.

אם בלילה אחד את יוצאת החוצה, נניח לחצי שעה, או קצת פחות, וכשאת חוזרת הביתה הדלת איננה נפתחת.

בחוץ הטמפרטורה היא מינוס שבע עשרה מעלות, ואת לובשת רק מכנסי טרנינג מהוהים ומגפיים. המפתח שלך איתך, אבל המפתח של האיש שלך נשאר כנראה תקוע בדלת מבפנים, ואת לא מצליחה לפתוח.

את יודעת שהוא חולה, ושלפני שיצאת הוא לקח שני כדורי אספירין ונכנס למיטה לישון. את מצלצלת בפעמון, ודופקת על הדלת, והוא לא פותח. את יורדת למטה ומצלצלת מהאינטרקום, כדי שישמע את הצלצול ויתעורר. הוא לא מתעורר. פתאום את מבינה שאולי הוא ישן חזק באמת, ואולי לא תצליחי להיכנס הביתה כמה שעות. הפלאפון הסלולרי שלך נשאר בבית, וגם ארנק אין עלייך עכשיו. מה תעשי.

'

את עולה שוב למעלה, לדפוק על הדלת ולצעוק, הפעם יותר ביאוש, ומשליכה את המפתחות שלך בזעם על החלונות של המטבח, כדי שהרעש יעיר אותו. הוא לא מתעורר. את צועקת. בהתחלה את צועקת את השם שלו ואחר כך את צועקת תפתח לי, ואחר כך את צועקת נו, נו, נו יא אללה כוס אמא שלך תפתח לי את הדלת, נו, כוס אמא שלך.

קר לך מאוד ויותר משקר לך את כועסת ומיואשת, והצלצולים שלך בדלת נעשים יותר תכופים ויותר חזקים. הוא לא קם ואת חושבת לאן אני אלך עכשיו, ואת חושבת שאין לך לאן ללכת עכשיו, ואת חושבת שלפעמים זה כל כך כל כך קשה להיות בעיר זרה ושאין לאן ללכת. את יורדת שוב למטה, בפעם החמישית, לצלצל מהאינטרקום והאנשים רואים אותך בוכה על הדלת וזה נראה להם אולי קצת כמו קטע מסרט ואת מתעלמת ממה שהם מנסים להגיד לך בשפה שאת לא מבינה. ואת חושבת לאן אני אלך עכשיו. הייתי רוצה שיהיה לי לאן ללכת. את יודעת שלמרות שאת גרה כאן יותר מחצי שנה את לא בטוחה איך ללכת לבית של החברה ההיא שגרה ברובע השביעי בלי ללכת לאיבוד, ואת גם לא יודעת באיזה כפתור תצלצלי באינטרקום אם תגיעי. אין סיכוי שתמצאי את זה בלי טלפון.

'

את חושבת לאיפה אפשר ללכת עכשיו. השעה כמעט חצות. המחשבה הזו חוזרת לך בראש, לאן אני אלך עכשיו, לאן אני אלך עכשיו, אין לי לאן. וזה עושה לך לבכות ויש בזה משהו קצת נעים כי לפחות את יכולה לבכות וככה להעסיק את עצמך בשעות הקרות ואולי אפילו לארח לעצמך חברה, כאילו את איזה כלבלב מיואש שמצאת ברחוב בקור הזה, ואת יכולה ללטף את עצמך באוזניים ולהגיד טובה, טובה.

את עולה למעלה ודופקת שוב על הדלת והדמעות על הפנים שלך מתערבבות בנזלת וביבבות כאלה עצבניות ואת אומרת לעצמך שהכל ממש בסדר, הכל בסדר כי הבית קרוב מאוד ויש רק כמה סנטימטרים בודדים של דלת בינך לבין הבית החם שבו אפשר להוריד את המגפיים הרטובות ולצחוק על כל זה, ולהתחבק, ולשמוח שנכנסת, ולהתנצל על זה שהוא ישן כמו מת, ולהגיד זו לא אשמתך, אני יודעת שיש לך חום, ולהגיד כמה מצחיק היה הכל, ושכל הדבר האיום והקר והמעצבן הזה יהיה בדיעבד.

'

ובסוף באמת אחרי שעה וחצי הוא מתעורר פתאום ופותח, והוא באמת מתנצל ואת באמת סולחת, ומשהו מהתחושה הזו של הפחד והקור ולאיפה הולכים בעיר זרה נראה לך קצת מגוחך, אבל יחד עם זאת אמיתי מאוד, כי שעה וחצי זה הרבה זמן, הרבה הלמות לב והרבה רגעים של זעם והרבה צלצולים בדלת והרבה דקות והרבה שניות והרבה כעס. ואתם מתחבקים את זה החוצה מהחיים שלכם, והעיניים החומות שלו מסתכלות עלייך והוא מכין תה, וכל החלק הזה שבו נשענת על האינטרקום למטה ובכית וקיללת אותו נראה רחוק ודבילי, הנה עוד רגע זה הופך להיות רגע של עבר שלא תזכרי, אבל אולי תזכרי קצת, ואת מחממת שמן זית בווק הגדול וחותכת ירקות ומכינה משהו חריף וטעים ומשביע וחם ואומרת לעצמך שהכל ממש בסדר ובכל זאת בא לך, כמו באיזו קלטת אודיו מהסוג שהיית מאזינה לו כשהיית ילדה, שאפשר יהיה להריץ את הזמן קדימה, ולשמוע את הגלגלים של הטייפ מקרקשים, ושכל הדבר הזה יהיה כבר משהו שקרה ממש מזמן.

.

כמה טיפים חשובים:

לימון. בעיני בלי הפרוסות של הלימון המנה כולה נעשית סתמית. הלימון הוא מאוד דומיננטי, ואני לא מוותרת גם על הקליפה, שנותנת ארומה מרירה וחמצמצה לכל העניין. אם זה קצת אינטנסיבי לכם מידי, אפשר להשתמש רק בחצי לימון, אבל חבל לוותר עליו בכלל. חשוב בכל מקרה לנסות לפרוס פרוסות דקיקות ביותר, ולשטוף את הלימון היטב כי הקליפה מצופה לפעמים בכל מיני לכלוכים או בשעווה שממלאים בה את רוב פירות ההדר כדי שיראו יפה בסופרמרקט. אני אוכלת במנה הזו הכל, כולל תרמילי הל שלמים וקצת מבושלים (יאמי) וכולל את הלימונים, אבל אנשים עדינים יותר יכולים לוותר על אכילת הלימונים עצמם. בכל מקרה הטעם יורגש בתבשיל וברוטב.

הל. כשמשתמשים בתרמילים של הל צריך לדפוק אותם קצת לפני שהם נכנסים לסיר, רק כדי לנפץ את התרמיל ולתת לגרגירים להתפזר בתבשיל. אם יש לכם מכתש ועלי עשר שניות שם יעשו את העבודה, אבל אם לא גם מעיכה של התרמילים עם כוס על קרש חיתוך בהחלט עושה את העבודה.

זרעי כוסבה. כן, עוד מתכון עם זרעי כוסברה. ויבואו עוד הרבה. באמת שכדאי לכם לקנות קצת מהתבלין הזול והמגניב הזה, הוא מתאים בהמון תבשילים ונשמר לנצח במזווה והוא עולה כמעט שום דבר.

שום. המתכון הכי דל בשום שהכנתי מאז שעברתי להונגירה- רק שתי שיני שום! כנראה שמדובר במעידה חד פעמית, אבל העדפתי כאן דומינטטיות של טעמי ההל והקוקוס. השום פרוס לאורך ולא לרוחב, כדי שיהיו פרוסות קצת גדולות יותר של ישרפו מיד במחבת. באופן כללי, ככל שאתם מתכננים לבשל שום לזמן ארוך יותר, אני ממליצה לפרוס אותו לפרוסות גדולות יותר.

'

המלצה קצרה לסיום:

לא מזמן יצא לי לספר לגולשים בדף הפייסבוק של הבלוג (אגב, אם לא הצטרפתם, זה לגמרי הזמן) על בלוג שגיליתי לאחרונה ונקרא "נחמה שובתת". מדובר באישה שכותבת בלוג אוכל לזכרה של אמה, שנפטרה לפני קצת יותר משנה. היא מעלה מתכונים שונים של אמא שלה (שהייתה כנראה בשלנית מופלאה) יחד עם סיפורים מרגשים וקצרים. פרוייקט מאוד יפה ומקורי, שווה לכם להציץ.

שיהיה שבוע מעולה,

עלמה

.

מאז אתמול בבוקר השלג לא מפסיק לרדת, ואני מאושרת. משהו בי כמעט נרעד מלכתוב מילים כמו "אני מאושרת", אולי בגלל שאני מפחדת שהאושר יחמוק ברגע שאודה בו, ואולי בגלל שכתיבה תמיד מרגישה כמו התחייבות.

אני הולכת, בפעם הראשונה בחיי, ברחובות הקפואים. אומרים שעשרים וחמש שנה לא היה קור כזה. מתבטלות רכבות וטיסות. בסוף השבוע צפויה סופת שלג ומינוס עשרים ומשהו מעלות.

.

העיר לבנה ואני לא יכולה להעמיד פנים שהדבר היפה והחדש והשונה הזה לא משמח אותי. הגינה הציבורית מכורבלת בשמיכה עבה של פוך לבן, רך למראה אבל כל כך צורב למגע. ובכלל: אני מגלה המון דברים שלא ידעתי על השלג. למשל שזה רק נראה רך אבל למעשה זה קצת קשה או אפילו דומה להליכה בחול. למשל שזה גם לבן וגם שחור ליד הכביש, וגם כחול אחר הצהריים או כמעט ורוד בלילה.

למשל שהפתיתים הגדולים דומים קצת לנוצות, והם נופלים לאט מאוד, כאילו בשמיים יש איזו ציפור שלגים ענקית שמפזרת שאריות אל האדמה.

