיים חדשות, מופלאות, אווריריות: כל הנוצות שלי מופנות פנימה.

.

כמה טיפים חשובים:

בישול דלורית. הכנתי את מחית הדלעת שעליה מבוססת העוגה הזו בכמה דרכים, ולדעתי בישול הוא הדרך הטובה ביותר. אפשר גם לאפות את הדלורית בתנור ואז לגרד אותה החוצה מהקליפה, אבל אז יש סכנה שהדלורית תשחים או תתייבש והמרקם של העוגה יוצא פחות טובה. אפשר גם להכין את פירה הדלעת מהבלוג של הילה ולהשתמש בו כאן, זה עובד יופי אבל לצערי צריך לקלף את הקליפה.

קליפה. קילוף דלורית הוא אחד הדברים השנואים עליי במטבח. הקליפה עבה, לא אחידה בצורתה, ואני מצליחה תמיד גם לחתוך את עצמי. בישול של הדלורית עם הקליפה חוסך את השלב המעצבן הזה, כי אחרי שהירק מתרכך אפשר פשוט לגרוף את הבשר של הדלורית החוצה מהקליפה עם מזלג.

קניות. כמו בכל סוג של מאכל שמושתת על פירות וירקות, עדיף להשתמש בפירות וירקות מוצלחים ולא בדברים בוסריים ולא טעימים. הבישול לא מעניק טעם למשהו שהיה טפל מלכתחילה. מאז שעברתי לכאן קניתי המון דלוריות אז נסיוני לימד אותי שאפשר ממש ליפול עם בחירת הדלורית ואז כשפותחים אותה היא בהירה ולא בשלה. כשבוחרים דלורית בחנות או בשוק כדאי לחפש מראש דלורית קטנה יחסית אבל כבדה במשקלה (יותר סיכוי שיש להן טעם).

אגוזים. זו עוגה מאוד נימוחה ועשירה, ואפשר לוותר בה על האגוזים. הכנתי עם, הכנתי בלי, ואני בהחלט ממליצה עליהם כאופציה אבל לא כחלק מחייב מהמתכון.

משקל. אני לא אוהבת לתת מתכונים עם משקל מדוייק כי לרוב האנשים אין משקל בבית, אבל לפעמים כשמדברים על ירקות ופירות ההבדל בין תפוח לתפוח יכול להיות חצי מהמשקל ובאמת קשה בלי מידות. לנו יש כאן עכשיו משקל פלסטיק רטרואי וחמוד (ר' תמונה), אבל אני מציעה לשקול את הדלורית ואת התפוחים אצל הירקן ולשאול מה בדיוק המשקל שקניתם.

עבודה. נכון, זו קצת יותר עבודה מסתם עוגה בחושה, בגלל הבישול של הדלורית, אבל באמת שלא מדובר בפרוייקט רציני במיוחד. לא להיבהל. רק מכינים פירה ואז מערבבים ואופים. בקטנה.

זמן. בניגוד להרבה מאפים, שמאבדים את חינם יום אחרי האפייה, העוגה הזו שייכת לסוג העוגות הביתיות והרכות ששומרות על מרקמן ועל טריותן כמעט במשך שבוע. למעשה, העוגה הזו אפילו יותר טעימה יום אחרי האפייה. מוצלח מאוד לאנשים שיודעים להתאפק ומחפשים עוגה שמחזיקה כמה ימים.

אנקדוטה משמחת לסיום:

חברתי הבשלנית ההונגריה יאנקה, שממש אהבה את העוגה, החליטה לאמץ אותה אל התפריט בבית הקפה שבו היא מבשלת בברלין. קוראי הברלינאים מוזמנים לקפוץ לבית הקפה של יאנקה, לדגום את העוגה, ולספר לי איך יצא לה. ותמסרו לה גם ד"ש חם בשמי, היא אשת חיל אמיתית.

.

אם בלילה אחד את יוצאת החוצה, נניח לחצי שעה, או קצת פחות, וכשאת חוזרת הביתה הדלת איננה נפתחת.

בחוץ הטמפרטורה היא מינוס שבע עשרה מעלות, ואת לובשת רק מכנסי טרנינג מהוהים ומגפיים. המפתח שלך איתך, אבל המפתח של האיש שלך נשאר כנראה תקוע בדלת מבפנים, ואת לא מצליחה לפתוח.

את יודעת שהוא חולה, ושלפני שיצאת הוא לקח שני כדורי אספירין ונכנס למיטה לישון. את מצלצלת בפעמון, ודופקת על הדלת, והוא לא פותח. את יורדת למטה ומצלצלת מהאינטרקום, כדי שישמע את הצלצול ויתעורר. הוא לא מתעורר. פתאום את מבינה שאולי הוא ישן חזק באמת, ואולי לא תצליחי להיכנס הביתה כמה שעות. הפלאפון הסלולרי שלך נשאר בבית, וגם ארנק אין עלייך עכשיו. מה תעשי.

'

את עולה שוב למעלה, לדפוק על הדלת ולצעוק, הפעם יותר ביאוש, ומשליכה את המפתחות שלך בזעם על החלונות של המטבח, כדי שהרעש יעיר אותו. הוא לא מתעורר. את צועקת. בהתחלה את צועקת את השם שלו ואחר כך את צועקת תפתח לי, ואחר כך את צועקת נו, נו, נו יא אללה כוס אמא שלך תפתח לי את הדלת, נו, כוס אמא שלך.

קר לך מאוד ויותר משקר לך את כועסת ומיואשת, והצלצולים שלך בדלת נעשים יותר תכופים ויותר חזקים. הוא לא קם ואת חושבת לאן אני אלך עכשיו, ואת חושבת שאין לך לאן ללכת עכשיו, ואת חושבת שלפעמים זה כל כך כל כך קשה להיות בעיר זרה ושאין לאן ללכת. את יורדת שוב למטה, בפעם החמישית, לצלצל מהאינטרקום והאנשים רואים אותך בוכה על הדלת וזה נראה להם אולי קצת כמו קטע מסרט ואת מתעלמת ממה שהם מנסים להגיד לך בשפה שאת לא מבינה. ואת חושבת לאן אני אלך עכשיו. הייתי רוצה שיהיה לי לאן ללכת. את יודעת שלמרות שאת גרה כאן יותר מחצי שנה את לא בטוחה איך ללכת לבית של החברה ההיא שגרה ברובע השביעי בלי ללכת לאיבוד, ואת גם לא יודעת באיזה כפתור תצלצלי באינטרקום אם תגיעי. אין סיכוי שתמצאי את זה בלי טלפון.

'

את חושבת לאיפה אפשר ללכת עכשיו. השעה כמעט חצות. המחשבה הזו חוזרת לך בראש, לאן אני אלך עכשיו, לאן אני אלך עכשיו, אין לי לאן. וזה עושה לך לבכות ויש בזה משהו קצת נעים כי לפחות את יכולה לבכות וככה להעסיק את עצמך בשעות הקרות ואולי אפילו לארח לעצמך חברה, כאילו את איזה כלבלב מיואש שמצאת ברחוב בקור הזה, ואת יכולה ללטף את עצמך באוזניים ולהגיד טובה, טובה.

את עולה למעלה ודופקת שוב על הדלת והדמעות על הפנים שלך מתערבבות בנזלת וביבבות כאלה עצבניות ואת אומרת לעצמך שהכל ממש בסדר, הכל בסדר כי הבית קרוב מאוד ויש רק כמה סנטימטרים בודדים של דלת בינך לבין הבית החם שבו אפשר להוריד את המגפיים הרטובות ולצחוק על כל זה, ולהתחבק, ולשמוח שנכנסת, ולהתנצל על זה שהוא ישן כמו מת, ולהגיד זו לא אשמתך, אני יודעת שיש לך חום, ולהגיד כמה מצחיק היה הכל, ושכל הדבר האיום והקר והמעצבן הזה יהיה בדיעבד.

