דברים בעלמה

"בסמינרים זה דווקא בסדר גמור", הוא אומר לי ומיד מסביר, "משתמשים רק בשם המשפחה. והם הוגים עפרת במין "או-פרת" שכזה, שנשמע גרמני מאוד. ביטהשיין, הר או-פרת, אתה מוזמן לדבר."

"אבל ברגע שזה עובר להיות שמות פרטיים, הבעיות מתחילות. אף אחד לא יכול להגות "אבנר" מבלי להבין שזה שם לא מכאן. ואז שואלים מאיפה אני, ואז אני צריך להתחיל להסביר שאני מירושלים, אבל יש לי אזרחות כאן, כי המשפחה שלי במקור מגרמניה.

וככה זה. שלוש דקות של שיחה רנדומאלית ברכבת התחתית או בקפיטריה באוניברסיטה וכבר צפות עשרות שנים של היסטוריה מדממת ביני ובין האדם שמולי.

הכל משפריץ ומבעבע ואי אפשר לחזור אל הנקודה הזו, של לפני השיחה, כשהייתי עוד הר או-פרת מהאוניברסיטה.

אני מיד יהודי, ובנוסף לכל, אחד מירושלים, ואחד שהמשפחה שלו מכאן, ואחד שעזב את ירושלים ובא לכאן. ולך תתחיל למצוא שוב את הקשר".

למדנו יחד בתיכון. הוא יליד ובוגר ירושלים, חובב חתולים מושבע. אחד הכותבים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא בחיי, והבעלים של הבלוג "עוד עז".

שנינו למדנו אצל אותו מורה אגדי להיסטוריה בתיכון, והתחלנו ללמוד באוניברסיטה בתל אביב יחד, לפני שלוש שנים, בחוג להיסטוריה.

ביום הראשון הכריזו על שביתה, שנמשכה כמעט עד סוף הסמסטר. אני נשארתי שם, והתחלתי לנסות לגרד באפריל רסיסים של ידע שנותרו מהסמסטר האבוד. הוא עבר לברלין, והתחיל ללמוד שם, בפריי אוני.

עכשיו אנחנו יושבים בבר בנויקלן ומדברים על זרות, ועל בית, ועל הצורך במילים ובאהבה. הדיבור שלו נינוח כתמיד, עטוף בקול עמוק, ושלי מתפרץ ואסוציאטיבי כתמיד, מפליג בדוגמאות.

אנחנו מדברים על הדבר הנפלא הזה של ללמוד מדעי הרוח, ועל בלוגים, ועל מלחמת הקיום הבלתי-אפשרית של להיות סטודנטית בתל אביב.

שוב ושוב אנחנו חוזרים לדבר על שמות ועל שפה. הוא מעודד אותי להזמין מהמלצר בגרמנית, לבקש סיגריה מהיושבים בשולחן לידי. את אף פעם לא תדעי לדבר בשפה חדשה, הוא אומר לי, לא לפני שתתחילי.

20 אלף ישראלים גרים עכשיו בגרמניה, אני אומרת לו, רובם ככולם בברלין. אחד הישראלים שלומד איתי בסמינר עכשיו סיפר לי על זה, בהקשר של התיזה שהוא כותב על היחסים בין שתי המדינות הללו.

איך זה שכל כך טוב להיות אנחנו דווקא כאן, אני אומרת. ורק לפני שני דורות.

אני מנסה להעלות השערות על כמה שברלין מתאימה כמו כפפה ליד לישראלים שרוצים ללמוד מדעי הרוח או אומנות, הלימודים הם בחינם והמחייה זולה כל כך. זה אולי המקום היחיד באירופה שלהיות ישראלי זה יתרון בו, לפחות בחלק מהמקרים. ואפשר להביע דעות שמלאניות בלי שמישהו ימחץ אותך על זה שאתה לא מספיק "ציוני". הבון טון של השמאל בגרמניה מהסס מאוד להביע כל רעיון שלא יגבה את המדיניות הישראלית בשטחים הכבושים, אז לך, כישראלי, מותר להביע דעה שלילית או מורכבת, בלי להרגיש שאתה חיזבאללה. והפתיחות אל מבטאים זרים כשאתה מגמגם בגרמנית. ואולמות הקולנוע והתאטרון. הגלריות. והיכולת להתקיים בכבוד בלי להתרסק כל חודש לקראת סופו.

