כשאת מבשלת, לא נשאר שום דבר. (הציניקים שביינכם מגחכים: נשארים הכלים. בשר הירכיים המתעבה. הכוויה מהתנור). ובכל זאת- הדבר עצמו לא נשאר. לשרוק מנגינה אל הרוח. לשרטט פרצופים על האדים שעל השמשה. לדקדק עד אחרון המגדלים בארמון שאת בונה בחול, ולתת לו להתפרק ברגע שהגל הבא מגיע.
הגיע הזמן לדבר על זה: אשרי אשת החיל שיש בבעלותה קפה ראוי לשמו. שהרי אשת חיל, אם יש בבעלותה קפה ראוי לשמו, יהיו רעננים בקריה וארוכים לילותיה, ריחניים חדריה ומרוצות חברותיה, מוכתמים ספרייה ומוארות עיניה באור יקרות שחרחר וגרגירי.
אם אי פעם ניסיתם להפסיק לעשן- [לא. שנייה. תנו לי לנסח את זה אחרת:] אם אי פעם ניסיתם להפסיק לעשן וגם להפסיק לשתות קפה באותו שבוע- [לא. רגע. הנה:]
אם מישהי מכן, נשות חיל יקרות שלי, לומדת או למדה פעם באוניברסיטה, הסיפור הבא בוודאי יצלצל לכן מוכר: ובכן, בשבוע שעבר הייתי צריכה לכתוב עבודה לקורס על ההיסטוריה של אירופה במאה ה-20. מאחר והיקף העבודה היה צריך להיות כשישה עמודים, בחרתי בנושא "הזרם האקסיסטנציאליסטי וההקשר ההיסטורי שלו במאה העשרים", מפני שהגעתי ביני לביני למסקנה המתבקשת ש"אקסיסטנציאליזם" […]