דברים בעלמה

תנועת האנשים ברחוב בדקות הראשונות של הגשם.

אלו המגבירים את צעדיהם, ממהרים להיבלע במדרגות הכניסה לרכבת התחתית. אלו שמתעלמים, ממשיכים בנחישות, זה רק טיפטוף. אלו העוצרים ופותחים ברגע מעיל או מטריה. אלו שמאיצים על האופניים, מחשבים את המרחק המועט שנותר להם ומנסים להגיע לפני שהגשם עוד יתחזק. אלו שמושכים את רגליהם פתאום, אולי בהתרסה, והולכים לפתע לאט יותר, נותנים לטיפות העדינות, הראשונות, להרטיב.

אלו שמסתופפים: מובילים את הגוף אל סיפו של בית זר, הגגון שלפני דלת הכניסה משמש להם מגן רגעי, הרחוב ואנשיו חולפים על פניהם כמו סרט מצויר (המגבירים, והמתעלמים, והעוצרים, והמושכים).

המסתופפים מתכרבלים בתוך עצמם. בודקים מה השעה. מדליקים סיגריה. ממתינים.

להמשך קריאה »

"בסמינרים זה דווקא בסדר גמור", הוא אומר לי ומיד מסביר, "משתמשים רק בשם המשפחה. והם הוגים עפרת במין "או-פרת" שכזה, שנשמע גרמני מאוד. ביטהשיין, הר או-פרת, אתה מוזמן לדבר."

"אבל ברגע שזה עובר להיות שמות פרטיים, הבעיות מתחילות. אף אחד לא יכול להגות "אבנר" מבלי להבין שזה שם לא מכאן. ואז שואלים מאיפה אני, ואז אני צריך להתחיל להסביר שאני מירושלים, אבל יש לי אזרחות כאן, כי המשפחה שלי במקור מגרמניה.

וככה זה. שלוש דקות של שיחה רנדומאלית ברכבת התחתית או בקפיטריה באוניברסיטה וכבר צפות עשרות שנים של היסטוריה מדממת ביני ובין האדם שמולי.

הכל משפריץ ומבעבע ואי אפשר לחזור אל הנקודה הזו, של לפני השיחה, כשהייתי עוד הר או-פרת מהאוניברסיטה.

אני מיד יהודי, ובנוסף לכל, אחד מירושלים, ואחד שהמשפחה שלו מכאן, ואחד שעזב את ירושלים ובא לכאן. ולך תתחיל למצוא שוב את הקשר".

להמשך קריאה »