סטייק דלעת במייפל ומיסו עם רוטב איולי קאשיו טבעוני

סטייק דלעת ברוטב איולי קשיו

לפני כמה שנים הייתה לי שיחה עם איתמר על ספרים.

ישבנו על הדשא ושתינו קפה שחור והיה חם והורדתי את הסנדלים.

מוציאים את הגרעינים והחוטים שיש באמצע

איתמר אמר לי: "אנשים נוטים לחשוב שהסופר הוא כל יכול ביחס לספרים שהוא כותב. שהסופר יכול להמציא דמויות ולהרוג דמויות, להתחיל ולחסל עולמות, לשנות הכל כמו שירצה. אבל זה לא נכון. כי מרגע שיש בסיפור יותר משני משפטים הסיפור כבר מוגבל. אם יש לך שלושה אנשים בחדר כבר יש משהו שהולך לקרות ודברים אחרים שלא יקרו. וככל שהסיפור מתקדם יותר הסופר מוכרח יותר לחוקים הפנימיים של העולם שהוא כתב. לדמויות נהיה אופי וגם לעולם שלהן יש אופי. רק דברים מסוימים מסוגלים להתרחש בעולם הזה ודברים אחרים לא יכולים להתרחש.

במובן הזה, הסופר הוא כמו הפרדוקס המפורסם הזה על להיות כל יכול- הוא יכול לברוא כל דבר, גם אבנים שהן יותר כבדות ממה שהוא יכול להרים. כלומר להיות כל יכול זה אומר להיות מסוגל להיות-לא-כל יכול, בגלל היצירה."

פורסים דלעת לפרוסות עבות

הרעיון הזה של איתמר הדהים אותי. דמיינתי את הסופר כמו סוג של סופרמן שלא מסוגל להרים סלעים. או אלוהים זקן ועצוב שהכוחות שלו גדולים מכוחותיו.

הרבה זמן עבר, ובגלל ששנינו עסוקים גם לא פגשתי את איתמר כבר כמה שנים. אבל את הדימוי הזה והפרדוקס של הכתיבה זכרתי, והוא עולה במוחי אחת לכמה זמן.

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב על זה גם בהקשר של איך אנשים כותבים את סיפור חייהם לעצמם ובזמן שהוא מתרחש. איך אנשים מבינים את עצמם, ובונים את עצמם, בתוך קווים של עלילה. וגם בזה יש רק מרחב די מוגבל שאפשר בו להמציא.

אולי בגלל שיותר מהכל אני מבינה עם הזמן שאנשים הם אף פעם לא באמת כל-יכולים. אפילו לא בספרות, ולא בחלומות, ולא באנונימיות של האינטרנט, או בשופרות הרועמות של האינטרנט, איפה שדברים פועמים מהר וניסים קורים, גם שם אנשים הם אף פעם לא כל-יכולים.

אנשים הם לא כל-יכולים גם לא כשהם בעיר זרה, ולא בעולמות הפנטזיה, ולא בטיול על הרי ההימאליה, מוקדם בבוקר מול הרים מושלגים עם כוס חמה של תה ביד, ולא לבד בנסיעה מהירה מתחת לאדמה בסאבווי של ניו יורק, איפה שכל מיני אנשים משוגעים חיים את הכאב של עצמם, כל אחד נמצא בתוך הגבולות שהם הגבולות של האישיות שלו או של מי שהוא חושב שהוא, של ההרגלים שטבועים בנו בגוף ובמחשבה, והסיפור שאדם מספר על עצמו הוא כבר לא דף ריק. אפילו החרטות שלנו והחלומות בהקיץ על מה-היה-קורה-אילו, אפילו אלו הם ללא-גבולות.