'

ובסוף באמת אחרי שעה וחצי הוא מתעורר פתאום ופותח, והוא באמת מתנצל ואת באמת סולחת, ומשהו מהתחושה הזו של הפחד והקור ולאיפה הולכים בעיר זרה נראה לך קצת מגוחך, אבל יחד עם זאת אמיתי מאוד, כי שעה וחצי זה הרבה זמן, הרבה הלמות לב והרבה רגעים של זעם והרבה צלצולים בדלת והרבה דקות והרבה שניות והרבה כעס. ואתם מתחבקים את זה החוצה מהחיים שלכם, והעיניים החומות שלו מסתכלות עלייך והוא מכין תה, וכל החלק הזה שבו נשענת על האינטרקום למטה ובכית וקיללת אותו נראה רחוק ודבילי, הנה עוד רגע זה הופך להיות רגע של עבר שלא תזכרי, אבל אולי תזכרי קצת, ואת מחממת שמן זית בווק הגדול וחותכת ירקות ומכינה משהו חריף וטעים ומשביע וחם ואומרת לעצמך שהכל ממש בסדר ובכל זאת בא לך, כמו באיזו קלטת אודיו מהסוג שהיית מאזינה לו כשהיית ילדה, שאפשר יהיה להריץ את הזמן קדימה, ולשמוע את הגלגלים של הטייפ מקרקשים, ושכל הדבר הזה יהיה כבר משהו שקרה ממש מזמן.

.

כמה טיפים חשובים:

לימון. בעיני בלי הפרוסות של הלימון המנה כולה נעשית סתמית. הלימון הוא מאוד דומיננטי, ואני לא מוותרת גם על הקליפה, שנותנת ארומה מרירה וחמצמצה לכל העניין. אם זה קצת אינטנסיבי לכם מידי, אפשר להשתמש רק בחצי לימון, אבל חבל לוותר עליו בכלל. חשוב בכל מקרה לנסות לפרוס פרוסות דקיקות ביותר, ולשטוף את הלימון היטב כי הקליפה מצופה לפעמים בכל מיני לכלוכים או בשעווה שממלאים בה את רוב פירות ההדר כדי שיראו יפה בסופרמרקט. אני אוכלת במנה הזו הכל, כולל תרמילי הל שלמים וקצת מבושלים (יאמי) וכולל את הלימונים, אבל אנשים עדינים יותר יכולים לוותר על אכילת הלימונים עצמם. בכל מקרה הטעם יורגש בתבשיל וברוטב.

הל. כשמשתמשים בתרמילים של הל צריך לדפוק אותם קצת לפני שהם נכנסים לסיר, רק כדי לנפץ את התרמיל ולתת לגרגירים להתפזר בתבשיל. אם יש לכם מכתש ועלי עשר שניות שם יעשו את העבודה, אבל אם לא גם מעיכה של התרמילים עם כוס על קרש חיתוך בהחלט עושה את העבודה.

זרעי כוסבה. כן, עוד מתכון עם זרעי כוסברה. ויבואו עוד הרבה. באמת שכדאי לכם לקנות קצת מהתבלין הזול והמגניב הזה, הוא מתאים בהמון תבשילים ונשמר לנצח במזווה והוא עולה כמעט שום דבר.

שום. המתכון הכי דל בשום שהכנתי מאז שעברתי להונגירה- רק שתי שיני שום! כנראה שמדובר במעידה חד פעמית, אבל העדפתי כאן דומינטטיות של טעמי ההל והקוקוס. השום פרוס לאורך ולא לרוחב, כדי שיהיו פרוסות קצת גדולות יותר של ישרפו מיד במחבת. באופן כללי, ככל שאתם מתכננים לבשל שום לזמן ארוך יותר, אני ממליצה לפרוס אותו לפרוסות גדולות יותר.

'

המלצה קצרה לסיום:

לא מזמן יצא לי לספר לגולשים בדף הפייסבוק של הבלוג (אגב, אם לא הצטרפתם, זה לגמרי הזמן) על בלוג שגיליתי לאחרונה ונקרא "נחמה שובתת". מדובר באישה שכותבת בלוג אוכל לזכרה של אמה, שנפטרה לפני קצת יותר משנה. היא מעלה מתכונים שונים של אמא שלה (שהייתה כנראה בשלנית מופלאה) יחד עם סיפורים מרגשים וקצרים. פרוייקט מאוד יפה ומקורי, שווה לכם להציץ.

שיהיה שבוע מעולה,

עלמה

.

מאז אתמול בבוקר השלג לא מפסיק לרדת, ואני מאושרת. משהו בי כמעט נרעד מלכתוב מילים כמו "אני מאושרת", אולי בגלל שאני מפחדת שהאושר יחמוק ברגע שאודה בו, ואולי בגלל שכתיבה תמיד מרגישה כמו התחייבות.

אני הולכת, בפעם הראשונה בחיי, ברחובות הקפואים. אומרים שעשרים וחמש שנה לא היה קור כזה. מתבטלות רכבות וטיסות. בסוף השבוע צפויה סופת שלג ומינוס עשרים ומשהו מעלות.

.

העיר לבנה ואני לא יכולה להעמיד פנים שהדבר היפה והחדש והשונה הזה לא משמח אותי. הגינה הציבורית מכורבלת בשמיכה עבה של פוך לבן, רך למראה אבל כל כך צורב למגע. ובכלל: אני מגלה המון דברים שלא ידעתי על השלג. למשל שזה רק נראה רך אבל למעשה זה קצת קשה או אפילו דומה להליכה בחול. למשל שזה גם לבן וגם שחור ליד הכביש, וגם כחול אחר הצהריים או כמעט ורוד בלילה.

למשל שהפתיתים הגדולים דומים קצת לנוצות, והם נופלים לאט מאוד, כאילו בשמיים יש איזו ציפור שלגים ענקית שמפזרת שאריות אל האדמה.

המכוניות חונות ומכוסות בשלג, כמו שרידים ארכיאולוגיים מתקופה אחרת לגמרי. כאילו אלף שנה עברו מאז שהן חנו שם אתמול. ובכלל, הזמן הוא אחרת. לוקח לי חצי שעה להגיע אל האוניברסיטה, למרות שהיא קרובה כל כך. הצעדים שלי על המדרכה הקפואה מהססים, מחליקים, לא יציבים. אני מתקדמת לאט ומשאירה אחרי עקבות בשלג.

.

אני מחייכת. לא רק בגלל העיר המשונה והעטופה, אלא גם בגלל הצעדים המועדים, החלקלקים, הנרגשים מעצם היותם. אני מתרכזת בהליכה ומשתדלת לא להחליק. צעד אחר צעד, לדרוך, להתייצב, להרגיש כל שריר בכף הרגל כשהוא אוחז את הרצפה.

את כאן, אני אומרת לעצמי בהשתאות. תודי בזה, את כאן ואת מאושרת. אל תפחדי להגיד את האושר שלך, זה לא אומר שהוא יעלם. מתחת לצעיף שמכסה את הפנים אני יכולה ללחוש לעצמי מילים בלי שאנשים אחרים יראו. הנה את הולכת בפעם הראשונה בבודפשט כשהיא קפואה. כל הצעדים החלקלקים האלה, כל העקבות שאת רואה מאחורייך בשלג, הן העקבות של כפות הרגליים שלך, והצלחת לעשות אותן לגמרי לבד.

.

ולמרות שאת זרה, ולמרות אי הודאות והרבה הרבה שעות של פחד או געגוע או בלבול, ולמרות שלפעמים נדמה לך שחצי מהחיים מתבזבזים לך במחשבות על כמה את מצטערת שלא נולדת מישהי אחרת, ולמרות שלפעמים נראה לך שהלוואי והיית חכמה יותר או יפה יותר או מצליחה יותר או מוכשרת יותר במלאכת החיים, ולמרות שמאז שנסעת את פוחדת שאת בשני מקומות בו זמנית ובאף אחד מהם, הנה עכשיו את כאן, בשלג העבה והאחר, וכל העקבות המחליקות שמאחורייך הן לגמרי שלך ועשית אותן לבד.