"זה כמובן הרבה יותר מורכב." אומר לי הר או-פרת, ומזכיר לי את השם ואת ההיסטוריה. ואת תחושת הזרות כשהעולם מתרחש במילים שהן לא שלך. "אני חי בברלין, עם אישה מכאן, ומדבר איתה בגרמנית. ואז באמצע הלילה מתעורר ומבקש ממנה, בעברית, להדליק את האור הקטן."

אני מדברת איתו על הזרות שלי, זו שבין האור הקטן בלילה והחיפוש אחר מילים שיביעו את הפחד ואת השינה. על חוסר היכולת שלי ללכת בירושלים, שהשתנתה לי כל כך. על הזרות שלי בארץ, אחרי המשט לעזה והתגובות של העיתונים, ועל התחושה המשפילה של ההפגנות הקטנות, מדורת השבט של שיח ג'ארח בימי שישי. ועל סילוואן. הדברים שנעשים בשמי, מבלי שאוכל להגיד שהם זרים מספיק, כי הם קרובים ובעברית.

אנחנו מזמינים עוד בירה ומדברים, איך לא, על זרות. בישראל ומחוץ לה. בתל אביב ובירושלים ובגלות הזו של החיפוש המתמיד אחר מילים. הזרות של ההתבגרות, הזרות של החלומות, הזרות של הכתיבה שבה ישנה רק את והבבואות שלך (בכל כך הרבה מובנים, אני אומרת לו, לכתוב סיפור זה כמו לעשות פרצופים מול המראה).

לשנינו יש כתובות ברורות. שלי בתל אביב, פלורנטין. שלו בברלין, ניוקלן. שתיהן כתובות שנכונות לעכשיו. חוץ מזה מעט מאוד יש לנו שהוא ברור. ככל שאנחנו לומדים יותר אנחנו מקבלים דברים ברורים פחות.

נהיה מאוחר ואני צריכה להגיע ללימודים שלי מחר. אני לא זוכרת אם מבקשים חשבון "צאלן" או "בצאלן". הוא מעודד אותי למלמל משהו.

"אתם משלמים צוזאמן או לחוד?" שואל המלצר הישראלי בעברית ובחיוך שובבי "זה יוצא שלוש תשעים".

אז עוגת דובדבנים. ודווקא מהסוג המשומר.

כאלה שיש בכל מקום. הם כל כך זרים ומוזרים שלא יכולה להיות להם זרות, או הסתגלות. האקוואריום השקוף של צנצנת הזכוכית שלהם מגן עליהם בקור ובסוכר. מי שמכיר את הבלוג הזה זמן מה יודע בוודאי שאני מתעבת באופן עמוק כל מה שקשור בשימור, ומעדיפה פירות וירקות טריים. אבל. במקרה של עוגת דובדבנים העובדה שהם יקרים מאוד, זמינים רק בעונה קצרה, ואין לאף אחד חשק לגלען אותם אחד אחד, מוביל אותי להשתמש בהם דווקא בצורה הזו. יאללה לאפות.

כמה טיפים חשובים:

דובדבנים. השתמשתי בדובדבנים מצנצנת, כי הדובדבנים הטריים יקרים עכשיו, וגם כי אין לי חשק לשבת ולגלען אותם. חשוב לסנן את הדובדבנים מהסירופ שהם מגיעים בו, כדי להימנע מכמות לא סבירה של נוזלים בעוגה. לא חייבים לשפוך את הסירופ שנשאר. אני צמצמתי אותו במחבת על אש חזקה ויצרתי סירופ מאוד סמיך שהלך מצויין עם גלידת וניל.