המכוניות חונות ומכוסות בשלג, כמו שרידים ארכיאולוגיים מתקופה אחרת לגמרי. כאילו אלף שנה עברו מאז שהן חנו שם אתמול. ובכלל, הזמן הוא אחרת. לוקח לי חצי שעה להגיע אל האוניברסיטה, למרות שהיא קרובה כל כך. הצעדים שלי על המדרכה הקפואה מהססים, מחליקים, לא יציבים. אני מתקדמת לאט ומשאירה אחרי עקבות בשלג.

.

אני מחייכת. לא רק בגלל העיר המשונה והעטופה, אלא גם בגלל הצעדים המועדים, החלקלקים, הנרגשים מעצם היותם. אני מתרכזת בהליכה ומשתדלת לא להחליק. צעד אחר צעד, לדרוך, להתייצב, להרגיש כל שריר בכף הרגל כשהוא אוחז את הרצפה.

את כאן, אני אומרת לעצמי בהשתאות. תודי בזה, את כאן ואת מאושרת. אל תפחדי להגיד את האושר שלך, זה לא אומר שהוא יעלם. מתחת לצעיף שמכסה את הפנים אני יכולה ללחוש לעצמי מילים בלי שאנשים אחרים יראו. הנה את הולכת בפעם הראשונה בבודפשט כשהיא קפואה. כל הצעדים החלקלקים האלה, כל העקבות שאת רואה מאחורייך בשלג, הן העקבות של כפות הרגליים שלך, והצלחת לעשות אותן לגמרי לבד.

.

ולמרות שאת זרה, ולמרות אי הודאות והרבה הרבה שעות של פחד או געגוע או בלבול, ולמרות שלפעמים נדמה לך שחצי מהחיים מתבזבזים לך במחשבות על כמה את מצטערת שלא נולדת מישהי אחרת, ולמרות שלפעמים נראה לך שהלוואי והיית חכמה יותר או יפה יותר או מצליחה יותר או מוכשרת יותר במלאכת החיים, ולמרות שמאז שנסעת את פוחדת שאת בשני מקומות בו זמנית ובאף אחד מהם, הנה עכשיו את כאן, בשלג העבה והאחר, וכל העקבות המחליקות שמאחורייך הן לגמרי שלך ועשית אותן לבד.

אני מגיעה הביתה ורואה שא' השרה כבר חומוסים למרק. בסוף השבוע צפויה סופת שלגים ולנו יהיה מרק עם חומוס. אני רואה שהוא נרגש והוא רואה שאני נרגשת. הוא מעמיד כוסות של מים על אדן החלון מבחוץ כדי לבדוק כמה זמן לוקח להן לקפוא. הוא מסתכל על השניות הבודדות שלוקח לשכבה של כפור להצטבר על המים ואומר לי, "אף פעם לא היינו בקור כזה. איזה יופי, איזה כיף", ואני מבינה בדיוק למה הוא מתכוון.

.

כמה טיפים חשובים:

חומוס. אם זו לא הפעם הראשונה שלכם בבלוג, אתם בטח יודעים שאני לא אוהדת גדולה של קופסאות שימורים בכלל וכאלה של חומוס בפרט. זה נראה לי כמו פיגוע חבלה בקיבה שלכם. אני מעדיפה תמיד להשרות חומוסים כל הלילה ואז לבשל אותם. בכל אופן, החלטתי למסור כמויות גם לחומוס לפני ההשרייה והבישול וגם אחרי, כדי שמי שירצה לרמות ולהשתמש בחומוס מקופסא יוכל לעשות את זה. רק אל תספרו לי על זה בבקשה. (רוצים עוד קצת מידע על השריית חומוס?)

עגבניות. ובסיבוב פרסה מהיר: כן, השתמשתי בעגבניות מקופסא. בניגוד לחומוס, שמגיע תמיד עם טעמי לוואי ועם גזים, עגבניות משומרות יכולות להיות דווקא בסדר, במיוחד כשאין עגבניות טריות נורמאליות (בזמן האחרון כאן העגבניות טפלות לחלוטין ומחירן מטורף לגמרי). נסו לבחור שימורי עגבניה שנראים נורמאליים, אלו שתוצרת איטליה הם לרוב בסדר, ושימו לב שמדובר בעגבניות שלמות בתוך רוטב, ולא ברסק אחיד שיש לו בעיקר טעם של סוכר. העגבניות נמצאות בתוך הקופסא כשהן קלופות ומבושלות, וצריך רק לחתוך אותן קצת. השימוש בעגבניות האלה, שמגיעות גם עם מיץ, מאפשר למרק להיות סמיך ועשיר יותר, למרות שאין בו ציר ירקות.

ציר. מודה ומתוודה, בדרך כלל פשוט אין לי כח להכין ציר לפני שאני מתחילה להכין מרק, ואני מנסה להכין מרקים שיהיו מתובלים מספיק ולא יהיה צריך לכלול בהם ציר. אם אתם מתעקשים על ציר, אני ממליצה על המתכון שגל נתן פעם ב"פתיתים" (ניסיתי וזה קל וגם עובד). המרק יוצא טעים גם עם מים רגילים.

תרד. איכשהו תרד תמיד תמיד מגיע עם כמויות בלתי נתפסות של חול. אני מתחילה לחשוד שמדובר בחלק מאיך שאורזים אותו למכירה, מגלגלים בקצת חול ואז שולחים לחנויות. בכל אופן, ההמלצה שלי לגבי טיפול בתרד היא להשרות אותו בקערה ענקית של מים קרירים ולתת לחול לצאת ממנו, ורק אז לסנן. זו הדרך הכי טובה שאני מכירה לשטוף אותו באמת ביסודיות.

תבלינים. התבלינים במרק הזה הם כל מיני דברים שגם ככה הייתם רוצים לאכול עם חומוס (כורכום, כמון, פפריקה), חלקם מגיעים באבקה וחלקם בחתיכות שלמות. אני יודעת שלא מדובר במשהו שיש לכל אחד בבית, אבל לדעתי דווקא ממש כדאי להחזיק תבלינים שלמים, זה נותן סוג אחר לגמרי של טעם בבישול. בהגשה כדאי מאוד לא לוותר על פלח של לימון. זה יכול להישמע קצת מוזר, אבל ברגע שחושבים על זה שמדובר בסך הכל בחומוס, השילוב של לימון נראה הגיוני מאוד.

יאללה למטבח! (סיר מרק גדול)

• 200 גר' חומוס יבש- שאז משרים ומבשלים אותו, או בקיצור שני ספלים גדולים של חומוס מבושל ומסונן, שתשיגו איך שתשיגו.
• 1 כרישה
• 1 גזר גדול או שניים קטנים
• 2 זוקיני
• 4 שיני שום
• חצי קולורבי
• 1 שורש סלרי רגיל (או רבע מהסוג הענקי שמוכרים באירופה)
• 2 שורש פטרוזיליה
• 1 כפית זרעי כוסברה
• 1 כפית זרעי כמון
• 6 עיגולים של פלפל אנגלי
• פחית שימורי עגבניות (400 גר' של עגבניות קלופות- לא רסק)
• תבלינים טחונים: 1 כפית מלח, 1 כפית כורכום, 1 כיפת כמון טחון, 1 כפית פפריקה מתוקה, 1 כפית פלפל שחור גרוס, רבע כפית צ'ילי.
• חצי קילו תרד
• פלח לימון בהגשה

הכנה:

• משרים את החומוסים, מחליפים את המים באמצע, ומבשלים.
• משרים את התרד בקערת מים ומנסים לנקות אותו כמה שאפשר. מנתקים את העלים מן הגבעולים (אפשר לזרוק את הגבעולים).
• חותכים את הירקות: את הכרישה לפרוסות, את הגזר לעיגולים, את הזוקיני לחצאים ואז לעיגולים. את שורש הפטרוזיליה לעיגולים. אני לא מקלפת את הפטרוזיליה והגזר, כי בדרך כלל מספיק לשטוף אותם טוב. אז תשטפו טוב. את הקולורבי גם צריך לקלף ולחתוך לקוביות (ככה). את הקולורבי מקלפים וחותכים לקוביות באותו הגודל. קולפים את השום וחותכים אותו לפרוסות לאורך.
• מחממים בסיר גדול 3 כפות שמן זית. מטגנים כרישה, שורש פטרוזיליה, סלרי ושום, יחד עם התבלינים השלמים (זרעי כמון, זרעי כוסברה) עד שהירקות מתחילים להתרכך.
• מוסיפים את הגזר והזוקיני. מערבבים ונותנים להם שתי דקות להתבשל.
• מוסיפים את העגבניות. אם הן שלמות לגמרי אפשר לחתוך אותן קצת בתוך פחית השימורים. מוזגים את כל מה שיש בפחית (כולל המיץ).
• מוסיפים את התבלינים הטחונים (מלח, פפריקה מתוקה, פלפל שחור, צ'ילי, כורכום, כמון).
• שופכים גם מים עד שהסיר כמעט מלא לגמרי (אני מודדת שבע פעמים מילוי של פחית השימורים).
• מביאים את הסיר כולו לרתיחה ואז מורידים לאש קטנה ומבשלים עוד שלושת רבעי שעה. מוסיפים את החומוסים המבושלים והמסוננים ומבשלים רבע שעה נוספת. מכבים את האש, ומוסיפים פנימה את עלי התרד. זה יראה לכם כאילו משהו כאן לא הגיוני ויש הרבה יותר מידי תרד, אבל אחרי כמה ערבובים הכמות שלו תצטמצם מאוד. משאירים את הסיר סגור לפחות עשר דקות, ומגישים בקערות כשהתרד עדיין קצת ירוק בהיר.
• להגיש עם פלח לימון, ולסחוט קצת לימון לצלחת. זו תוספת שמשדרת את הטעם כולו!
• בתאבון.

 

.

שתי הערות שוליים לסיום:

1. כמו שאולי שמתם לב, פתחתי אינדקס חדש בבלוג לטיפים בישוליים שונים. הרעיון הוא להפנות אליו טיפים שמצטברים כאן בשולי המתכונים. אם יש שאלה שחשוב לכם לדעת או טיפ מנצח משלכם לתרום- שלחו לי מייל או תגובה.