רוטב להשריית הדלעת

כל אחד כבר הפך את עצמו במילים ובמעשים לאבן שהוא אינו מסוגל להרים. וככל שעובר הזמן והסיפור שאותו אנחנו בעצמנו כותבים מתעבה, ככל שהעלילה מתקדמת ואנחנו מתבגרים, אנחנו מתחילים להתקבע בתוך הדמות הזו שהיא אנחנו. כל רגע שהוא אחרי הרגע של הדף הריק הוא כבר רגע של תנאים, של חדר צר שהקירות שלו הולכים ומתקרבים. היכולת לספר מצטמצמת, הצבעים על הפלטה שלנו הופכים למעטים.

דלעת בתוך הרוטב

(כתבתי עד פה וביקשתי מא' שיקרא ויגיד לי מה הוא חושב. בכלל בתקופה האחרונה קשה לי לכתוב, בין היתר כי הקול שלי חורק לי בכתיבה, אני כבר לא מבינה איזה דמות אני כותבת כשאני כותבת את הבלוג. אז נתתי לו לקרוא והוא אמר שזה טקסט עצוב. אמרתי לו, לדעתי זה דווקא טקסט שמח. צריך אולי להוסיף כאן הערה על זה, להסביר, שאני שמחה מאוד על כך שאני הולכת ונהיית יותר חסרת-יכולות, יותר מצומצמת בגבולות של עצמי ושל מה שיצרתי עם הזמן. זה סוג של מתוק-מריר אבל אובדן של אפשרויות הוא גם אובדן של יוהרה ויש בו גם את הזכות להיות משהו בעולם שהוא לא רק דף ריק. התחלתי לכתוב בלוג לפני חמש שנים כשחשבתי שהאינטרנט הוא מקום אנונימי ומקוטע שבו אוכל להמציא את עצמי בכל רגע מחדש וגיליתי שלא רק שאי אפשר להמציא את עצמי אלא שאני גם לא רוצה להיות המון דברים שונים. מספיק לי להיות משהו אחד, וגם הוא די נורמאלי ורגיל בסך הכל. ולמרות שאני רוצה ללמוד עוד ולגדול ולהתפתח כבר הולך ומתברר שאני אגור בתוך עצמי ויש לי נוסחאות משלי וטקסים וסגנון קבוע גם בכתיבה וגם בבישול וזה אומר שיש הרבה דברים שלא אהיה, כלומר אני הולכת ומתקרבת ללהיות בנאדם נינוח, אני מגיעה הביתה) .

שוםכמה דברים על המתכון הזה:

הגשה ושילוב. גם אם רק תכינו את הדלעת הצלויה הזו בפיסות ענקיות זה יהיה מאוד טעים, וגם האיולי המגניב הזה לבדו יעשה לכם טוב- אבל השילוב, בתוספת של אספרגוס מתחת, הוא מה שהופך את המנה לחגיגית ושווה באמת, סוג של מנת רושם מהסוג שלפעמים חסר במטבח הטבעוני. הכמות של האיולי גדולה בהרבה ממה שתצטרכו להגשה של 4 מנות, אבל עדיף להכין ממנו כמות גדולה, כי אם יש לכם רק פודפרוססור מעפן כמו שלי שאי אפשר לטחון בו כמויות קטנות זה רעיון רע לשים מעט אגוזים שיגרמו לו להתחמם ולהתחרפן ולערבב אוויר (מניסיון, כמות קצת יותר גדולה עובדת יותר טוב). וחוץ מזה, יוצא רוטב טעים ושומי ומעולה שיחזיק במקרר שבוע ויהפוך לכם את הסנדויצ'ים בשאר השבוע ליותר מפנקים.

אספרגוס. האספרגוס זמין בארץ רק לעונה די קצרה, וגם בה הוא יקר למדי. לכן אפשר בכיף להחליף בירוק חינני אחר, למשל שעועית ירוקה עבה (שקוראים לה גם שעועית הולנדית) או שעועית ירוקה דקה, או אפילו ברוקולי (שמפרקים לפרחים קטנים). לא מומלץ לוותר לגמרי על השילוב בין ירוק רענן לדלעת הצלויה והרוטב, כי השילוש הזה גורם לטעים ולצבעים להשלים זה את זה באופן מושלם.