אני מגיעה הביתה ורואה שא' השרה כבר חומוסים למרק. בסוף השבוע צפויה סופת שלגים ולנו יהיה מרק עם חומוס. אני רואה שהוא נרגש והוא רואה שאני נרגשת. הוא מעמיד כוסות של מים על אדן החלון מבחוץ כדי לבדוק כמה זמן לוקח להן לקפוא. הוא מסתכל על השניות הבודדות שלוקח לשכבה של כפור להצטבר על המים ואומר לי, "אף פעם לא היינו בקור כזה. איזה יופי, איזה כיף", ואני מבינה בדיוק למה הוא מתכוון.

.

כמה טיפים חשובים:

חומוס. אם זו לא הפעם הראשונה שלכם בבלוג, אתם בטח יודעים שאני לא אוהדת גדולה של קופסאות שימורים בכלל וכאלה של חומוס בפרט. זה נראה לי כמו פיגוע חבלה בקיבה שלכם. אני מעדיפה תמיד להשרות חומוסים כל הלילה ואז לבשל אותם. בכל אופן, החלטתי למסור כמויות גם לחומוס לפני ההשרייה והבישול וגם אחרי, כדי שמי שירצה לרמות ולהשתמש בחומוס מקופסא יוכל לעשות את זה. רק אל תספרו לי על זה בבקשה. (רוצים עוד קצת מידע על השריית חומוס?)

עגבניות. ובסיבוב פרסה מהיר: כן, השתמשתי בעגבניות מקופסא. בניגוד לחומוס, שמגיע תמיד עם טעמי לוואי ועם גזים, עגבניות משומרות יכולות להיות דווקא בסדר, במיוחד כשאין עגבניות טריות נורמאליות (בזמן האחרון כאן העגבניות טפלות לחלוטין ומחירן מטורף לגמרי). נסו לבחור שימורי עגבניה שנראים נורמאליים, אלו שתוצרת איטליה הם לרוב בסדר, ושימו לב שמדובר בעגבניות שלמות בתוך רוטב, ולא ברסק אחיד שיש לו בעיקר טעם של סוכר. העגבניות נמצאות בתוך הקופסא כשהן קלופות ומבושלות, וצריך רק לחתוך אותן קצת. השימוש בעגבניות האלה, שמגיעות גם עם מיץ, מאפשר למרק להיות סמיך ועשיר יותר, למרות שאין בו ציר ירקות.

ציר. מודה ומתוודה, בדרך כלל פשוט אין לי כח להכין ציר לפני שאני מתחילה להכין מרק, ואני מנסה להכין מרקים שיהיו מתובלים מספיק ולא יהיה צריך לכלול בהם ציר. אם אתם מתעקשים על ציר, אני ממליצה על המתכון שגל נתן פעם ב"פתיתים" (ניסיתי וזה קל וגם עובד). המרק יוצא טעים גם עם מים רגילים.

תרד. איכשהו תרד תמיד תמיד מגיע עם כמויות בלתי נתפסות של חול. אני מתחילה לחשוד שמדובר בחלק מאיך שאורזים אותו למכירה, מגלגלים בקצת חול ואז שולחים לחנויות. בכל אופן, ההמלצה שלי לגבי טיפול בתרד היא להשרות אותו בקערה ענקית של מים קרירים ולתת לחול לצאת ממנו, ורק אז לסנן. זו הדרך הכי טובה שאני מכירה לשטוף אותו באמת ביסודיות.

תבלינים. התבלינים במרק הזה הם כל מיני דברים שגם ככה הייתם רוצים לאכול עם חומוס (כורכום, כמון, פפריקה), חלקם מגיעים באבקה וחלקם בחתיכות שלמות. אני יודעת שלא מדובר במשהו שיש לכל אחד בבית, אבל לדעתי דווקא ממש כדאי להחזיק תבלינים שלמים, זה נותן סוג אחר לגמרי של טעם בבישול. בהגשה כדאי מאוד לא לוותר על פלח של לימון. זה יכול להישמע קצת מוזר, אבל ברגע שחושבים על זה שמדובר בסך הכל בחומוס, השילוב של לימון נראה הגיוני מאוד.

יאללה למטבח! (סיר מרק גדול)

• 200 גר' חומוס יבש- שאז משרים ומבשלים אותו, או בקיצור שני ספלים גדולים של חומוס מבושל ומסונן, שתשיגו איך שתשיגו.
• 1 כרישה
• 1 גזר גדול או שניים קטנים
• 2 זוקיני
• 4 שיני שום
• חצי קולורבי
• 1 שורש סלרי רגיל (או רבע מהסוג הענקי שמוכרים באירופה)
• 2 שורש פטרוזיליה
• 1 כפית זרעי כוסברה
• 1 כפית זרעי כמון
• 6 עיגולים של פלפל אנגלי
• פחית שימורי עגבניות (400 גר' של עגבניות קלופות- לא רסק)
• תבלינים טחונים: 1 כפית מלח, 1 כפית כורכום, 1 כיפת כמון טחון, 1 כפית פפריקה מתוקה, 1 כפית פלפל שחור גרוס, רבע כפית צ'ילי.
• חצי קילו תרד
• פלח לימון בהגשה

הכנה:

• משרים את החומוסים, מחליפים את המים באמצע, ומבשלים.
• משרים את התרד בקערת מים ומנסים לנקות אותו כמה שאפשר. מנתקים את העלים מן הגבעולים (אפשר לזרוק את הגבעולים).
• חותכים את הירקות: את הכרישה לפרוסות, את הגזר לעיגולים, את הזוקיני לחצאים ואז לעיגולים. את שורש הפטרוזיליה לעיגולים. אני לא מקלפת את הפטרוזיליה והגזר, כי בדרך כלל מספיק לשטוף אותם טוב. אז תשטפו טוב. את הקולורבי גם צריך לקלף ולחתוך לקוביות (ככה). את הקולורבי מקלפים וחותכים לקוביות באותו הגודל. קולפים את השום וחותכים אותו לפרוסות לאורך.
• מחממים בסיר גדול 3 כפות שמן זית. מטגנים כרישה, שורש פטרוזיליה, סלרי ושום, יחד עם התבלינים השלמים (זרעי כמון, זרעי כוסברה) עד שהירקות מתחילים להתרכך.
• מוסיפים את הגזר והזוקיני. מערבבים ונותנים להם שתי דקות להתבשל.
• מוסיפים את העגבניות. אם הן שלמות לגמרי אפשר לחתוך אותן קצת בתוך פחית השימורים. מוזגים את כל מה שיש בפחית (כולל המיץ).
• מוסיפים את התבלינים הטחונים (מלח, פפריקה מתוקה, פלפל שחור, צ'ילי, כורכום, כמון).
• שופכים גם מים עד שהסיר כמעט מלא לגמרי (אני מודדת שבע פעמים מילוי של פחית השימורים).
• מביאים את הסיר כולו לרתיחה ואז מורידים לאש קטנה ומבשלים עוד שלושת רבעי שעה. מוסיפים את החומוסים המבושלים והמסוננים ומבשלים רבע שעה נוספת. מכבים את האש, ומוסיפים פנימה את עלי התרד. זה יראה לכם כאילו משהו כאן לא הגיוני ויש הרבה יותר מידי תרד, אבל אחרי כמה ערבובים הכמות שלו תצטמצם מאוד. משאירים את הסיר סגור לפחות עשר דקות, ומגישים בקערות כשהתרד עדיין קצת ירוק בהיר.
• להגיש עם פלח לימון, ולסחוט קצת לימון לצלחת. זו תוספת שמשדרת את הטעם כולו!
• בתאבון.

 

.

שתי הערות שוליים לסיום:

1. כמו שאולי שמתם לב, פתחתי אינדקס חדש בבלוג לטיפים בישוליים שונים. הרעיון הוא להפנות אליו טיפים שמצטברים כאן בשולי המתכונים. אם יש שאלה שחשוב לכם לדעת או טיפ מנצח משלכם לתרום- שלחו לי מייל או תגובה.