2. אפרופו מרק- אי אפשר שלא לציין את פרוייקט "מרק לוינסקי" שמתהווה בשבועיים האחרונים בתל אביב, כתגובה לסיפור המחריד על אדם שקפא בגן מקור. מדובר בהתארגנות של כל מיני אנשים בתל אביב שהחליטו להביא מרקים ואוכל לגן לוינסקי על מנת להקל קצת על האנשים שגרים במקום כי אין להם מקום אחר לגור בו. אני מן הסתם לא יכולה להגיע לגן בקרוב, אבל אני ממליצה לכל מי שיכול לנסות לקחת חלק בפרוייקט היפה והאנושי הזה, ומודה מאוד לקוראות של הבלוג ששלחו אליי את המידע הזה וביקשו ממני לעזור בפרסום הרעיון. ריגשתן אותי והוכחתן לי שיש לי קהל קוראות מגניב ביותר.

שיהיה לכם בתאבון, ושיהיה חורף מלא אושר ומעשים יפים,

להתראות בקרוב, מהצד השני של הסופה,

עלמה

.

לא פשוט לי להבין את הכאב שבלהיות זרה. גם מפני שאני רגילה לחשוב על עצמי כאישה שששה אליי הרפתקאות ואוהבת את תחושת הזרות והמסע, גם כי מערכת היחסים שלי עם הארץ מאוד לא פשוטה, ובעיקר כי לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קשה.

הבית שלי הרי היה ועודנו מקום שאני חולקת עם א' ומדברים בו עברית. האינטרנט מאפשר לי להיות בכל המקומות כולם ובאף מקום. לקרוא בלוגים וחדשות מהארץ, לראות את כל החברים שלי ברשתות החברתיות, לראות את הפנים בסקייפ.

ובכל זאת. האמת הפשוטה ואולי המובנת מאליה היא שזה לא קל בכלל להיות זרה. ושאת מוצאת את עצמך לרגעים בתוך תחושה עמוקה של תלישות, חוסר נחת. והרבה מאוד געגועים לדברים שהיו לך במקומות אחרים, וגם לדברים שלא היו לך מעולם, אבל את נכספת אליהם.

.

והנה השבוע נפלה עליי תוגת געגועים חורפית. ותחושה צורמת של זרות. באופן אירוני, אין לי שם טוב בעברית כדי להביע את ה- homesick הזה. כלומר, אין לי מילה בעברית כדי לומר גם געגועים וגם בית וגם מחלה. א' קורא לזה "מחלת בית", ואני קוראת לזה- על משקל שפעת- "גָעגָעת".

אני מתכנסת במיטה עם הספר של עלילות המומנים, בתרגום לעברית, ומלווה את מומינטרול במסעו אל החורף הקפוא. למרות שכל המומנים נמצאים בתרדמת חורף, מומינטרול התעורר משום מה באמצע החורף, והוא רואה, לראשונה בחיו, את כל אותם היצורים המוזרים שחיים בשלג הקר. הוא יוצא למסע מופלא ובודד וקשה בעולם המוכר שהפך לשונה מאוד. בית המומנים רוחש חיים. הזה שגר מתחת לכיור. ההוא שגר בארון. ההיא שלקחה את מגש הכסף של מומין אמא והיא גולשת על גבי השלג בעזרתו. בחורף כל היצורים הללו משתלטים על הבית, והוא אפילו לא ידע.

אני מתנחמת בסיפור של מומין אל תוך הלילה ושותה תה קמומיל. מומין מתנחם בסיפור שלי, ומתרוצץ בבית הריק והישן בחיפוש אחר אוכל. היצורים הזרים אכלו את כל מה שהיה ומומנים מתייאש ומוצא רק כמה קרקרים. חושבת לעצמי, חבל שהוא לא יודע על פודינג לחם הונגרי. גם במזווה ריק לגמרי אפשר ליצור עוגה חמה ומופלאה בכמה דקות.

כמה טיפים חשובים:

מי מה מו. לעוגה הזו קוראים Ma'kos Guba וזו ככל הנראה הגרסא ההונגרית לפודינג הלחם האנגלי, למאנקי-ברד האמריקאי, או לפראנץ' טוסט. נראה לי שבכל סוג של מטבח אנשים כבר חשבו על הרעיון של להשתמש בחתיכות לחם ישן מאתמול והלפוך אותן למשהו שונה לגמרי, רך ומתוק ונפלא. וכמעט בכל סוגי המטבחים האלה מנה כזו היא מאכל מובהק של ראשון בבוקר (השבת-בבוקר של כאן). מאקוש גובה כהלכתו משתמש בלחמניות בצורת סהר שנמכרות כאן ונקראות קיפלי, אבל אני בחרתי להמיר את זה לחלה, כי לא נראה לי שיש לחמניות קיפלי בארץ.

מילה אחת לסקפטיים. טעים! גם אני הייתי די סקפטית לגבי הרעיון של לקחת חלה ישנה וליצור ממנה עוגה, אבל הדבר הזה טעים בצורה שקשה לתאר, ומתקבלת תוצאה רכה ועוגתית עם טעם מודגש מאוד של פרג. זה נכון שלא מדובר בזאכר טורט גבוה ורב רושם שמגישים בסוף ארוחה חגיגית- אבל בהחלט מדובר בנישנוש אחר צהריים מענג ביותר ליד התה, ובהתחשב בעובדה שמדובר במקסימום 5 דקות של עבודה, וברשימת מצרכים זולה וקצרצרה שכמעט תמיד יש בבית (אפילו אם אתה מומין והשתלטו לך על הדירה יצורים משונים)- זה מאוד מאוד שווה את המאמץ. אם לוקחים בחשבון גם את העובדה ש(יחסית לקינוח, כן?)מדובר גם בכמויות שפויות ביותר של שומן וסוכר- אז בכלל.

פרג. אחד הרכיבים הממכרים ביותר שמגיעים למטבח הביתי, ולאחרונה גיליתי אותו מחדש בשל העובדה שההונגרים משתמשים בו בכמויות ענק. במתכון הזה אפשר להתשמש גם בפרג טחון, וגם בפרג שלם (מוכרים את זה כאן בשוק בקילוגרמים, זה נראה כמו פרג טחון רק עם כדורים קצת יותר גדולים). אם משתמשים בפרג שלם צריך לבשל אותו בחלב קצת יותר זמן.

וניל. תמצית וניל פושטית מהסופר זה בסדר, אם יש לכם תמצית וניל קצת יותר שווה זה יותר טוב, ואם יש לכם מקל וניל לגרד פנימה הדבר יהפוך ללא פחות מחגיגה. כדורי וניל קטנים יחד עם גרגירי הפרג. אושר.

סוכר. אני חושבת שמנה כזו לא צריכה להיות מתוקה מאוד, אבל זה גם עניין של טעם אישי. תלוי גם, כמובן, האם החלה שהשתמשתם בה היא חלה מתוקה יחסית. ההמלצה שלי היא לדבוק בכמות המצומצמת של שתי כפות סוכר, ואז לקשט בסוף בעוד אבקת סוכר לפי הטעם אם לא מתוק לכם מספיק.

חלה. הקטע הוא שצריך להתחיל עם לחם יבשושי וישן, סוג של שאריות שעשויות להיות בבית. היה לי קשה לתת כמויות מדוייקות, כי השתמשתי בחלה קטנה, אבל אני חושבת שזה בערך חצי חלה סטנדרטית וגדולה מהסוג שמוכרים באנג'ל. כדי שאדע בדיוק בכמה חלה השתמשתי ונהיה כולנו באותו קו, שקלתי את חתיכות החלה במשקל המיושן והחביב שמצאתי כאן באחד הארונות כשעברנו דירה:

.

וכשצלצלתי לעידו לספר לו את כל זה הוא סיפר לי בדיחה:

איש אחד מת והגיע אל העולם הבא. אמרו לו, עכשיו אתה צריך לבחור אם ללכת לגן העדן או לגהינום. הוא ניגש להציץ. בגיהנום הייתה בדיוק מסיבת ברביקיו ענקית, בשרים על האש ויין שנשפך כמים. הברמן הזמין אותו מיד לכמה שוטים של טקילה. מסביב רקדו נשים וגברים, בלבוש מינימאלי, וכולם ניסו לשכנע אותו לעשות איתם סקס.

האיש יצא משם והחליט לבדוק מה קורה בגן עדן. היו שם המון אנשים נחמדים עם חולצות לבנות שבדיוק התארגנו לכנס של קריאת שירה. הם אכלו גבינה בקוביות מהבופה. מפעם לפעם מישהו התעטש, וכולם יחד אמרו לו לבריאות.

האיש הודיע לבורא עולם שהוא סבבה עם הגהינום ומתי אפשר להתחיל. באותו רגע נפערה מתחתיו קלחת לבה לוהטת, והוא מצא את עצמו נאנק מכאב ומנסה לשחות החוצה. "שטן!" הוא צעק, "מה נסגר עם הגהינום שראיתי בביקור הקודם?"

"ובכן" ענה לו השטן "אף פעם אל תתבלבל בין תיירות לבין הגירה".

.

מקווה שיהיה לכם שבוע טוב ושבע,

אתם מוזמנים לספר בתגובות על עוד שימושים יצירתיים שאתם מכירים ללחם קצת ישן,

ועוד יותר מוזמנים לספר לי על תרופות מוצלחות שאתם מכירים לגעגעת או על ספרי חורף שאתם אוהבים, כי אני עוד מעט מסיימת את עלילות המומנים ופתוחה להמלצות חדשות,

עלמה

.

לקח לי זמן להבין את זה, אבל עכשיו זה "החגים". כלומר, הזמן הממושך, הלא-לגמרי מוגדר הזה, שבו כל דבר שצריך לקרות יכול לקרות רק "אחרי החגים", וכולם נוסעים לכל מיני אירועים משפחתיים. לקח לי זמן, גם בגלל ש"החגים" מזוהים אצלי בדרך כלל עם ספטמבר בישראל ועם התחושה הזו שבכל שבוע עבודה יש רק שלושה ימים.