איולי

רוטב. יש לנו מנהג בבית לא לזרוק צנצנות לפח אלא לשטוף אותן ולשמור למיחזור או שימוש חוזר. לרוב המשמעות של זה היא שאנחנו צוברים מלא צנצנות מסודרות בארון ובסוף מתייאשים וזורקים אותן. רגע לפני שזה קורה גם לכם אמליץ בחום להשתמש בצנצנת האלה לערבוב רטבים. הרבה יותר הגיוני מאשר להתחיל לערבב במרץ בכוס עם מזלג חומרים שקשה להם להתערבב (שזה בד"כ שמן וכל השאר). במקרה הזה צריך שיקשוק נמרץ במיוחד כי המיסו ממש נוטה לא להתערבב חלק וצריך לגרום לו להתמזג עם העניינים.

מיסו. חומר גלם מהמטבח היפני שנותן כאן גוון נוסף של טעם. אם אין לכם בבית שווה לקנות, כי זה נורא טעים (יש בכל חנויות הטבע וחנויות של מוצרים מהמזרח הרחוק, זה נראה כמו משחה אדומה ואפשר לשמור במקרר די הרבה זמן אחרי שפותחים). אבל אם לא בא לכם לקנות אפשר גם לוותר ולשים כף רוטב סויה במקום.

קאשיו. איולי הוא סוג של מיונז-על-רמה ומפוצץ בשום. הגרסא הטבעונית מחליפה את הביצים באגוזי קאשיו מושרים וטחונים, שזה טריק שלמדתי לא מזמן בפורומים של טבעונים והפך לכוכב קבוע במטבח שלי (לא יאמן כמה דברים מעולים אפשר לעשות מה"שמנת" הזו שנוצרת מהקאשיו הטחון! מתכונים מעולים בקרוב). חשוב להשרות את הקאשיו כדי שהוא יטחן היטב ויהפוך למשחה, וכמובן ככל שהפוד פרוססור או הבלנדר שלכם חזק וטוב יותר הרוטב יהיה אווירירי וחלק יותר. אם יש לכם בלנדר או פוד פרוססור שהם לא משהו (כמו לי)  הרוטב לא יהיה חלק לחלוטין, אבל עדיין טעים במיוחד.

קאשיו אחרי השרייה

הרוטב המוכןבתאבון,

עלמה

25 Comments על סטייק דלעת במייפל ומיסו עם רוטב איולי קאשיו טבעוני

  1. מרקוביץ'
    14 בפברואר 2014 at 12:07 (10 שנים ago)

    עלמה יקירתי, האם את מזדקנת? 😉 
    זה קצת מצחיק, כי הכתיבה שלך בפוסט המאוד יפה הזה דווקא שונה מהכתיבה הרגילה שלך, ואפילו המתכון נראה קצת שונה.
    ומצויין, אגב. ממש רוצה לנסות את הדלעת הזו. יאמ.
     
    (~יושב להרהר בדברים המעניינים שכתבת~)

    הגב
    • dvarimbalma
      14 בפברואר 2014 at 16:11 (10 שנים ago)

      מרקוביץ' בייבי, אני מזדקנת ואפילו במהירות רבה (יש לי תיאוריה, בניו יורק מזדקנים מהר יותר, בין היתר כי כולם כאלה יאנג פרופשינאלס והולכים עם עניבות וזקנזקן, אז מי שמגיע לשלושים מרגיש שהוא מינימום כבר בחמישים. מינימום)

      הגב
  2. D! בארץ הקודש
    14 בפברואר 2014 at 13:06 (10 שנים ago)

    אין לי מושג מה הכנת לנו היום
    אבל לטעמי זה הפוסט הכי טוב שלך (מאלו שקראתי – ואני לא כאן חמש שנים).
    להיות נורמלי ופשוט זה הכי מיוחד שיכול להיות, לשאוף לשבור את הגבולות זה להכיר את הגבולות ולהכיר את הגבולות זה להיות מסוגל מדי פעם לחרוג מהם. ועדיין להשאר נאמנים לעצמנו.
     