2. אפרופו מרק- אי אפשר שלא לציין את פרוייקט "מרק לוינסקי" שמתהווה בשבועיים האחרונים בתל אביב, כתגובה לסיפור המחריד על אדם שקפא בגן מקור. מדובר בהתארגנות של כל מיני אנשים בתל אביב שהחליטו להביא מרקים ואוכל לגן לוינסקי על מנת להקל קצת על האנשים שגרים במקום כי אין להם מקום אחר לגור בו. אני מן הסתם לא יכולה להגיע לגן בקרוב, אבל אני ממליצה לכל מי שיכול לנסות לקחת חלק בפרוייקט היפה והאנושי הזה, ומודה מאוד לקוראות של הבלוג ששלחו אליי את המידע הזה וביקשו ממני לעזור בפרסום הרעיון. ריגשתן אותי והוכחתן לי שיש לי קהל קוראות מגניב ביותר.

שיהיה לכם בתאבון, ושיהיה חורף מלא אושר ומעשים יפים,

להתראות בקרוב, מהצד השני של הסופה,

עלמה

.

לא פשוט לי להבין את הכאב שבלהיות זרה. גם מפני שאני רגילה לחשוב על עצמי כאישה שששה אליי הרפתקאות ואוהבת את תחושת הזרות והמסע, גם כי מערכת היחסים שלי עם הארץ מאוד לא פשוטה, ובעיקר כי לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קשה.

הבית שלי הרי היה ועודנו מקום שאני חולקת עם א' ומדברים בו עברית. האינטרנט מאפשר לי להיות בכל המקומות כולם ובאף מקום. לקרוא בלוגים וחדשות מהארץ, לראות את כל החברים שלי ברשתות החברתיות, לראות את הפנים בסקייפ.

ובכל זאת. האמת הפשוטה ואולי המובנת מאליה היא שזה לא קל בכלל להיות זרה. ושאת מוצאת את עצמך לרגעים בתוך תחושה עמוקה של תלישות, חוסר נחת. והרבה מאוד געגועים לדברים שהיו לך במקומות אחרים, וגם לדברים שלא היו לך מעולם, אבל את נכספת אליהם.

.

והנה השבוע נפלה עליי תוגת געגועים חורפית. ותחושה צורמת של זרות. באופן אירוני, אין לי שם טוב בעברית כדי להביע את ה- homesick הזה. כלומר, אין לי מילה בעברית כדי לומר גם געגועים וגם בית וגם מחלה. א' קורא לזה "מחלת בית", ואני קוראת לזה- על משקל שפעת- "גָעגָעת".

אני מתכנסת במיטה עם הספר של עלילות המומנים, בתרגום לעברית, ומלווה את מומינטרול במסעו אל החורף הקפוא. למרות שכל המומנים נמצאים בתרדמת חורף, מומינטרול התעורר משום מה באמצע החורף, והוא רואה, לראשונה בחיו, את כל אותם היצורים המוזרים שחיים בשלג הקר. הוא יוצא למסע מופלא ובודד וקשה בעולם המוכר שהפך לשונה מאוד. בית המומנים רוחש חיים. הזה שגר מתחת לכיור. ההוא שגר בארון. ההיא שלקחה את מגש הכסף של מומין אמא והיא גולשת על גבי השלג בעזרתו. בחורף כל היצורים הללו משתלטים על הבית, והוא אפילו לא ידע.

אני מתנחמת בסיפור של מומין אל תוך הלילה ושותה תה קמומיל. מומין מתנחם בסיפור שלי, ומתרוצץ בבית הריק והישן בחיפוש אחר אוכל. היצורים הזרים אכלו את כל מה שהיה ומומנים מתייאש ומוצא רק כמה קרקרים. חושבת לעצמי, חבל שהוא לא יודע על פודינג לחם הונגרי. גם במזווה ריק לגמרי אפשר ליצור עוגה חמה ומופלאה בכמה דקות.

כמה טיפים חשובים:

מי מה מו. לעוגה הזו קוראים Ma'kos Guba וזו ככל הנראה הגרסא ההונגרית לפודינג הלחם האנגלי, למאנקי-ברד האמריקאי, או לפראנץ' טוסט. נראה לי שבכל סוג של מטבח אנשים כבר חשבו על הרעיון של להשתמש בחתיכות לחם ישן מאתמול והלפוך אותן למשהו שונה לגמרי, רך ומתוק ונפלא. וכמעט בכל סוגי המטבחים האלה מנה כזו היא מאכל מובהק של ראשון בבוקר (השבת-בבוקר של כאן). מאקוש גובה כהלכתו משתמש בלחמניות בצורת סהר שנמכרות כאן ונקראות קיפלי, אבל אני בחרתי להמיר את זה לחלה, כי לא נראה לי שיש לחמניות קיפלי בארץ.

מילה אחת לסקפטיים. טעים! גם אני הייתי די סקפטית לגבי הרעיון של לקחת חלה ישנה וליצור ממנה עוגה, אבל הדבר הזה טעים בצורה שקשה לתאר, ומתקבלת תוצאה רכה ועוגתית עם טעם מודגש מאוד של פרג. זה נכון שלא מדובר בזאכר טורט גבוה ורב רושם שמגישים בסוף ארוחה חגיגית- אבל בהחלט מדובר בנישנוש אחר צהריים מענג ביותר ליד התה, ובהתחשב בעובדה שמדובר במקסימום 5 דקות של עבודה, וברשימת מצרכים זולה וקצרצרה שכמעט תמיד יש בבית (אפילו אם אתה מומין והשתלטו לך על הדירה יצורים משונים)- זה מאוד מאוד שווה את המאמץ. אם לוקחים בחשבון גם את העובדה ש(יחסית לקינוח, כן?)מדובר גם בכמויות שפויות ביותר של שומן וסוכר- אז בכלל.

פרג. אחד הרכיבים הממכרים ביותר שמגיעים למטבח הביתי, ולאחרונה גיליתי אותו מחדש בשל העובדה שההונגרים משתמשים בו בכמויות ענק. במתכון הזה אפשר להתשמש גם בפרג טחון, וגם בפרג שלם (מוכרים את זה כאן בשוק בקילוגרמים, זה נראה כמו פרג טחון רק עם כדורים קצת יותר גדולים). אם משתמשים בפרג שלם צריך לבשל אותו בחלב קצת יותר זמן.

וניל. תמצית וניל פושטית מהסופר זה בסדר, אם יש לכם תמצית וניל קצת יותר שווה זה יותר טוב, ואם יש לכם מקל וניל לגרד פנימה הדבר יהפוך ללא פחות מחגיגה. כדורי וניל קטנים יחד עם גרגירי הפרג. אושר.

סוכר. אני חושבת שמנה כזו לא צריכה להיות מתוקה מאוד, אבל זה גם עניין של טעם אישי. תלוי גם, כמובן, האם החלה שהשתמשתם בה היא חלה מתוקה יחסית. ההמלצה שלי היא לדבוק בכמות המצומצמת של שתי כפות סוכר, ואז לקשט בסוף בעוד אבקת סוכר לפי הטעם אם לא מתוק לכם מספיק.

חלה. הקטע הוא שצריך להתחיל עם לחם יבשושי וישן, סוג של שאריות שעשויות להיות בבית. היה לי קשה לתת כמויות מדוייקות, כי השתמשתי בחלה קטנה, אבל אני חושבת שזה בערך חצי חלה סטנדרטית וגדולה מהסוג שמוכרים באנג'ל. כדי שאדע בדיוק בכמה חלה השתמשתי ונהיה כולנו באותו קו, שקלתי את חתיכות החלה במשקל המיושן והחביב שמצאתי כאן באחד הארונות כשעברנו דירה:

.