חברתי א', שחזרה בדיוק ממפגש משפחתי בהולנד, לא מבינה מה מוצא חן בעיניי. אני מתארת בהתלהבות את יופיה של העיר שהתעטפה אורות צבעוניים ודוכני יין חם, והיא מנענעת את ראשה בזעם "החג הזה גמר אותי. את כלואה בבית 48 שעות עם המשפחה שלך, כולל כל הדודות. כולם לובשים סוודרים מכוערים שנותנים להם תחושה נוסטלגית, ומאביסים את עצמם עד שאי אפשר להכניס יותר כלום. אחר כך מדברים על במה נאביס את עצמנו בארוחה הבאה ומה תקענו בארוחה הקודמת. אחר כך שותים יין, אחר כך יוצאים לסיבוב, אחר כך חוזרים ומאביסים את עצמנו עוד. אנשים שואלים אותך את אותן שאלות ששאלו אותך בשנה שעברה ואת עונה את אותן התשובות. אתם מדברים על שום דבר. בכל פעם שאת יוצאת לסיגריה במרפסת שישה אנשים שואלים אותך לאן את הולכת ומתי תחזרי, עד שאת שוקלת לקפוץ מהמרפסת הזו רק כדי להיפטר מהחג הארור הזה. בסופו של דבר את מגלה בקבוק ויסקי ופותרת את המצב בלהיות שיכורה ברצף עד שנגמר החג, ואז מתחילה להשתכר לקראת ערב השנה החדשה, שגם בו תפגשי את כל המשפחה שלך, שבה אף אחד לא יחשוב שזה שאת ילדונת בת שלושים אומר שאת יכולה להחליט מתי לצאת מהבית בלי מעיל."

"הלוואי והייתי יהודייה", היא אומרת לי, "לפחות לא הייתי צריכה לנסוע בכל שנה הביתה לחגים".

.

אני מחניקה את צחוקי ולא מספרת לה איך נראה חג יהודי ממוצע. לא הייתי רוצה להרוס את הפנטזיה, ובאמת אצלנו לא נהוג ללבוש סוודרים.

אז עכשיו זה "החגים", כלומר הזמן הלא מוגדר, הצף הזה בשלווה מופלגת, המנומנם. כל המשרדים סגורים, ורוב הזמן השוק סגור, והספרייה של האוניברסיטה פתוחה רק בשעות מיוחדות. אלו לא בדיוק החגים שלי, ולא בדיוק החגים שאני רגילה אליהם, ולכן אני מופתעת, מתבוננת בהשתאות על הדבר הזה שהופך את כל העיר סביבי לדבר אחר, חגיגי, כשאני עדיין דבר רגיל לגמרי.

.

ולמען האמת, כמה נעים להיות רגילה לגמרי. יש משהו מעייף להפליא בחגים ובחגיגות, שנמשכים כמעט מאז ליל כל הקדושים עם הפוגות קלות ומגיעים עכשיו לשיא. מסיבות השנה החדשה ושתי מסיבות טרום-השנה החדשה, ובראנץ' השנה החדשה ובראנץ' של אחרי השנה החדשה.

אשרי אשת החיל שחוזרת אל השגרה, וכמה נעימה היא השגרה. לשמוח מהאפשרות לקום בבוקר ולהיות בעולם הזה עד הערב, וללכת לישון. לאכול מאכלים פשוטים וביתיים עם עדשים וירקות ולשמוח מגיוון קטן, כמו תפוז, שנותן טעם חדש אבל מוכר.

.

כמה טיפים חשובים:

שום. אמנם שומן ובשר הם עדיין לא ממש הקטע שלי, אבל הבישול ההונגרי מתחיל להשפיע עליי, ולמדתי שהרבה מאוד שום זה הרבה מאוד שמחה. אל תחששו מכמויות השום המפלצתיות, זה יוצא טעים-טעים ולא משתלט על התבשיל. אם משאירים את שיני השום שלמות ונותנים להן להתבשל היטב, הן הופכות למתוקות ונימוחות, ומאוד כיף לקבל גוש כזה במנה.

פרוסות. כמו שיני השום השלמות, גם הגזר והזוקיני כאן יהיו בחתיכות גדולות. לדעתי זה שובר את העניין הסמיך והתבשילי וטוב לפגוש בתוך כל הבלאגן גוש יציב של משהו אחר. אני מאוד בעד תבשילים סמיכים אבל לא ממש בעד דייסה, והחיתוך הגדול של הגזר והזוקיני בא בכדי לאזן את זה.

זמן. כמו כל תבשילי הקטניות, התבשיל הזה משמעותית טעים יותר כמה שעות אחרי הבישול ואפילו יום אחריו. אם אתם מכינים אותו לארוחת ערב, אני מציעה לבשל כבר בצהריים ואז לחמם שוב את הסיר לקראת הארוחה (רק שימו לב שלא נשרף). חוצמזה, כמו כל התבשילים שעומדים כמה זמן, כדאי לרענן אותו שניה לפני האכילה בעלים ירוקים שמוסיפים טעם וצבע. בצל ירוק וכוסברה יעשו פלאים במקרה הזה.

תפוז. פירות הדר וקליפות הדר זה הרבה מאוד כיף בבישולים, ולמרות שגם זה עשוי להישמע קצת משונה אחרי שתנסו את זה תבינו שזה מאוד מתאים. כאן התפוז מרענן את העדשים ומוסיף מתיקות שעושה טוב לעגבניות.

שימורים?! כן, אני די שונאת אוכל שבא משימורים בדרך כלל, אבל לעיתים עגבניות קלופות מהסוג שמשומר בקוביות ועם מיץ מסביבן נותנות יופי של סמיכות בתבשילים. כדאי בכל אופן להשתמש בשימורים מאיכות טובה (רוב החברות האיטלקיות שמשמרות עגבניות תמר עושות יופי של שימורים).

פרג. אז יכול להיות שעדיין לא יצא לכם להשתמש בפרג כתבלין במאכלים שהם לא קינוחים, אבל זה חבל. הגרגירים היפים שלו עושים דברים נחמדים לתבשילי קטניות ולאורז מתובל והרבה פלאים בסלטים, ואם מחזיקים כמות קטנה במקרר הוא גם יספיק להרבה זמן יחסית. בכלל, יש לי חולשה לפרג, שמוכרים כאן בשוק בשקים גדולים ומכניסים בהרבה סוגים של תבשילים ועוגות, אבל פרג-תפוז זה שילוב טעמים מומלץ במיוחד.

.

שתהיה שנה מופלאה,

עם הרבה הרבה שיגרה ושמחה,

עלמה

עוגת שזיפים from Noa Levin on Vimeo.

אלו מכם שמכירים אותי קצת יותר מקרוב יודעים בוודאי שאני עושה תואר שני בהיסטוריה, ובאופן כללי יש לי חיבה לדברים ישנים. זו גם הסיבה שאני מתעניינת בספרי בישול ישנים, וכנראה גם הסיבה שהסרטון האמריקאי הזה מהפיפטיז הצחיק אותי מאוד. מתישהו בקיץ החלטתי, יחד עם חברתי נעה לוין, לצלם גרסה משלנו לסרטון ההדרכה הזה, על ידי שילוב של קטעים שונים מספרי ההדרכה של ויצ"ו משנות ה-50-70. הטקסטים שמופיעים פה הם כמעט קופי-פייסט, לא הייתי צריכה לשנות הרבה כי הכל כבר היה שם.

המתכון שהכנתי הוא עוגת השזיפים והפירורים, שהיא אחת העוגות הפופולאריות ביותר בבלוג, עוגה זריזה להפליא וטעימה מאוד מאוד שצריך בשבילה רק תבניות וקערה (כמו שרואים בסרטון עצמו).

קרדיטים:

צילום, עריכה, בימוי, אנרגיה חיובית, ובאופן כללי להיות אשת חיל שמאוד כיף לעבוד איתה: נועה לוין

מתכון ובישול וטקסט: אני

קריינות: אבנר עפרת המהמם

שמלה: עדי סברן המוכשרת כשד (שתפרה את זה בעצמה!)

תודה לכולכם על שנתתם יד להגשמת גחמות הוידאו שלי, ונתראה בהמשך השבוע עם פוסט רגיל של מתכון חדש,

עלמה

.

בבת אחת נהיה קר. אפור בחוץ, וגשם. איך זה קרה ככה פתאום. הרגע הזה שבו העיר מחליפה עונה. חשוך כבר בשלוש אחר הצהריים. בשוק מוכרים המון סוגים של דלועים. דלורית, דלעת, דלעת עגולה, דלעת ערמונים. לא נראה לי שיש לכל הסוגים שמות בעברית.

על פני האדמה, בני האדם שיש להם מתעטפים במעילים ובצעיפים. מתחת לפני האדמה, בתחנת הרכבת התחתית, בני האדם שאין להם נאספים בלילה.

אני חוזרת הביתה אחרי חצות ורואה את המנקים של חברת הרכבת מגרשים אותם. הם עייפים, וגם המנקים עייפים, ולכן המאבק כולו לוקח פחות מרבע שעה. הם עוזבים את התחנה השוממה, הנקייה, ועוברים לבתי הלילה שלהם.

.

פתחי החנויות שיש בהן מחסה מהרוח. נישות בקיר שהם קצת שקועות, מתאימות לגוף אנושי. חלקם סידרו שם ממש דירה קטנה. אני רואה איש עם שמיכה, שרוע תחת משקוף הבנק המרכזי, משתמש בתאורת הרחוב כדי לקרוא ספר עד שיירדם. בגומחה שנמצאת לידו בקיר מונחת מברשת השיניים שלו, מוכנה לבוקר.

לפני שנה הכריז ראש העיר של בודפשט על המלחמה נגד הומלסים. הלינה ברחוב אינה חוקית יותר. העיר תהיה נקייה. קץ לפורענות בסדר הציבורי. ברובע החמישי אוכפים את זה פחות. ברובע השמיני אנשים שלנים בחוץ מקבלים קנסות מהמשטרה.

נאסר גם שימוש לא ראוי בפחי אשפה. כלומר, נאסר על אנשים לחטט ולחפש מזון בערמת הזבל. נאסר להבעיר אש בפחי האשפה כדי להתחמם. הלילה כבר מינוס שתי מעלות בחוץ.

,

אני רוכסת את המעיל עד קצה הצוואר, ושואלת את א' אם לדעתו יש כאן יותר דרי רחוב מאשר בתל אביב.