    תודה לך
    ותודה לאיתמר

    הגב
  3. חיה
    14 בפברואר 2014 at 14:35 (10 שנים ago)

    מתכון נהדר 
    וכן אני מסכימה לגמרי שאנחנו יכולים להיות רק מה שאנחנו ,וזה מרגיש לגמרי נוח ההשלמה הזו . אבל זה לא קונץ ,כי אני יותר גדולה ממך … ולקח לי קצת זמן .
    אוהבת מאד את הבלוג שלך .
    אגב אספרגוס יש כבר כל השנה , תלוי איפה מחפשים .
    תודה
    חיה

    הגב
  4. אורנה
    14 בפברואר 2014 at 14:52 (10 שנים ago)

    עושה רושם טעים! חייבת לנסות…. 
    בכל מקרה – הביפור על הסופר הכל יכול – אהבתי כם את זה. כל כך פשוט אבל כל כך הגיונני

    הגב
  5. שירלי
    14 בפברואר 2014 at 16:48 (10 שנים ago)

    אני קוראת כאן כבר כמעט חמש שנים וזו פעם ראשונה שאני מגיבה, כי רציתי להגיד שכתבת יפה.
    אולי אנחנו לא כל-יכולים, אבל להכיר את עצמנו במידה זה דבר רב-עצמה. קצת כמו לפגוש מראה בפעם הראשונה או ללבוש משהו שמתאים בדיוק. יש בזה סופיות ויש בזה גבולות ויש בזה תבנית    ועם זאת, ברגע שהבנת את קוביית הלגו שאת, אפשר להתחיל לבנות דברים נפלאים באמת. שבתשלום.

    הגב
  6. איריס פוגל בן חמו
    15 בפברואר 2014 at 0:11 (10 שנים ago)

    אהבתי מאוד את הפוסט ואפילו שיתפתי. אני צמחונית כבר כמה שנים ומשוועת לסטייק עסיסי שאינו עשוי בשר, והנה התשובה.. אבל חייבת להודות שאפילו יותר התרגשתי מהטקסט. אני מזדהה ומרגישה שהחיפוש והרצון לגדול שולחים אותנו בסוף דווקא להצטמצם ולוותר על כל מה שלאנחנו מגלים שאולי חשבנו שהוא כן אבל הוא פשוט לא. בלוג הוא דרך נפלא לצאת למסע, אמנם לי יש "רק" וותק של שנתיים ואולי קצת יותר אבל גם בשנתיים עושים חתיכת מסע:)

    הגב
  7. יניבלו
    15 בפברואר 2014 at 2:03 (10 שנים ago)

    כתבת ממש נהדר. גם את האיולי הזה אני מת לנסות.

    הגב
  8. פיית העוגיות
    15 בפברואר 2014 at 10:49 (10 שנים ago)

    וואי וואי זה נראה מעולהההה!
     
    אפילו בנזוגי הקרניבור שכל קשר בינו לבין ירקות מקרי בהחלט,
    חלף ליד המסך ומיד התלהב ושאל מה זה 🙂
    יופי של שילוב טעמים,
    מנה מעוררת תיאבון ברמות

    הגב
  9. איילה
    15 בפברואר 2014 at 15:23 (10 שנים ago)

    המתכון נראה מעולה, במה ניתן להחליף את אגוזי הקשיו? כיוון שבקילוף הקשיו משתמשים בעבדות של ילדים.

    הגב
    • dvarimbalma
      15 בפברואר 2014 at 16:14 (10 שנים ago)

      אה, וואו, בחיים לא שמעתי על זה. את בטוחה? יש לך אולי לינק לקריאה על זה?
      יכול להיות שמדובר רק ביצוא של קאשיו במפעלים מסויימים, לא?

      אני לא בטוחה שאפשר להחליף את הקאשיו, כי זה אגוז שיש לו נטייה להיטחן טוב וליצור סוג של "שמנת" טבעונית. אבל אחשוב על זה. אולי אם יש בלנדר טוב אפשר להשתמש במקום זה באגוזי ברזיל מקולפים (לא קלויים) או אפילו שקדים מקולפים.