וכשצלצלתי לעידו לספר לו את כל זה הוא סיפר לי בדיחה:

איש אחד מת והגיע אל העולם הבא. אמרו לו, עכשיו אתה צריך לבחור אם ללכת לגן העדן או לגהינום. הוא ניגש להציץ. בגיהנום הייתה בדיוק מסיבת ברביקיו ענקית, בשרים על האש ויין שנשפך כמים. הברמן הזמין אותו מיד לכמה שוטים של טקילה. מסביב רקדו נשים וגברים, בלבוש מינימאלי, וכולם ניסו לשכנע אותו לעשות איתם סקס.

האיש יצא משם והחליט לבדוק מה קורה בגן עדן. היו שם המון אנשים נחמדים עם חולצות לבנות שבדיוק התארגנו לכנס של קריאת שירה. הם אכלו גבינה בקוביות מהבופה. מפעם לפעם מישהו התעטש, וכולם יחד אמרו לו לבריאות.

האיש הודיע לבורא עולם שהוא סבבה עם הגהינום ומתי אפשר להתחיל. באותו רגע נפערה מתחתיו קלחת לבה לוהטת, והוא מצא את עצמו נאנק מכאב ומנסה לשחות החוצה. "שטן!" הוא צעק, "מה נסגר עם הגהינום שראיתי בביקור הקודם?"

"ובכן" ענה לו השטן "אף פעם אל תתבלבל בין תיירות לבין הגירה".

.

מקווה שיהיה לכם שבוע טוב ושבע,

אתם מוזמנים לספר בתגובות על עוד שימושים יצירתיים שאתם מכירים ללחם קצת ישן,

ועוד יותר מוזמנים לספר לי על תרופות מוצלחות שאתם מכירים לגעגעת או על ספרי חורף שאתם אוהבים, כי אני עוד מעט מסיימת את עלילות המומנים ופתוחה להמלצות חדשות,

עלמה

.

לקח לי זמן להבין את זה, אבל עכשיו זה "החגים". כלומר, הזמן הממושך, הלא-לגמרי מוגדר הזה, שבו כל דבר שצריך לקרות יכול לקרות רק "אחרי החגים", וכולם נוסעים לכל מיני אירועים משפחתיים. לקח לי זמן, גם בגלל ש"החגים" מזוהים אצלי בדרך כלל עם ספטמבר בישראל ועם התחושה הזו שבכל שבוע עבודה יש רק שלושה ימים.

חברתי א', שחזרה בדיוק ממפגש משפחתי בהולנד, לא מבינה מה מוצא חן בעיניי. אני מתארת בהתלהבות את יופיה של העיר שהתעטפה אורות צבעוניים ודוכני יין חם, והיא מנענעת את ראשה בזעם "החג הזה גמר אותי. את כלואה בבית 48 שעות עם המשפחה שלך, כולל כל הדודות. כולם לובשים סוודרים מכוערים שנותנים להם תחושה נוסטלגית, ומאביסים את עצמם עד שאי אפשר להכניס יותר כלום. אחר כך מדברים על במה נאביס את עצמנו בארוחה הבאה ומה תקענו בארוחה הקודמת. אחר כך שותים יין, אחר כך יוצאים לסיבוב, אחר כך חוזרים ומאביסים את עצמנו עוד. אנשים שואלים אותך את אותן שאלות ששאלו אותך בשנה שעברה ואת עונה את אותן התשובות. אתם מדברים על שום דבר. בכל פעם שאת יוצאת לסיגריה במרפסת שישה אנשים שואלים אותך לאן את הולכת ומתי תחזרי, עד שאת שוקלת לקפוץ מהמרפסת הזו רק כדי להיפטר מהחג הארור הזה. בסופו של דבר את מגלה בקבוק ויסקי ופותרת את המצב בלהיות שיכורה ברצף עד שנגמר החג, ואז מתחילה להשתכר לקראת ערב השנה החדשה, שגם בו תפגשי את כל המשפחה שלך, שבה אף אחד לא יחשוב שזה שאת ילדונת בת שלושים אומר שאת יכולה להחליט מתי לצאת מהבית בלי מעיל."

"הלוואי והייתי יהודייה", היא אומרת לי, "לפחות לא הייתי צריכה לנסוע בכל שנה הביתה לחגים".

.

אני מחניקה את צחוקי ולא מספרת לה איך נראה חג יהודי ממוצע. לא הייתי רוצה להרוס את הפנטזיה, ובאמת אצלנו לא נהוג ללבוש סוודרים.

אז עכשיו זה "החגים", כלומר הזמן הלא מוגדר, הצף הזה בשלווה מופלגת, המנומנם. כל המשרדים סגורים, ורוב הזמן השוק סגור, והספרייה של האוניברסיטה פתוחה רק בשעות מיוחדות. אלו לא בדיוק החגים שלי, ולא בדיוק החגים שאני רגילה אליהם, ולכן אני מופתעת, מתבוננת בהשתאות על הדבר הזה שהופך את כל העיר סביבי לדבר אחר, חגיגי, כשאני עדיין דבר רגיל לגמרי.

.

ולמען האמת, כמה נעים להיות רגילה לגמרי. יש משהו מעייף להפליא בחגים ובחגיגות, שנמשכים כמעט מאז ליל כל הקדושים עם הפוגות קלות ומגיעים עכשיו לשיא. מסיבות השנה החדשה ושתי מסיבות טרום-השנה החדשה, ובראנץ' השנה החדשה ובראנץ' של אחרי השנה החדשה.

אשרי אשת החיל שחוזרת אל השגרה, וכמה נעימה היא השגרה. לשמוח מהאפשרות לקום בבוקר ולהיות בעולם הזה עד הערב, וללכת לישון. לאכול מאכלים פשוטים וביתיים עם עדשים וירקות ולשמוח מגיוון קטן, כמו תפוז, שנותן טעם חדש אבל מוכר.

.

כמה טיפים חשובים:

שום. אמנם שומן ובשר הם עדיין לא ממש הקטע שלי, אבל הבישול ההונגרי מתחיל להשפיע עליי, ולמדתי שהרבה מאוד שום זה הרבה מאוד שמחה. אל תחששו מכמויות השום המפלצתיות, זה יוצא טעים-טעים ולא משתלט על התבשיל. אם משאירים את שיני השום שלמות ונותנים להן להתבשל היטב, הן הופכות למתוקות ונימוחות, ומאוד כיף לקבל גוש כזה במנה.

פרוסות. כמו שיני השום השלמות, גם הגזר והזוקיני כאן יהיו בחתיכות גדולות. לדעתי זה שובר את העניין הסמיך והתבשילי וטוב לפגוש בתוך כל הבלאגן גוש יציב של משהו אחר. אני מאוד בעד תבשילים סמיכים אבל לא ממש בעד דייסה, והחיתוך הגדול של הגזר והזוקיני בא בכדי לאזן את זה.

זמן. כמו כל תבשילי הקטניות, התבשיל הזה משמעותית טעים יותר כמה שעות אחרי הבישול ואפילו יום אחריו. אם אתם מכינים אותו לארוחת ערב, אני מציעה לבשל כבר בצהריים ואז לחמם שוב את הסיר לקראת הארוחה (רק שימו לב שלא נשרף). חוצמזה, כמו כל התבשילים שעומדים כמה זמן, כדאי לרענן אותו שניה לפני האכילה בעלים ירוקים שמוסיפים טעם וצבע. בצל ירוק וכוסברה יעשו פלאים במקרה הזה.

תפוז. פירות הדר וקליפות הדר זה הרבה מאוד כיף בבישולים, ולמרות שגם זה עשוי להישמע קצת משונה אחרי שתנסו את זה תבינו שזה מאוד מתאים. כאן התפוז מרענן את העדשים ומוסיף מתיקות שעושה טוב לעגבניות.

שימורים?! כן, אני די שונאת אוכל שבא משימורים בדרך כלל, אבל לעיתים עגבניות קלופות מהסוג שמשומר בקוביות ועם מיץ מסביבן נותנות יופי של סמיכות בתבשילים. כדאי בכל אופן להשתמש בשימורים מאיכות טובה (רוב החברות האיטלקיות שמשמרות עגבניות תמר עושות יופי של שימורים).