הוא אומר שדווקא לא נראה לו, ואם כן אולי זה רק בגלל שבאופן יחסי העיר הזו הרבה יותר גדולה. אבל מה שבטוח, כאן הם צריכים להתמודד עם הרבה יותר קור. עדיין לא התחיל החורף, ועדיין אין שלג. מה יהיה איתם בשלג? מה יהיה איתם עוד חצי שעה, כשהמשטרה תתחיל לפטרל?

השאלה של ההשוואה לתל אביב אולי לא מעניינת אחרים, אבל אותי היא מעניינת מאוד. אני חושדת שמתרגלים לזה. אני חושדת שמהר מאוד אפסיק בכלל לראות אותם. אפסיק להיות מופתעת נוכח הדרכים היצירתיות שבהן כל משקוף הופך לבית קטן.

גם בדרום תל אביב אפשר באיזשהו שלב להפסיק לראות את האנשים על הספסלים. את האנשים שלנים בגינת לוינסקי. אולי ההבדל האמיתי הוא לא הקור, ולא מדיניות ה"מלחמה בהומלסים" של הרשויות, אולי ההבדל הוא שכאן אני פשוט לא רגילה.

.

עדיין לא סיגלתי לי כאן טקטיקות של התעלמות. לא למדתי לנופף בידי כשמישהו ניגש לבקש. לא למדתי באילו פינות לא להסתובב בערב. לא גידלתי שריון פלדה, שיגרום לי למשוך בכתפיים באדישות ולתמוך את כפות הידיים עמוק במעיל. שיאשים אותם בכך שהם מסוממים או שיכורים או אחרים.

אני פוחדת מהשלג שיבוא בהמשך, ומתחנת המטרו שתינעל. אני פוחדת מהעונה שנפלה עליי פתאום, ומנסה להיזכר בדברים הפשוטים והיפים של העונה הזו: דלועים, אורות כריסטמס בכיכר, תנור אפייה חם שפולט אל הבית ריח של שלווה.

כמה טיפים חשובים:

חלת דלעת?! כן, גם אני חשבתי שזה קצת מוזר בהתחלה, אבל אחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה שזה מאוד מגניב. חלה רכה ומתוקה במיוחד, עם טעם עמוק של סתיו וצבע כתום ומשוגע. הולך מעולה עם ריבת אפרסקים ביתית, כמו שרואים בתמונה, ומומלץ עוד יותר אחרי שהיא מתייבשת קצת להכין ממנה ביצה בקן. שילוב צהובים יפה וטעים.

כמויות. בשביל קילו קמח צריך בערך חצי קילו מחית דלעת. לנו יש עכשיו באורח פלא משקל שמצאנו, אז אשכרה יכולתי לשקול את מחית הדלורית לפני האפייה, אבל גם בהעדר משקל אפשר לשקול אצל הירקן את הדלורית שכקונים אותה ואז לחשב לפי זה. אם קונים דלורית במשקל של בערך 1200-1000 גרם, יהיה לכם בסוף התהליך משהו כמו חצי קילו מחית מוכנה (בלי קליפות, בלי גרעינים, בלי נוזלים).

כמויות 2. קילו קמח זה המון. יהיו לכם שתי חלות גדולות, שזה יכול להיות מעולה למשפחה גדולה, אבל עבור בית שגרים בו רק שני אנשים זה היה ממש מוגזם. אפשר להכין חצי מהכמות, ואפשר גם לחלוק עם השכנים, ואפשר גם להקפיא חלה אחת ישר אחרי שהיא מתקררת מהתנור. הטעם המופשר משמעותית פחות טעים, אבל עדיין טעים לאללה.

אידוי. כדי להכין מחית דלורית צריך דלורית ממש רכה, שמועכים במזלג. הדרך הטובה ביותר לדעתי להגיע לדלורית ממש רכה היא לאדות אותה בסיר (שזה אומר להניח אותה בתוך מסננת כשהיא חתוכה לחתיכות גדולות, לשים מתחת לזה סיר עם קצת מים ולהדליק את האש. גם המסננת של הפסטה עובדת). חשוב לתת לדלורית מספיק זמן להתרכך, כי זה משפיע לא רק על המרקם אלא גם על המתיקות. הסוכרים של הדלורית נהיים מורגשים יותר אחרי בישול ממושך, כשהצבע שלה הופך מכתום בהיר לכתום כהה ומקסים.

לישה. לפעמים נדמה לי שלא יכול להיות דבר כזה יותר מידי כשמדובר בלישה. צריך ללוש בצק באמת הרבה זמן כדי לקבל בסוף חלה אוורירית וטעימה, כי זה מאפשר לבועות אוויר להיווצר בבצק. באופן כללי, מציעה לכם לפנות חמש דקות מזמנכם ולהציץ במדריך החלות של חן שוקרון, שם יש טיפים על לישה והתפחה ועוד כמה נושאים חשובים.

קרדיט. את המתכון המופלא הזה שלחה לי צופית, קוראת של הבלוג, לאחר שהתלוננתי בקבוצת הפייסבוק שלנו על כך שקניתי דלורית ענקית במשקל ארבעה קילו ואין לי מה לעשות עם זה. צופית סיפרה לי שמדובר במתכון גרמני, ולמען האמת זה לא ממש מפתיע אותי, כי זה מאכל כל כך חורפי ומנחם שנשמע לי הגיוני שהוא הגיע מארץ קרה. תודה רבה לך צופית על רעיון גאוני לשימוש בדלורית, וגם תודה לך על שהשבת בסבלנות על כל המיילים שלי שהתעופפו עם שאלות רבות ושונות על אידוי, מעיכה וסינון של דלעת.

מצרכים (2 חלות גדולות)

• דלורית בשלה ומתוקה במשקל 1-1.2 קילו.
• קילו קמח לבן, עדיף קמח שטיבל 2.
• 100 גר' חמאה
• 1 ביצה
• קוביית שמרים/ שקית שמרית
• רבע כפית מלח
• 1 כף שטוחה של סוכר (או פחות)
• חצי כוס חלב (או פחות)
• ביצה לציפוי.
• אופציונלי: גרעיני דלעת/חמניה קלופים, פרג שלם, מלח גס, שומשום, קצח- לקישוט בסוף.

הכנה:

• מכינים מחית דלורית:
• חותכים את הדלורית לכמה חתיכות גדולות, מעיפים את הגרעינים וכל השערות מבפנים. מניחים בתוך שושנת אידוי, או בתוך מסננת פסטה פשוטה, בתוך סיר- ומאדים את הדלורית עד שהיא רכה לחלוטין והצבע שלה כתום כהה. היא צריכה ממש להתפרק לכם באצבעות כשאתם מנסים להוציא אותה, אחרת זה אומר שהיא עדיין קשה מידי ולא יהיה טעם מתוק של דלורית אלא רק סיבים צהובים שזה באסה. מניסיוני מדובר במשהו כמו 40 דקות על האש, אבל זה גם תלוי בגודל החיתוך של הפרוסות.
• בעזרת מזלג, מגרדים את הדלורית המאודה החוצה מהקליפה לתוך קערה. מועכים עם המזלג עד שיש מחית. כדי שהמחית הזו תהיה יחסית סמיכה ולא ממש נוזלית, צריך להעביר אותה למסננת, ולתת לנוזלים לצאת. צופית המליצה על סינון ארוך, של כמה שעות, אבל לדעתי חצי שעה מספיקה, תלוי כמה נוזלים היו בעיסה מלכתחילה (וכאן כל דלורית עשויה להיות קצת שונה מחברתה).
• מכינים בצק:
• מוציאים את הדלעת מהמסננת לקערה. ממיסים את החמאה במיקרו, ושופכים אל הדלעת. מערבבים, ומוסיפים את המלח והסוכר.
• מערבבים בקערה גדולה קמח ושמרים. מוסיפים אל הקמח את תערובת הדלורית ואת הביצה, ומתחילים ללוש. תוך כדי לישה, מחליטים כמה חלב להוסיף, ורק בתנאי שהבצק יבש מידי. אם הבצק רטוב מידי, מוסיפים קצת קמח. אם הוא יבש מידי, מוסיפים קצת חלב. אפשר לוותר על החלב לגמרי אם הסיפור מספיק נוזלי גם ככה.
• מאחדים את כל הרכיבים לבצק חלק, וממשיכים ללוש אותו בערך עשר דקות. עשר דקות זה המון, ויכול להיות שכפות הידיים שלכם יתעייפו, אבל לישה ארוכה מאפשרת לחלה להיות הרבה יותר אווירירית, וזה חשוב מאוד מאוד. אני בדרך כלל עושה את הלישה בכמה נגלות, כי הבצק כולו קצת גדול לי מידי. אפשר לחלק אותו לכדורים וללוש כל כדור בנפרד. מומלץ להעביר את הבצק בשלב הזה מהקערה אל השולחן, וכך אפשר ללוש הרבה יותר בכח ובנוחות.
• מחזירים את הבצק לקערה, מכסים את הקערה בניילון נצמד, ומניחים לתפיחה עד שהבצק מכפיל את נפחו (בערך שעה וחצי). כדאי לשים את זה בחלק יחסית חם של הבית, באיזור שיש הסקה, למשל.
• לשים את הבצק שוב, ביסודיות, עד שכל האוויר יוצא ממנו. קולעים מהבצק חלות ומניחים אותן על התבנית הגדולה של התנור, מרופדת בנייר אפיה. נותנים לבצק לתפוח עוד ארבעים דקות בערך, כאשר החלה מכוסה במגבת מטבח (כדי שלא יתייבש). חשוב לא לוותר על התפיחה השנייה, למרות שכבר ממש בא לכם לאפות את החלה, אחרת תהיה חלה דחוסה ומבאסת.
• מצפים את החלה: (בינתיים זה הזמן להדליק את התנור כדי שיתחמם לקראת האפייה).
• טורפים בעזרת מזלג ביצה וכף מים בכוס קטנה. מורחים את הביצה על גבי החלות עם מברשת. מפזרים מעל החלה תוספות: גרעינים, שומשום, קצח או כל דבר אחר שבא. פרג נראה יפה במיוחד בגלל הצבע הכתום של החלות, וגעיני חמנייה קלופים מתאימים מאוד לטעם. אבל עוד דברים יכולים להתאים.
• אופים בתנור בחום של 180 מעלות, במצב טורבו, בערך חצי שעה. כדאי לשים לב למצב החלה לאורך האפייה ולראות שהיא לא נשרפת או משחימה מידי. החלה צריכה להיות שחומה מבחוץ אבל רכה וצהובה מבפנים.
• אוכלים חם וגונחים מעונג. אחרי שמתקרר אפשר להקפיא, אבל אל תתנו לזה לעמוד יותר מידי זמן בחוץ לפני ההקפאה.