      הגב
  10. בר
    15 בפברואר 2014 at 15:57 (10 שנים ago)

    כתבת יפה כל כך. וגם נראה טעים ומבטיח. תודה על ההוראות המפורטות והמדויקות, זה נותן לי בטחון להעיז את המתכונים המקוריים שלך וגם להצליח בהם.

    הגב
  11. יובל
    15 בפברואר 2014 at 17:54 (10 שנים ago)

    דודה שלי סיפרה לי שכשהם בנו את הבית שלהם לפני כמה שנים הם הבינו אותו הדבר. נדמה שכשאתה בונה בית אפשר לבנות מה שרק בא לך, אבל אז אתה מחליט שתי החלטות שקריטיות לך, ואז הכל הולך על פיהן, האילוצים כבר בונים הבית מעצמם. מאוד התרגשתי מהכתיבה. פוסט כל כך נוגע ללב. נדמה לי שאולי הקירות מתדהקים עלינו, והספר נכתב כבר מעצמו מתוך האילוצים, אלא שמידי פעם הצורה של החדר קצת משתנה, או שמתגלה איזו דלת צדדית לחדר מתהדק אחר.

    הגב
    • dvarimbalma
      15 בפברואר 2014 at 18:09 (10 שנים ago)

      תודה. נראה לי שבאמת יש מידה של שלווה באובדן של אפשרויות. קצת כמו במשל זן ההוא על קול מחיאת כף של יד אחת.
      זה גם מוזר כי הרבה מהאילוצים לא באים מתוך שום רגע מסוים של החלטה מודעת, אלא באמת מין ערימה כזו שמתהווה עם הזמן ועל הרבה ממנה אין לנו שליטה. או אפילו לא ישבנו לתכנן בשום שלב.
      הכי מוזר, נראה לי, זה שכשעושים ילדים הם נולדים להיות בני אדם נפרדים מאיתנו ויש לנו מעט מאוד החלטות מודעות לגבי מה הם יהיו.
      כלומר במובן הזה נשים תמיד מביאות אל העולם ילדים שיגדלו להיות מבוגרים כבדים ונפרדים מהן, הן תמיד יוצרות אבנים שהן לא יוכלו להרים, לפחות לא אחרי כמה שנים של ינקות.

      הגב
  12. איילה
    16 בפברואר 2014 at 15:48 (10 שנים ago)

    היי עלמה,
    ניסיתי לחפש קצת סימוכין למה שכתבתי קודם, מצאתי משהו קטן אבל אני בטוחה שבחיפוש באנגלית תמצאי יותר
    http://cafe.themarker.com/post/2048090/
    תודה רבה ואת מדהימה!!!!

    הגב
    • dvarimbalma
      16 בפברואר 2014 at 21:27 (10 שנים ago)

      תודה. הלינק שנתת לא פתוח אם אין חשבון בדה מרקר קפה. הנושא של עבודת ילדים והתנאים בהם מיוצר מזון מאוד מאוד מעניינים אותי וחשובים לי אז אני שמחה שהסבת את תשומת ליבי.
      ממה שנראה לי בחיפושים על זה באנגלית- אני חושבת שיש חברה אחת מאוד גדולה שמוכרת אגוזי קשיו ומבוססת על עבודת ילדים. היו נגדם עצומות ומחאות בכל מיני מקומות. אני חושבת שמדובר רק בחברה אחת, בשם דיאמונד פודס. אבל לא ברור לי אם הקשיו שנמכר בארץ קשור לחברה הזו או לא, ואיזה מותגים נמצאים תחת הנושא הזה. צריך עוד קצת לקרוא ולראות

      הגב
  13. גילה
    21 בפברואר 2014 at 18:27 (10 שנים ago)

    אפיתי ויצא מצוין ומרהיב עיניים.
    הערות : מקילו ורבע דלעת יצאו לי שש חתיכות, אז נראה לי שאילו הייתי שמה קצת יותר רוטב היה יותר טעים
    אורחת מומחית לבישול שאכלה את הארוחה הציעה לשים מעט מים בתבנית האפייה, בערך רבע כוס. לדעתה זה יזרז את האפייה (לקח לי שעה) וגם יצא טעים יותר. שאלה אם לא יתפורר בגלל זה.