פרג. אז יכול להיות שעדיין לא יצא לכם להשתמש בפרג כתבלין במאכלים שהם לא קינוחים, אבל זה חבל. הגרגירים היפים שלו עושים דברים נחמדים לתבשילי קטניות ולאורז מתובל והרבה פלאים בסלטים, ואם מחזיקים כמות קטנה במקרר הוא גם יספיק להרבה זמן יחסית. בכלל, יש לי חולשה לפרג, שמוכרים כאן בשוק בשקים גדולים ומכניסים בהרבה סוגים של תבשילים ועוגות, אבל פרג-תפוז זה שילוב טעמים מומלץ במיוחד.

.

שתהיה שנה מופלאה,

עם הרבה הרבה שיגרה ושמחה,

עלמה

עוגת שזיפים from Noa Levin on Vimeo.

אלו מכם שמכירים אותי קצת יותר מקרוב יודעים בוודאי שאני עושה תואר שני בהיסטוריה, ובאופן כללי יש לי חיבה לדברים ישנים. זו גם הסיבה שאני מתעניינת בספרי בישול ישנים, וכנראה גם הסיבה שהסרטון האמריקאי הזה מהפיפטיז הצחיק אותי מאוד. מתישהו בקיץ החלטתי, יחד עם חברתי נעה לוין, לצלם גרסה משלנו לסרטון ההדרכה הזה, על ידי שילוב של קטעים שונים מספרי ההדרכה של ויצ"ו משנות ה-50-70. הטקסטים שמופיעים פה הם כמעט קופי-פייסט, לא הייתי צריכה לשנות הרבה כי הכל כבר היה שם.

המתכון שהכנתי הוא עוגת השזיפים והפירורים, שהיא אחת העוגות הפופולאריות ביותר בבלוג, עוגה זריזה להפליא וטעימה מאוד מאוד שצריך בשבילה רק תבניות וקערה (כמו שרואים בסרטון עצמו).

קרדיטים:

צילום, עריכה, בימוי, אנרגיה חיובית, ובאופן כללי להיות אשת חיל שמאוד כיף לעבוד איתה: נועה לוין

מתכון ובישול וטקסט: אני

קריינות: אבנר עפרת המהמם

שמלה: עדי סברן המוכשרת כשד (שתפרה את זה בעצמה!)

תודה לכולכם על שנתתם יד להגשמת גחמות הוידאו שלי, ונתראה בהמשך השבוע עם פוסט רגיל של מתכון חדש,

עלמה

.

בבת אחת נהיה קר. אפור בחוץ, וגשם. איך זה קרה ככה פתאום. הרגע הזה שבו העיר מחליפה עונה. חשוך כבר בשלוש אחר הצהריים. בשוק מוכרים המון סוגים של דלועים. דלורית, דלעת, דלעת עגולה, דלעת ערמונים. לא נראה לי שיש לכל הסוגים שמות בעברית.

על פני האדמה, בני האדם שיש להם מתעטפים במעילים ובצעיפים. מתחת לפני האדמה, בתחנת הרכבת התחתית, בני האדם שאין להם נאספים בלילה.

אני חוזרת הביתה אחרי חצות ורואה את המנקים של חברת הרכבת מגרשים אותם. הם עייפים, וגם המנקים עייפים, ולכן המאבק כולו לוקח פחות מרבע שעה. הם עוזבים את התחנה השוממה, הנקייה, ועוברים לבתי הלילה שלהם.

.

פתחי החנויות שיש בהן מחסה מהרוח. נישות בקיר שהם קצת שקועות, מתאימות לגוף אנושי. חלקם סידרו שם ממש דירה קטנה. אני רואה איש עם שמיכה, שרוע תחת משקוף הבנק המרכזי, משתמש בתאורת הרחוב כדי לקרוא ספר עד שיירדם. בגומחה שנמצאת לידו בקיר מונחת מברשת השיניים שלו, מוכנה לבוקר.

לפני שנה הכריז ראש העיר של בודפשט על המלחמה נגד הומלסים. הלינה ברחוב אינה חוקית יותר. העיר תהיה נקייה. קץ לפורענות בסדר הציבורי. ברובע החמישי אוכפים את זה פחות. ברובע השמיני אנשים שלנים בחוץ מקבלים קנסות מהמשטרה.

נאסר גם שימוש לא ראוי בפחי אשפה. כלומר, נאסר על אנשים לחטט ולחפש מזון בערמת הזבל. נאסר להבעיר אש בפחי האשפה כדי להתחמם. הלילה כבר מינוס שתי מעלות בחוץ.

,

אני רוכסת את המעיל עד קצה הצוואר, ושואלת את א' אם לדעתו יש כאן יותר דרי רחוב מאשר בתל אביב.

הוא אומר שדווקא לא נראה לו, ואם כן אולי זה רק בגלל שבאופן יחסי העיר הזו הרבה יותר גדולה. אבל מה שבטוח, כאן הם צריכים להתמודד עם הרבה יותר קור. עדיין לא התחיל החורף, ועדיין אין שלג. מה יהיה איתם בשלג? מה יהיה איתם עוד חצי שעה, כשהמשטרה תתחיל לפטרל?

השאלה של ההשוואה לתל אביב אולי לא מעניינת אחרים, אבל אותי היא מעניינת מאוד. אני חושדת שמתרגלים לזה. אני חושדת שמהר מאוד אפסיק בכלל לראות אותם. אפסיק להיות מופתעת נוכח הדרכים היצירתיות שבהן כל משקוף הופך לבית קטן.

גם בדרום תל אביב אפשר באיזשהו שלב להפסיק לראות את האנשים על הספסלים. את האנשים שלנים בגינת לוינסקי. אולי ההבדל האמיתי הוא לא הקור, ולא מדיניות ה"מלחמה בהומלסים" של הרשויות, אולי ההבדל הוא שכאן אני פשוט לא רגילה.

.

עדיין לא סיגלתי לי כאן טקטיקות של התעלמות. לא למדתי לנופף בידי כשמישהו ניגש לבקש. לא למדתי באילו פינות לא להסתובב בערב. לא גידלתי שריון פלדה, שיגרום לי למשוך בכתפיים באדישות ולתמוך את כפות הידיים עמוק במעיל. שיאשים אותם בכך שהם מסוממים או שיכורים או אחרים.

אני פוחדת מהשלג שיבוא בהמשך, ומתחנת המטרו שתינעל. אני פוחדת מהעונה שנפלה עליי פתאום, ומנסה להיזכר בדברים הפשוטים והיפים של העונה הזו: דלועים, אורות כריסטמס בכיכר, תנור אפייה חם שפולט אל הבית ריח של שלווה.

כמה טיפים חשובים:

חלת דלעת?! כן, גם אני חשבתי שזה קצת מוזר בהתחלה, אבל אחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה שזה מאוד מגניב. חלה רכה ומתוקה במיוחד, עם טעם עמוק של סתיו וצבע כתום ומשוגע. הולך מעולה עם ריבת אפרסקים ביתית, כמו שרואים בתמונה, ומומלץ עוד יותר אחרי שהיא מתייבשת קצת להכין ממנה ביצה בקן. שילוב צהובים יפה וטעים.

כמויות. בשביל קילו קמח צריך בערך חצי קילו מחית דלעת. לנו יש עכשיו באורח פלא משקל שמצאנו, אז אשכרה יכולתי לשקול את מחית הדלורית לפני האפייה, אבל גם בהעדר משקל אפשר לשקול אצל הירקן את הדלורית שכקונים אותה ואז לחשב לפי זה. אם קונים דלורית במשקל של בערך 1200-1000 גרם, יהיה לכם בסוף התהליך משהו כמו חצי קילו מחית מוכנה (בלי קליפות, בלי גרעינים, בלי נוזלים).