.

שיהיה בתאבון,

וחורף קל לכולנו,

עלמה

נ.ב.: אגב, לא ממש יצא לי לספר על זה כאן, אבל היה  גם טיול לבלגרד לא מזמן, ומצאתי שם תמונה משוגעת לגמרי. אז יצא מזה פוסט אצל ידידי שוקי, ואתם מוזמנים להציץ (אזהרה: לא לבעלי לב חלש).

(מולטי פוסט בשיתוף פעולה עם מאיה מבצק אלים)

זה קטע מוזר, עם הזמן. תמיד יש לי תחושה שהוא עובר מהר מידי או לאט מידי, או לצדדים, או לאחור. היום, למשל, חשבתי פתאום על זה שכבר שלושה חודשים עברו מאז שנסעתי לכאן.

זה מרגיש פחות, כי נדמה לי לפעמים ששלושה חודשים זה הרבה. וזה מרגיש יותר, כי אני כבר רגילה איכשהו לשגרת החיים שלי כאן. הדברים התחילו להסתדר ולהיות הגיוניים. כשא' מתקשר לשאול איפה אני, אני עונה "בדרך הביתה". ושנינו יודעים למה אני מתכוונת.

בשבועיים הראשונים שלי בבודפשט התגוררתי אצל אישטיבן ויאנקה. יאנקה היא אחת הבשלניות המוכשרות ביותר שיצא לי להכיר, והתקופה הקצרה שחייתי אצלה השאירה אותי עם המון טעמים, רעיונות, ותובנות לגבי בישול.

כשאני נזכרת בערב הראשון שלי כאן, ואיך אישטיבן בא לאסוף אותי מהשדה והעמסתי מזוודה ענקית לאוטו, זה נראה לי ממש ממש מזמן.

אבל כשאני נזכרת בבישול של יאנקה, וביום ההוא שצלינו המון עגבניות, זה מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול. הריח השרוף של השום והמיץ וכל האדום שטוחנים מיד ניצת בדמיוני, ואני הולכת למטבח להכין עוד צנצנת של רוטב.

.

רוטב העגבניות של יאנקה הוא אחד המאכלים הפשוטים והמשמחים שתמיד טוב שיש בבית. הצלייה של העגבניות נותנת טעם שרוף ומרוכז, שאין ברטבים מבושלים רגילים.

אנחנו מכינים ממנו מרק, פסטה, לזניה, פיצה (מהחוברת של מאיה מבצק אלים), ובערך כל מאכל אחר שעולה על הדעת לשים בו עגבניות.

כבר כמה זמן שאני צולה שוב ושוב עגבניות, ואז שמעתי ממאיה שהיא מפרסמת מרק עגבניות צלויות ואמרתי, מצוין, אצטרף לחגיגת העגבניות הצלויות ואתן גם אני כמה מתכונים בעניין.

.

כמה טיפים חשובים:

גלוי וכסוי. האפייה נעשית בפיירקס עמוק, כדי שכל המיצים המעולים של העגבניה לא ינזלו לכל כיוון אלא ישארו ויהפכו לחלק מהרוטב. הנוזלים האלה הם גם הסיבה לכך שאת רוב האפייה עושים בתבנית מכוסה. אם אין לכם פיירקס עם מכסה, גם לכסות את זה בנייר כסף יהיה סבבה. השלב השני של האפייה הוא במכסה פתוח, כדי לאפשר לנוזלים של העגבנייה להצטמצם קצת, וכדי לתת טעם סופי של גריל.

שום. יכול להיות שהמחשבה על עשר שיני שום נראית לכם מוזרה ומעלה בגופכם תחושה של צרבת. אל חשש! שום אפוי הוא מתוק וטעים, והגוף דווקא מבסוט עליו (ורק שתדעו ששום נחשב בהרבה תרופות סבתא לאנטיביוטיקה של הטבע). למעשה, וזה אולי נושא לפוסט נפרד שיעסוק בבישול הונגרי, אחד הדברים הראשונים שלמדתי מיאנקה על המטבח ההונגרי הוא שבכל הנוגע לשום, השמיים הם הגבול. למול עיניי המשתאות ראיתי ראש שלם של שום נכנס לסיר אחד של תבשיל, ועוד גיליתי בסוף שזה טעים לאללה.

תיבולים. התיבול ברוטב עצמו הוא מאוד עדין, אבל כשאתם משתמשים בו, אפשר וכדאי להוסיף עוד קצת חריפות, מליחות, חמיצות, ומה שאתם אוהבים (המלצות בהמשך).

.

יאללה למטבח!

• קילו וחצי של עגבניות קטנות וטעימות
• 4 כפות שמן זית (2 בהתחלה ו-2 בסוף)
• 10 שיני שום
• 1 כפית עלי רוזמרין מיובשים וקצוצים (אופציונלי).
• 1 כף שטוחה של דבש (אפשר פחות).
• מלח, פלפל שחור גרוס, צ'ילי גרוס- לפי הטעם

• רוחצים את העגבניות, מפרידים את הגבעולים הירוקים, ומסדרים בפיירקס עמוק. קולפים את שיני השום, ומפזרים בתוך התבנית.
• זורים מלמעלה את עלי הרוזמרין ושתי כפות של שמן זית. מכסים, ומכניסים לתנור.
• אופים מכוסה למשך שעה בחום של 180 מעלות. מלא נוזלים ייצאו, ויכול להיות שתתחילו לחשוב שיש שם מרק. זה יהיה בסדר, לא לדאוג.
• מסירים את המכסה ואופים עוד עשרים דקות, כדי שהנוזלים יצטמצמו. אם זה עדיין נראה מימי מידי בשבילכם, תרגישו חופשי להמשיך לאפות עד שהנוזלים מתאדים.
• מוציאים מהתנור, ושופכים בזהירות את כל תכולת התבנית לקערה (שבה תטחנו את הרוטב עם בלנדר מוט) או לבלנדר (אם יש לכם בלנדר רגיל). מוסיפים לקערה את הדבש, המלח, הפלפל, ועוד שתי כפות שמן זית. טוחנים את התערובת עד שהיא אחידה.
• את הרוטב המוכן אפשר לשמור בקופסא או בצנצנת במקרר. ולהשתמש בו בהנאה.
• במה אפשר להשתמש בו למשל?

.

.

סלט פסטה קר ברוטב עגבניות צלויות

.

• מבשלים את הפסטה במים רותחים עד שהיא מוכנה. שופכים אותה למסננת ונותנים לה להצטנן לגמרי (כדאי לשפוך קצת שמן זית בשלב הזה, כדי שהפסטה לא תדבק).
• חותכים את הבצל הירוק לעיגולים, את העגבניות לקוביות, ואת הבזליקום קורעים לחתיכות גסות.
• מפשירים את האפונה על ידי בישול במים חמים או חימום במיקרו. אפשר במקום אפונה להשתמש גם בשתי כוסות של שעועית ירוקה חתוכה לרצועות קטנות.
• מערבבים את הפסטה הקרה, הרוטב, והירקות. טועמים ואז מחליטים אם בא לכם להוסיף עוד תבלינים. אפשר בשלב הזה גם להוסיף קצת שמן זית, זה עושה דברים טובים. וגם כדורים קטנים של מוצרלה ישמחו את הסלט הזה יותר.

.

.

שקשוקת עגבניות אפויות וכרישה

מטגנים בשמן זית קצת כרישה חתוכה לעיגולים, פלפלים חתוכים לרצועות (אדום וירוק), וקצת פלפל חריף חתוך קטן. מוסיפים לירקות המטוגנים רוטב עגבניות צלויות ומחממים. מוסיפים למחבת החמה ביצים (שוברים בזהירות, שלא יתערבב הלבן והצהוב). מכסים את המחבת במכסה וממשיכים לטגן עד שהביצה כמעט מוכנה אבל הצהוב עדיין קצת נוזלי (זה החלק הכי טעים).

מגישים עם לחם וטורפים חם.

(כאן בתמונה אפשר לראות שהצהוב התקשה לנו קצת יותר מידי. בעסה).

.

.

גספצ'ו

זו האפשרות הפשוטה ביותר. מוזגים את הרוטב לכוסות קטנות של שוט, מוסיפים קוביית קרח, מזלפים כמה טיפות של שמן זית, עלה בזיליקום, וקצת טבסקו/צ'ילי גרוס. מרנין.

.

אני לא תמיד יודעת לזהות את הרגע המדויק, כשמשהו משתנה באופן בלתי הפיך. את הרגע שהחלמון של הביצה הופך מצהוב מבריק לצהוב עמום, וצריך לכבות את האש.

את הרגע שבו נהיה פה פתאום קר, קר באמת, ואני מתעטפת בשכבות רבות לפני שיוצאת מהבית.

.

מתישהו, אני לא יודעת מתי, כפות הרגליים שלי כבר התרגלו להליכה הקצרה מביתי אל האוניברסיטה. אני מזהה כל צעד ואבן של עשר הדקות האלה. אני יודעת איפה לחתוך שמאלה, כדי להימנע ממדרגה שהיא גבוהה מידי בשביל האופניים. מתישהו נהיה דוכן מועדף לקנות אגסים חומים בשוק. מתישהו התחלתי להתרגל.

בבוקר אני יורדת אל תחנת המטרו ורואה את הקבצן העיוור ששר את אותה נעימה מונוטונית. כשאני נותנת לו מטבע הוא לא רואה אותי, ואולי לא יכול לזהות אותי כל בוקר, אבל אני מזהה אותו ואת הניגון של המילים הזרות, בלי להבין מה הוא אומר.