    הגב
  14. יולי
    23 בפברואר 2014 at 0:35 (10 שנים ago)

    http://on.ted.com/PhilHansen
    לפעמים דווקא המגבלות מאפשרות מרחב של יצירה אחר..

    כתבת יפה ונוגע וגם הדלעת נראית טעימה..

    הגב
  15. כרמל
    23 בפברואר 2014 at 20:57 (10 שנים ago)

    היי עלמה
    אני גם חשבתי שזה לא עצוב, עוד לפני שכתבת את החידוד שבסוגריים.
    כשדימיינתי את מה שכתבת הצורה פיזית, הבנתי משהו. אני חושבת שהתיאוריה הזו היא לא בצורה של קונוס – כמו שאת קצת תיארת אותה – מעין גוף שמתחיל רחב ונעשה צר יותר ויותר.
    לפי דעתי הצורה היא יותר כמו של שעון חול.
    הסיפור, ובאותה הדרך גם האדם או האישה, מתחילים כקו באורך מסוים (מוגבל מראש, כמובן, הרי כמה השפעה על גורלנו יש לנתונים כמו איפה מתי למי נולדנו) והקו הזה הולך ונעשה מרוכז ושלם, צוואר בקבוק שכזה, כך שמתוך המרוכזות הז אפשר לחזור ולהתרחב ולגדול ולצמוח וללמוד. לפחות באותה מידה כפי שהתחלנו.

    את משהו מיוחד עלמה.

    הנה קצת על הבעיה עם הקשיו:
    http://www.haaretz.co.il/news/world/asia/.premium-1.2176564

    הגב
    • dvarimbalma
      23 בפברואר 2014 at 23:18 (10 שנים ago)

      זו תגובה שמרחיבה את הלב. תודה. תודה. תודה.

      הגב
  16. Tomata
    27 בפברואר 2014 at 17:11 (10 שנים ago)

    כתבת כל כך יפה. תודה

    הגב
  17. איה
    8 במרץ 2014 at 21:47 (10 שנים ago)

    בספר "הצד השמאלי של החושך" של אורסולה להגווין יש תאור של תרבות שאין בה מלחמות בכלל בגלל שהאתגר המרכזי של כל האנשים הוא לשרוד תנאי חורף קשים במיוחד.

    זה לא את, זה החורף הניו יורקי. זה שלא ראינו שמש חמה כבר חודשיים. הכל יותר לאט, גם הכתיבה, גם המחשבות. זה לא רע, פשוט אחר.

    הגב
    • dvarimbalma
      9 במרץ 2014 at 1:38 (10 שנים ago)

      מדהים (הרעיון הזה של אורסולה להגווין). מסכימה איתך כל כך. איזו תגובה משמחת. אגב יש שמועות שבסוף החורף המטורף הזה יהיה גם אביב… אני רק תוהה מתי

      הגב
  18. גירי
    28 באוקטובר 2014 at 0:36 (9 שנים ago)

    שאלה על הרוטב –
    אני בדרך כלל לא מתה על איולי בגלל הטעם של המיונז.
    מצד שני רוטב שומי זה רעיון מצויין.
    האם הטעם של הרוטב הזה ממש דומה למיונז, או שהוא יותר אגוזי בגלל הקשיו?
    למרות שאיני טבעונית, אשקול להכין אותו מטעמי טעם בלבד, כי מיונז ממש ממש לא עושה לי את זה.

    הגב
    • dvarimbalma
      28 באוקטובר 2014 at 2:52 (9 שנים ago)

      שום טעם של מיונז. רק של אגוזים ושום!

      הגב

Leave a reply to חיה לבטל

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.