כמויות 2. קילו קמח זה המון. יהיו לכם שתי חלות גדולות, שזה יכול להיות מעולה למשפחה גדולה, אבל עבור בית שגרים בו רק שני אנשים זה היה ממש מוגזם. אפשר להכין חצי מהכמות, ואפשר גם לחלוק עם השכנים, ואפשר גם להקפיא חלה אחת ישר אחרי שהיא מתקררת מהתנור. הטעם המופשר משמעותית פחות טעים, אבל עדיין טעים לאללה.

אידוי. כדי להכין מחית דלורית צריך דלורית ממש רכה, שמועכים במזלג. הדרך הטובה ביותר לדעתי להגיע לדלורית ממש רכה היא לאדות אותה בסיר (שזה אומר להניח אותה בתוך מסננת כשהיא חתוכה לחתיכות גדולות, לשים מתחת לזה סיר עם קצת מים ולהדליק את האש. גם המסננת של הפסטה עובדת). חשוב לתת לדלורית מספיק זמן להתרכך, כי זה משפיע לא רק על המרקם אלא גם על המתיקות. הסוכרים של הדלורית נהיים מורגשים יותר אחרי בישול ממושך, כשהצבע שלה הופך מכתום בהיר לכתום כהה ומקסים.

לישה. לפעמים נדמה לי שלא יכול להיות דבר כזה יותר מידי כשמדובר בלישה. צריך ללוש בצק באמת הרבה זמן כדי לקבל בסוף חלה אוורירית וטעימה, כי זה מאפשר לבועות אוויר להיווצר בבצק. באופן כללי, מציעה לכם לפנות חמש דקות מזמנכם ולהציץ במדריך החלות של חן שוקרון, שם יש טיפים על לישה והתפחה ועוד כמה נושאים חשובים.

קרדיט. את המתכון המופלא הזה שלחה לי צופית, קוראת של הבלוג, לאחר שהתלוננתי בקבוצת הפייסבוק שלנו על כך שקניתי דלורית ענקית במשקל ארבעה קילו ואין לי מה לעשות עם זה. צופית סיפרה לי שמדובר במתכון גרמני, ולמען האמת זה לא ממש מפתיע אותי, כי זה מאכל כל כך חורפי ומנחם שנשמע לי הגיוני שהוא הגיע מארץ קרה. תודה רבה לך צופית על רעיון גאוני לשימוש בדלורית, וגם תודה לך על שהשבת בסבלנות על כל המיילים שלי שהתעופפו עם שאלות רבות ושונות על אידוי, מעיכה וסינון של דלעת.

מצרכים (2 חלות גדולות)

• דלורית בשלה ומתוקה במשקל 1-1.2 קילו.
• קילו קמח לבן, עדיף קמח שטיבל 2.
• 100 גר' חמאה
• 1 ביצה
• קוביית שמרים/ שקית שמרית
• רבע כפית מלח
• 1 כף שטוחה של סוכר (או פחות)
• חצי כוס חלב (או פחות)
• ביצה לציפוי.
• אופציונלי: גרעיני דלעת/חמניה קלופים, פרג שלם, מלח גס, שומשום, קצח- לקישוט בסוף.

הכנה:

• מכינים מחית דלורית:
• חותכים את הדלורית לכמה חתיכות גדולות, מעיפים את הגרעינים וכל השערות מבפנים. מניחים בתוך שושנת אידוי, או בתוך מסננת פסטה פשוטה, בתוך סיר- ומאדים את הדלורית עד שהיא רכה לחלוטין והצבע שלה כתום כהה. היא צריכה ממש להתפרק לכם באצבעות כשאתם מנסים להוציא אותה, אחרת זה אומר שהיא עדיין קשה מידי ולא יהיה טעם מתוק של דלורית אלא רק סיבים צהובים שזה באסה. מניסיוני מדובר במשהו כמו 40 דקות על האש, אבל זה גם תלוי בגודל החיתוך של הפרוסות.
• בעזרת מזלג, מגרדים את הדלורית המאודה החוצה מהקליפה לתוך קערה. מועכים עם המזלג עד שיש מחית. כדי שהמחית הזו תהיה יחסית סמיכה ולא ממש נוזלית, צריך להעביר אותה למסננת, ולתת לנוזלים לצאת. צופית המליצה על סינון ארוך, של כמה שעות, אבל לדעתי חצי שעה מספיקה, תלוי כמה נוזלים היו בעיסה מלכתחילה (וכאן כל דלורית עשויה להיות קצת שונה מחברתה).
• מכינים בצק:
• מוציאים את הדלעת מהמסננת לקערה. ממיסים את החמאה במיקרו, ושופכים אל הדלעת. מערבבים, ומוסיפים את המלח והסוכר.
• מערבבים בקערה גדולה קמח ושמרים. מוסיפים אל הקמח את תערובת הדלורית ואת הביצה, ומתחילים ללוש. תוך כדי לישה, מחליטים כמה חלב להוסיף, ורק בתנאי שהבצק יבש מידי. אם הבצק רטוב מידי, מוסיפים קצת קמח. אם הוא יבש מידי, מוסיפים קצת חלב. אפשר לוותר על החלב לגמרי אם הסיפור מספיק נוזלי גם ככה.
• מאחדים את כל הרכיבים לבצק חלק, וממשיכים ללוש אותו בערך עשר דקות. עשר דקות זה המון, ויכול להיות שכפות הידיים שלכם יתעייפו, אבל לישה ארוכה מאפשרת לחלה להיות הרבה יותר אווירירית, וזה חשוב מאוד מאוד. אני בדרך כלל עושה את הלישה בכמה נגלות, כי הבצק כולו קצת גדול לי מידי. אפשר לחלק אותו לכדורים וללוש כל כדור בנפרד. מומלץ להעביר את הבצק בשלב הזה מהקערה אל השולחן, וכך אפשר ללוש הרבה יותר בכח ובנוחות.
• מחזירים את הבצק לקערה, מכסים את הקערה בניילון נצמד, ומניחים לתפיחה עד שהבצק מכפיל את נפחו (בערך שעה וחצי). כדאי לשים את זה בחלק יחסית חם של הבית, באיזור שיש הסקה, למשל.
• לשים את הבצק שוב, ביסודיות, עד שכל האוויר יוצא ממנו. קולעים מהבצק חלות ומניחים אותן על התבנית הגדולה של התנור, מרופדת בנייר אפיה. נותנים לבצק לתפוח עוד ארבעים דקות בערך, כאשר החלה מכוסה במגבת מטבח (כדי שלא יתייבש). חשוב לא לוותר על התפיחה השנייה, למרות שכבר ממש בא לכם לאפות את החלה, אחרת תהיה חלה דחוסה ומבאסת.
• מצפים את החלה: (בינתיים זה הזמן להדליק את התנור כדי שיתחמם לקראת האפייה).
• טורפים בעזרת מזלג ביצה וכף מים בכוס קטנה. מורחים את הביצה על גבי החלות עם מברשת. מפזרים מעל החלה תוספות: גרעינים, שומשום, קצח או כל דבר אחר שבא. פרג נראה יפה במיוחד בגלל הצבע הכתום של החלות, וגעיני חמנייה קלופים מתאימים מאוד לטעם. אבל עוד דברים יכולים להתאים.
• אופים בתנור בחום של 180 מעלות, במצב טורבו, בערך חצי שעה. כדאי לשים לב למצב החלה לאורך האפייה ולראות שהיא לא נשרפת או משחימה מידי. החלה צריכה להיות שחומה מבחוץ אבל רכה וצהובה מבפנים.
• אוכלים חם וגונחים מעונג. אחרי שמתקרר אפשר להקפיא, אבל אל תתנו לזה לעמוד יותר מידי זמן בחוץ לפני ההקפאה.

.

שיהיה בתאבון,

וחורף קל לכולנו,

עלמה

נ.ב.: אגב, לא ממש יצא לי לספר על זה כאן, אבל היה  גם טיול לבלגרד לא מזמן, ומצאתי שם תמונה משוגעת לגמרי. אז יצא מזה פוסט אצל ידידי שוקי, ואתם מוזמנים להציץ (אזהרה: לא לבעלי לב חלש).