.

תוכנית הלימודים שלנו היא רק לשנה. ליתר דיוק, עשרה חודשים. לא ידעתי אם יהיו לי חברים בזמן קצר כזה, והאם שווה בכלל לתת ללב להתמסר לאנשים זרים לזמן קצר כל כך. אני הרי אישה מלאת געגועים, תמיד הייתי, אז למה להתקרב עכשיו לאנשים שיתפזרו כל כך מהר לכל עבר.

אבל כנראה שהלב עושה החלטות בעצמו. בתוך הקלחת הגועשת הזו של עשרים סטודנטים מעשר מדינות, דברים קורים מהר. לאף אחד אין כאן חיים מוכרים, ואנחנו עוברים את הדבר הזה ביחד. אנשים זרים פותחים שיחה בספרייה, בקפיטריה, ביציאה מהאודיטוריום. היכרות של יומיים כבר יוצרת זיקה שבבית הייתה לוקחת כמה חודשים.

.

לפעמים אני משתבללת, מתקפלת בקונכייה שלי ומבקשת לבד. הבית שלי שונה מאוד מהעולם שבחוץ. יש שם את א', שמכיר אותי כל כך טוב, ומדברים שם עברית. יש שם תחושה ששום היכרות אינה מהירה וזמנית.

ולפעמים אני דווקא בחוץ, ממש בחוץ, פגיעה. מתישהו זה קרה, אני לא יודעת מתי. וגם לא התכוונתי שזה יקרה. אין בזה שום הגיון, בלהיפתח, אבל יש בזה שמחה.

.

ק' מחכה לי עד שאסיים לארוז את המחשב בסוף השיעור. מתישהו קרה שנוצרה לנו שיגרה, לצאת ביחד מאולם ההרצאות. אנחנו יורדות במדרגות ומדברות על השיעור שעיצבן אותי, ועל סוף השבוע, ועל בא-לך-קפה. אין לי מושג מתי זה קרה, אבל פתאום אני מבינה שהיא יודעת איך להצחיק אותי.

חום מתפשט בגופי, מהידיים שמחזיקות את כוס הקפה ועד לריסים, שנרטבים פתאום ואני מהר מנגבת. היא מחייכת אליי באמת, ואני חושבת שאיכשהו אין לי מושג מה היה הרגע המדויק שבו זה השתנה, אבל היא חברה שלי, ואי אפשר להחזיר את הגלגל בחזרה.

.

כמה טיפים חשובים:

ריקון. עגבנייה מורכבת משני חלקים: הבחוץ שמחובר גם לקליפה, והאמצע, שבו יש את כל הזרעים. כשמרוקנים את העגבנייה צריך קודם כל לקטום את הקצה שלה, כך שאפשר יהיה להגיע אל האמצע בכף. אחרי שעושים את זה, אפשר לנעוץ את הכף בחלל הריק שבין הזרעים והקליפה, ולשלוף את אמצע העגבנייה החוצה יחסית בקלות. כדאי להעביר את כל הדברים שמצאתם באמצע ישר לקערה, כדי שלא יברחו לכם כל המיצים הנפלאים.

יציבה. עדיף שהעגבניות יעמדו בתוך התבנית בצורה יציבה, כדי שלא תשפך לכם כל הביצה אל התבנית. הדרך הכי קלה להפוך את העגבנייה ליציבה היא לחתוך ממש חתיכה קטנה מהלמטה שלה, כדי שיהיה לה בסיס ישר לעמוד עליו. זו צריכה להיות חתיכה דקה, כדי שלא תגיעו שוב אל אותו איזור שרוקנתם קודם, עומק העגבניה שיש בו זרעים, כדי שלא ישפך מילוי לכל עבר אח"כ.

ביצה. כדי להעביר את הביצה פנימה בצורה יפה, עדיף לשבור אותה קודם לתוך קערה קטנה ואז למזוג אותה בזהירות לתוך העגבניה. אם שוברים את הביצה לתוך העגבניה ישר, הרבה פעמים החלבון והחלמון מתערבבים, וכל השיק של המנה הולך לעזאזל. שימו לב שאתם ממלאים את העגבניה רק עד החצי, כי אם תמלאו יותר מידי המילוי ישפך. זו נגיד עגבניה קצת מלאה מידי:

.

יאללה למטבח! (חומרים ל-4 מנות)

• 4 ביצים
• 4 עגבניות גדולות ובשלות
• 4 גבעולים של בצל ירוק
• 2 שיני שום
• מלח, פלפל שחור גרוס
• כף טימין טרי
• מעט פרמזן מגורר

• מחממים את התנור לחום בינוני גבוה (בערך 180 מעלות).
• מארגנים את העגבניות: צריך לחתוך את הקצה העליון של העגבניה, לרוקן את הבפנוכו שלה בכף, ואחכ לחתוך חתיכונת מהלמטה כדי שהיא תהיה יציבה.
• חותכים את שיני השום לפרוסות, ואת הבצל הירוק לפרוסות גם.
• את הבפנוכו המיצי של העגבניה מעבירים לקערה, כדי שלא יברחו כל הנוזלים ויקשטו את הקרש ואת השיש ואת המכנסיים שלכם (כמו שקרה לי). חותכים את בשר העגבנייה בתוך הקערה הזו קצת, רק כדי שלא יהיה בגושים ענקיים.
• מחממים קצת שמן זית במחבת, ומטגנים את הבצל והשום עד שהם קצת משחימים. אל תוותרו על אף חלק של הבצל הירוק, שלא יהיה משעמם. מוסיפים לשומבצל המטוגן את זרעי העגבנייה ונוזליה, אבל רק בערך חצי ממה שיש לכם בקערה. יותר מזה יהיה יותר מידי, ואנחנו רוצים שיהיה מקום גם לביצה.
• נותנים לכל מה שבמחבת להתבשל ולהצטמצם קצת, ואז מכבים את האש ומוסיפים מלח ופלפל. אני הוספתי די הרבה פלפל כי לדעתי ביצה עם פלפל זה אחלה, אבל לא חייבים. זה גם הזמן להוסיף טימין טרי.
• ממלאים כל עגבניה במילוי המבושל, ואז בביצה. זה נשמע פשוט, אבל זה לא לגמרי ככה. צריך להשאיר מספיק מקום לכל הביצה, כי היא נשפכת בקלות. אני מציעה למלא את העגבניה ברוטב רק עד החצי שלה (תלוי בגודל העגבניה). את הרוטב שנשאר אפשר לאכול אחכ עם הפיתה.
• אופים בתנור 10 דקות, או עד שהביצה נראית יציבה. כדאי להשאיר את החלמון קצת רך, כמו בשקשוקה של מחבת, ואז אפשר לנגב אותו עם חלה או פיתה בשמחה ובששון.
• מוציאים מהתנור כשמוכן, ומפזרים מעל הביצה טימין טרי ופרמזן. מגישים עם פיתה או חלה לניגוב.

.

(הפעם אין כאן אוכל)

לפעמים, במיוחד בימים שלפני יום כיפור, במיוחד בתקופות מעבר וחשבון נפש וסתיו, צפות בי הסליחות שלא אמרתי. סליחות שצריך לבקש ולא ביקשתי.

סליחות מאנשים שכבר נעלמו מחיי, או מתו, או אינם. סליחות מעצמי, כאלה שמעולם לא ביקשתי. סליחות שאני מתביישת לבקש. סליחות שלא מנומס לבקש כבר. סליחות שעבר-כל-כך-הרבה-זמן-אז-יאללה-כבר-אבל-הן-עדיין-בתוכי.

לפעמים, בשעות אחר צהריים קרירות, נוסעת חזרה הביתה על האופניים מהר, דורסת את העלים הצהובים והיבשים. ערמונים נופלים מהעץ.

ברגעים כאלה אני מאמינה בניסים.

ובכלל, אמרתי את זה כאן כבר הרבה מאוד פעמים, בדרכים שונות. יש ניסים שמתרחשים.

והאינטרנט- עם כל המילים וכל האנשים, וכל השוטטות, והזרם האינסופי של חדשות חשובות ושל חדשות לא חשובות, וסטטוסים, ובלוגים, ופורנו, וסרטונים של חתולים, וקליפים, ומוזיקה-

האינטרנט הוא מקום שבו קורים ניסים.

'

השבוע, למשל, קיבלתי מתנה ליום ההולדת טחינה, מקוראת של הבלוג שנסעה לטיול בבודפשט.

אינטרנט הוא מקום לניסים, לא דרך פיות ושדונים, אלא דרך בני אדם והיצירתיות, וההשראה, והחום שהם מסוגלים להעניק זה לזה.

וכך בא לי הרעיון הזה, לקראת יום כיפור ולכבוד הרצון ליצור משהו ביחד עם אנשים זרים מהאינטרנט, כל מיני אנשים שקוראים את הבלוג הזה ואולי בא להם לשחק איתי משחק קטן ויפה.

הרעיון הוא כזה.

לחשוב על סליחה שאתם רוצים לבקש ממישהו, או ממשהו, או מעצמכם (יש הרבה מאוד סליחות לבקש גם מעצמנו, כשחושבים על זה).

לכתוב את הסליחה שלכם על גלויה כלשהי. כותבים רק את הסליחה, בלי שמו של האדם שזה מיועד אליה. בלי הסברים ובלי תירוצים ובלי להצדיק את עצמכם, ובלי למסור את סיפור הרקע. בלי להגיד אני מצטערת, אבל-. בלי להגיד לא יכולתי, לא הספקתי. פשוט להביע את ההתנצלות, וזהו.

לגעת בצער כמו שהוא.

בגלויה הזו למשל, חשבתי בהתחלה לכתוב גם "כי לא יכולתי להגיע, כי הייתי בארץ אחרת", ומשפטים דומים. אבל העניין הוא שזה לא באמת הקטע. ושצריך לנקות את הסליחה מכל מה שמסביב לסליחה ונראה לנו שהוא קשור אבל הוא לא:

'

אל תפחדו להיות ספציפיים, אל תסבירו את עצמכם או את הסליחה שלכם. אל תנסו לצאת יפים או פוטוגניים. פשוט תתנצלו.