ביצים. כמו בכל עוגה שכוללת שוקולד מומס וביצים- הסכנה היא לקבל חביתות קטנות, כלומר, רסיסי ביצה שהתבשלו מהחום של השוקולד וישארו בתוך עוגתכם לעד. בגלל זה מוסיפים את הדובדבנים דבר ראשון, הם בדרך כלל קרירים יותר, ומצננים את התערובת.

סיר כפול. זו באמת השיטה האהובה עליי ביותר להמסת שוקולד. אני יודעת שרוב האנשים כבר ממיסים במיקרו, אבל לדעתי זה בעצם לא מסובך יותר להמיס בשיטת הסיר הכפול (סיר קטן שיושב בתוך סיר גדול יותר. הסיר הגדול מלא במים, בסיר הקטן השוקולד מתחמם לאיטו והדבר מונע הישרפות). שוקולד שלא הומס כהלכה, וחומם קצת-קצת יותר מידי, הוא יצור די עצבני, גבישי, ולא ממש טעים. ושוקולד נשרף ממש ממש בקלות (זה לא צריך להיראות בוער וחום, כן? גם שוקולד שפשוט איבד את מרקמו החלק ואת הגוון החום-מבריק שלו זה כבר שוקולד שרוף). לכן, הערבוב שלו במזלג בתוך סיר כפול מאפשר לעקוב מקרוב אחרי מה שקורה לו ולא לחמם אותו יותר מידי. חוצמזה, זה לא באמת יותר פצ'קרי מבחינת הכלים, כי את הסיר עם המים לא צריך לשטוף, ואל הסיר השני אני יוצקת אחרי שהשתמשתי בשוקולד את המים הרותחים, כך שממש קל לנקות אותו (בד"כ יותר קל מלנקות קערה שנדבק אליה שוקולד שרוף במיקרו).

שוקולד. כמובן, עדיף שוקולד טוב על שוקולד לא טוב. פעם חשבתי שזה עניין של מחירים, אבל עם הזמן הבנתי שזה יותר עניין של לדעת איפה לחפש שוקולד טוב לאפייה במחירים מוצלחים. בסופו של דבר יש לי בסטה מועדפת בשוק לווינסקי שאפשר להשיג בה שוקולד בלגי משובח ביותר לאפייה, ובמחיר של 3.5 שקלים למאה גרם (פחות מהשוקולד הכי מעפן שתמצאו בסופר).

יאללה למטבח! (תבנית אינגליש קייק)

• 150 גר' חמאה
• 2 כפות רום או ליקר שבא לכם עליו
• 200 גרם שוקולד
• צנצנת של דובדבנים חמוצים בסירופ, מסוננת (זה יוצא 350 גר' דובדבנים)
• 2/3 כוס סוכר
• 2 ביצים
• קמצוץ מלח
• כוס + כף קמח
• 2 כפיות אבקת אפייה

קרם שוקולד:

• 100 גרם שוקולד
• חצי כוס שמנת
• 10 גר' חמאה (אפשר לראות לפי הקיווקוים על אריזת החמאה)

הוראות הכנה:

• עוגה:
• מתחילים לחמם את התנור.
• ממיסים את השוקולד, החמאה והרום בסיר כפול, תוך כדי ערבוב, עד שהשוקולד נמס אבל עדיין מבריק וגמיש.
• מוסיפים את הדובדבנים המסוננים, ומערבבים.
• מעבירים את התערובת לקערה. מערבבים פנימה את הסוכר, הביצים והמלח, ומערבבים לתערובת חלקה.
• מערבבים פנימה את הקמח עד שהתערובת אחידה.
• מוזגים לתבנית אינגליש קייק משומנת ומקומחת היטב (הסברתי פעם כאן איך עושים את זה). אופים כחצי שעה בחום בינוני-גבוה.
• אחרי שהעוגה מתקררת, הופכים אותה למגש של ההגשה.

קרם:

• ממיסים את כל הרכיבים בסיר כפול, מערבבים במזלג. מוזגים כשזה עוד חם על העוגה, ונותנים לרוטב לנזול על העוגה מכל צדדיה.

תגיות:זרות, שפה