(מולטי פוסט בשיתוף פעולה עם מאיה מבצק אלים)

זה קטע מוזר, עם הזמן. תמיד יש לי תחושה שהוא עובר מהר מידי או לאט מידי, או לצדדים, או לאחור. היום, למשל, חשבתי פתאום על זה שכבר שלושה חודשים עברו מאז שנסעתי לכאן.

זה מרגיש פחות, כי נדמה לי לפעמים ששלושה חודשים זה הרבה. וזה מרגיש יותר, כי אני כבר רגילה איכשהו לשגרת החיים שלי כאן. הדברים התחילו להסתדר ולהיות הגיוניים. כשא' מתקשר לשאול איפה אני, אני עונה "בדרך הביתה". ושנינו יודעים למה אני מתכוונת.

בשבועיים הראשונים שלי בבודפשט התגוררתי אצל אישטיבן ויאנקה. יאנקה היא אחת הבשלניות המוכשרות ביותר שיצא לי להכיר, והתקופה הקצרה שחייתי אצלה השאירה אותי עם המון טעמים, רעיונות, ותובנות לגבי בישול.

כשאני נזכרת בערב הראשון שלי כאן, ואיך אישטיבן בא לאסוף אותי מהשדה והעמסתי מזוודה ענקית לאוטו, זה נראה לי ממש ממש מזמן.

אבל כשאני נזכרת בבישול של יאנקה, וביום ההוא שצלינו המון עגבניות, זה מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול. הריח השרוף של השום והמיץ וכל האדום שטוחנים מיד ניצת בדמיוני, ואני הולכת למטבח להכין עוד צנצנת של רוטב.

.

רוטב העגבניות של יאנקה הוא אחד המאכלים הפשוטים והמשמחים שתמיד טוב שיש בבית. הצלייה של העגבניות נותנת טעם שרוף ומרוכז, שאין ברטבים מבושלים רגילים.

אנחנו מכינים ממנו מרק, פסטה, לזניה, פיצה (מהחוברת של מאיה מבצק אלים), ובערך כל מאכל אחר שעולה על הדעת לשים בו עגבניות.

כבר כמה זמן שאני צולה שוב ושוב עגבניות, ואז שמעתי ממאיה שהיא מפרסמת מרק עגבניות צלויות ואמרתי, מצוין, אצטרף לחגיגת העגבניות הצלויות ואתן גם אני כמה מתכונים בעניין.

.

כמה טיפים חשובים:

גלוי וכסוי. האפייה נעשית בפיירקס עמוק, כדי שכל המיצים המעולים של העגבניה לא ינזלו לכל כיוון אלא ישארו ויהפכו לחלק מהרוטב. הנוזלים האלה הם גם הסיבה לכך שאת רוב האפייה עושים בתבנית מכוסה. אם אין לכם פיירקס עם מכסה, גם לכסות את זה בנייר כסף יהיה סבבה. השלב השני של האפייה הוא במכסה פתוח, כדי לאפשר לנוזלים של העגבנייה להצטמצם קצת, וכדי לתת טעם סופי של גריל.

שום. יכול להיות שהמחשבה על עשר שיני שום נראית לכם מוזרה ומעלה בגופכם תחושה של צרבת. אל חשש! שום אפוי הוא מתוק וטעים, והגוף דווקא מבסוט עליו (ורק שתדעו ששום נחשב בהרבה תרופות סבתא לאנטיביוטיקה של הטבע). למעשה, וזה אולי נושא לפוסט נפרד שיעסוק בבישול הונגרי, אחד הדברים הראשונים שלמדתי מיאנקה על המטבח ההונגרי הוא שבכל הנוגע לשום, השמיים הם הגבול. למול עיניי המשתאות ראיתי ראש שלם של שום נכנס לסיר אחד של תבשיל, ועוד גיליתי בסוף שזה טעים לאללה.

תיבולים. התיבול ברוטב עצמו הוא מאוד עדין, אבל כשאתם משתמשים בו, אפשר וכדאי להוסיף עוד קצת חריפות, מליחות, חמיצות, ומה שאתם אוהבים (המלצות בהמשך).

.

יאללה למטבח!

• קילו וחצי של עגבניות קטנות וטעימות
• 4 כפות שמן זית (2 בהתחלה ו-2 בסוף)
• 10 שיני שום
• 1 כפית עלי רוזמרין מיובשים וקצוצים (אופציונלי).
• 1 כף שטוחה של דבש (אפשר פחות).
• מלח, פלפל שחור גרוס, צ'ילי גרוס- לפי הטעם

• רוחצים את העגבניות, מפרידים את הגבעולים הירוקים, ומסדרים בפיירקס עמוק. קולפים את שיני השום, ומפזרים בתוך התבנית.
• זורים מלמעלה את עלי הרוזמרין ושתי כפות של שמן זית. מכסים, ומכניסים לתנור.
• אופים מכוסה למשך שעה בחום של 180 מעלות. מלא נוזלים ייצאו, ויכול להיות שתתחילו לחשוב שיש שם מרק. זה יהיה בסדר, לא לדאוג.
• מסירים את המכסה ואופים עוד עשרים דקות, כדי שהנוזלים יצטמצמו. אם זה עדיין נראה מימי מידי בשבילכם, תרגישו חופשי להמשיך לאפות עד שהנוזלים מתאדים.
• מוציאים מהתנור, ושופכים בזהירות את כל תכולת התבנית לקערה (שבה תטחנו את הרוטב עם בלנדר מוט) או לבלנדר (אם יש לכם בלנדר רגיל). מוסיפים לקערה את הדבש, המלח, הפלפל, ועוד שתי כפות שמן זית. טוחנים את התערובת עד שהיא אחידה.
• את הרוטב המוכן אפשר לשמור בקופסא או בצנצנת במקרר. ולהשתמש בו בהנאה.
• במה אפשר להשתמש בו למשל?

.

.

סלט פסטה קר ברוטב עגבניות צלויות

.

• מבשלים את הפסטה במים רותחים עד שהיא מוכנה. שופכים אותה למסננת ונותנים לה להצטנן לגמרי (כדאי לשפוך קצת שמן זית בשלב הזה, כדי שהפסטה לא תדבק).
• חותכים את הבצל הירוק לעיגולים, את העגבניות לקוביות, ואת הבזליקום קורעים לחתיכות גסות.
• מפשירים את האפונה על ידי בישול במים חמים או חימום במיקרו. אפשר במקום אפונה להשתמש גם בשתי כוסות של שעועית ירוקה חתוכה לרצועות קטנות.
• מערבבים את הפסטה הקרה, הרוטב, והירקות. טועמים ואז מחליטים אם בא לכם להוסיף עוד תבלינים. אפשר בשלב הזה גם להוסיף קצת שמן זית, זה עושה דברים טובים. וגם כדורים קטנים של מוצרלה ישמחו את הסלט הזה יותר.

.

.

שקשוקת עגבניות אפויות וכרישה

מטגנים בשמן זית קצת כרישה חתוכה לעיגולים, פלפלים חתוכים לרצועות (אדום וירוק), וקצת פלפל חריף חתוך קטן. מוסיפים לירקות המטוגנים רוטב עגבניות צלויות ומחממים. מוסיפים למחבת החמה ביצים (שוברים בזהירות, שלא יתערבב הלבן והצהוב). מכסים את המחבת במכסה וממשיכים לטגן עד שהביצה כמעט מוכנה אבל הצהוב עדיין קצת נוזלי (זה החלק הכי טעים).

מגישים עם לחם וטורפים חם.

(כאן בתמונה אפשר לראות שהצהוב התקשה לנו קצת יותר מידי. בעסה).

.

.

גספצ'ו

זו האפשרות הפשוטה ביותר. מוזגים את הרוטב לכוסות קטנות של שוט, מוסיפים קוביית קרח, מזלפים כמה טיפות של שמן זית, עלה בזיליקום, וקצת טבסקו/צ'ילי גרוס. מרנין.