תשלחו את הגלויה למישהו זר. אין לו את השם או את הכתובת שלכם, והוא לעולם לא ישיב. אבל הוא העד שלכם, וזה אומר, שיש עוד מישהו בעולם שקרא את בקשת הסליחה שלכם. אולי הוא לא ממש סלח, אולי אין לו את הכוח לסלוח על דברים שלא נעשו לו. אבל העד שלכם לפחות יקרא. ובגלל שהוא עצמו שלח גלויה, והוא מבין את החוויה שעברתם עכשיו, יש לו חיבה מסתורית אליכם, והוא מוכן לקרוא את גלויתכם בחמלה.

אם בא לכם לשחק איתי את המשחק המוזר הזה, תשאירו תגובה לפוסט. לא צריך להזדהות בשם האמיתי שלכם, אבל צריך להשאיר בשדה שממלאים בו כתובת מייל (רק אני רואה את זה) את הכתובת האמיתית שלכם. תוך כמה ימים אאסוף את כל הכתובת האלה, ואשלח לכם מיילים. אתם תענו ותתנו לי את הכתובת שלכם. ואני אתן לכל אחד כתובת שאליה הוא שולח את הגלויה שלו, כך שכל אחד ישלח וכל אחד יקבל גלויה.

אנסה לבחור בכוונה כתובות כמה שיותר רחוקות ולערבב אתכם, כדי שכל אחת ואחד באמת יקבלו מישהו שהם כנראה לא מכירים.

אם יש לכם יותר מסליחה אחת שהייתם רוצים לשלוח, תשאירו יותר מתגובה אחת, עם אותה כתובת מייל, ואני אבין.

בואו נשחק. אני סקרנית מכל זה. אפשר להשאיר הודעות עד יום שישי בערב. בינתיים אפשר לקנות גלויה, ולכתוב את ההתנצלות שעולה בראשכם. אני אחזור אל כולכם עם מיילים בשישי בערב ואחזור אליכם כמה שיותר מהר עם כתובת שאליה אתם שולחים את הגלויה שלכם.

סתיו נעים,

עלמה

.

כמה שאנחנו צבעוניים, מעורבבים, קהל הממתינים במשרד ההגירה. איש-איש וטפסיו, אישה-אישה וטפסיה. והמבט שמתרומם בכל פעם בהישמע הפעמון, לראות אם המספר שבידם כבר הגיע.

אב סיני צעיר נושא בידיו פעוט שמשחק ברעשן. קנדית שחורת עור מפטפטת בטלפון שבידה באנגלית. תורכי שמן מאוד שמביט בקיר.

יש פה את כל מה שאנחנו זקוקים לו. עטים, טפסים, וכיסאות. מכונת צילום שניתן להפעיל במטבעות. מכונת קפה עם כוסות פלסטיק שחורות, מכונה למכירת משקאות קלים. תא צילום עם וילון שניתן לסגור, ובתוך האולם העמוס, ובתוך ההמולה, לחייך אל בבואתך ולהדפיס אותה בארבעה עותקים. פינת עישון בחוץ.

יש פה את כל מה שאנחנו זקוקים לו. ושפע של זמן המתנה. מהחדר השני מגיחה מפעם לפעם פקידה, קוראת בכל פעם בשם אחר, ומחזירה מסמכים עם חותמות. אמריקאים, ניגרים, סיניים, הודיים, היא משבשת את השמות של כולנו באופן שווה, ואנחנו מתקשים לזהות את עצמנו. כולנו זרים.

.

זרים שממתינים יחד באולם דחוס. אנחנו יכולים ליפול עכשיו זה לזרועותיו של זה, לזרועותיה של זו, ולהתגעגע לארצות רחוקות. להסביר בלשונות שאיננו דוברים על נופים שלא ראינו. לבכות על דברים שמחים ועל דברים עצובים.

לידי איש כותב ומוחק במחברת. יש לי חיבה מוכנה לאנשים שכותבים. כל שכן, אנשים שכותבים במחברת. אני מפילה עליו בכוונה את ערימת הטפסים שלי, כדי שאוכל להתנצל, ולשאול אותו מה כותב ובאיזו שפה ולאן הוא מתגעגע.

אני מפילה עליו בכוונה את ערימת הטפסים, וזה אולי טריק מובן אבל אין בעולם הזה דרך פשוטה יותר לומר, אנא, דבר איתי שעה קלה, המתן איתי יחד.

.

התשובות שלו מפתיעות אותי. הוא כותב בהונגרית, אבל תושב סלובקיה. ההונגרים הסלובקיים הם קבוצה נפרדת במדינה, אבל בלי ספרות והיסטוריה משלהם. אולי בגלל זה הומצא צ'וסו שאנדור. הוא מצחקק ואני שואלת, מי זה.

צ'וסו שאנדור הוא סופר בדיוני, שם עט שאומץ על ידי קבוצה הולכת ומתרחבת של כותבים בשנות התשעים. בהתחלה כותבים הונגרים סלובקיים, ואחר כך בכלל. הסגנון שלו היה אקלקטי, שירה ופרוזה והרבה גוונים.

הוא כתב בהונגרית, ברוסית, בסלובקית, בערבית. היה לו מוטו אחד בכתיבה: be my self for me. הוא נולד ב-1907 וחי, כנראה, עד היום.

.

אני מתחילה להבין. מחייכת אליו. שואלת, ומה הסיפור שצ'וסו שאנדור כותב עכשיו.

הוא מספר לי. אני מאזינה לו, עוד ועוד. לא עוצרת אותו כדי לשאול לשמו, בליבי אני מכנה אותו צ'וסו שאנדור גם ככה.

מרווה את הבדידות שלי בסיפורים, מבקשת ממישהו להיות עצמי בשבילי לשעה קלה. ועד שהספרות מתחלפות אל הפתק שבידי, שותקת ומקשיבה. יש לי פה כל מה שאני זקוקה לו.

.

כמה טיפים חשובים:

הנבטה. איך להנביט בכלל? המדריך המלא והמפורט נמצא כאן. נסו ותהנו.

סלט. זו תמיד התלבטות אם לכלול בבלוג מתכונים לסלטים, כי באופן כללי מדובר הרי במאכל הכי פשוט בעולם. יחד עם זאת, כפי שהמתכון הזה מוכיח, אין גבול ליצירתיות, וסלט הוא הדבר הכי פשוט הכי מסובך שיש. הסלט הזה נבחר להיכנס כי הוא משלב טעמים קצת רחוקים בצורה שהייתה לי מאוד מאוד מרעננת. באופן כללי, אני בעד לחפש שילובים של מרקמים שונים בסלט, כמו אבוקדו רך וקולורבי פריך, למשל. כל הרעיון לסלט הזה נולד מהמחשבה על ירוק, ועל אילו מרקמים שונים אפשר לערבב בסלט ירוק שיהיה מקורי.

קולורבי. איכשהו, האח הפחות אהוב במשפחת הירקות. משום מה נדמה לי שאנשים לא משתמשים בו הרבה, בעיקר כי הוא נראה כמו זרבוב, ויש לו צבע לבן. תתגברו על זה. קולורבי זה אחלה, גם בבישול וגם בסלט. מה שכן, מדובר בירק מאוד קשה, ולכן אני בעד לחתוך אותו לקוביות מאוד קטנות בסלט, כדי שיהיה נעים ללעוס. הקילוף שלו בדרך לוקח קצת זמן. כדאי לחתוך בסכין את הזרועות שלו וכל הדברים הבולטים, ואז לקלף את הקליפה עצמה עם קולפן ירקות רגיל.

סלרי. סלרי הוא ירק מאוד משתלט, ולכן כשאוכלים אותו טרי בסלט כדאי לפרוס לסהרונים ממש ממש דקיקים, כמו שאתם רואים בתמונה. אם יש לכם סלרי טרי וטוב, ועליו עדיין רכים וטעימים, כדאי להוסיף לסלט גם את העלים. אם לא, עדיף לוותר. עלים לא טריים של סלרי הם מרים ולא טעימים.

.

יאללה למטבח!

• 1 כוס שעועית מש מונבטת
• 1 תפוח גרנד סמית בינוני
• 1 מלפפון
• 3 גבעולי בצל ירוק
• 3 צלעות סלרי
• חצי קולורבי גדול
• חצי אבוקדו
• מיץ לימון משני לימונים קטנים
• 3 כפות שמן זית
• חצי כף סירופ מייפל אמיתי
• מלח, פלפל

הכנה:

• חותכים את התפוח והמלפפון לקוביות קטנות, את גבעולי הסלרי לסהרונים דקיקים (אם יש סלרי צעיר, גם את העלים מפרידים ומוסיפים), את הבצל הירוק, כולו (מהירוק ועד הלבן) לעיגולים קטנטנים.
• חותכים לקולורבי את כל הזרועות המשונות שלו, ומקלפים בקולפן ירקות. חותכים אותו לחצי, ואת החצי הזה לקוביות קטנות.
• חוצים את האבוקדו ומקלפים אותו. אם הוא יחסית קשה, אפשר בקולפן ירקות. חותכים אותו לקוביות, לא קטנות מאוד, כדי שלא ימעך.
• מערבבים את כל הירקות, יחד עם המש, בקערה (לערבב בעדינות, שלא יהיה רסק אבוקדו).
• מערבבים בכוס מיץ לימון טרי, שמן זית, ומייפל. שופכים אל הסלט, מערבבים, ומוסיפים מלח ופלפל שחור גרוס טרי לפי הטעם.

.

לקינוח:

כבר יותר מפעם אחת טענתי פה שאני חייבת להודות כל בוקר למירנדה ג'ולי על האמנות החכמה והמרגשת שלה, ששינתה לי את החיים ביותר ממובן אחד. רוצו לצפות ולדמוע בתערוכת הפסלים שלה. כולל תחרות רגשות האשם, וההבטחה שהילדה שלי לעולם לא תסבול מהבעיות שאני סובלת מהן. מלהיב, אנושי, יפיפה.

עד אז, שיהיה לכולנו שבוע טוב, עם סיפורים פתאומיים שנובטים מתוך שומדבר, אם רק מאפשרים להם לנבוט,

עלמה